"תראי אותך,את ילדה כל כך יפה,מה את מתחשבנת,עוד קילו,פחות קילו,תנשמי,הכל בסדר.הגוף שלך מהמם והעיקר העיניים,איך אומרים,העיקר העיניים...והגומות שלך והלב והשפתיים,את באמת באמת ילדה יפה,תאמיני לי,מה את מכניסה לעצמך לראש את המחשבות האלו,תרפי מהן,זה בסדר,תחשבי חיובי,ו,"

ההמשך מאוד מפחיד אותי.מאוד מאוד.

לא רוצה את מחר.
לא את שלישי.
לא את רביעי.
לא את חמישי.
ובטח לא את שישי שבת.
איפה נהייה?איך נרגיש בנוח?
הלואי שאכשהו אצליח להתחבא בתוך עצמי.
אע זה מפחיד אותי.שונאת המוניות.שונאת להיות נחמדה.
אמרתי שאני לא אוהבת אנשים?תודה.

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת