ואבריצי תמיד חושב על התלמיד הזה של האר"י, זה שאמר, בטח, נלך למשיח, אפשר אבל רק ללכת קודם רגע לאשתי, לעדכן אותה, להודיע לה, שלא תדאג. ועל איך זה שהוא בטח התחרט על כך כל ימיו, על זה שהיה ממוקד גם קצת בעולם הזה, שלא היה משוגע מספיק בשביל להביא גאולה. אבל האמת שאבריצי חושב גם על זה שאולי הוא לא התחרט על זה, ז"א, שוודאי היה שמח שתהיה גאולה ושמחת עולם, אבל אולי לא חשב שצריך לוותר על מה שקורה כאן בשביל זה.
כי מה לעשות, הכי קל להיות פרוש ונזיר ולהשתגע לגאולה. זה כל כך קל, ונדרש מהאדם באופן פשוט, זה זועק באבריצי. הוא רוצה לשבת כל יום וללמוד וללמד ולשמור ולקיים לעשות, לעשות הכל, לעשות רצון בוראו בצורה פשוטה ובסיסית, לחלום על נבואה ועל דבר ד' מתגלה בעולם, על מציאות שבה הכל פשוט וגלוי ואין שאלות. הוא רוצה לא לאכול ולא לשתות ולהתענות בחוסר הזה ולצעוק לאבא, אבא, בחייך, תן לנו חיות בעולם הזה. תן לנו טהר רקיע, תן לנו אנשי אמנה, תן לנו בני עליה רבים ומלאה הארץ אותם. ואי שם בכיתה י' הבין אבריצי שהתפקיד שלו בעולם לא יהיה להשתגע על זה אלא למתן את עצמו, להתחתן, להקים משפחה, להעמיד תלמידים הרבה או לעבוד כפועל בניין (בארץ ישראל!), להרגיע את הלהבה הבוערת שבו לנר תמיד יוקד. ומאז עברו ארבע שנים וההבנה הזאת רק הולכת ומתחזקת בו יותר ויותר, וכואב לו על זה.
כי זה קל וקורא לו, אבל, חיים, אי אפשר לעשות משמר אם אתה צריך לחזור מהישיבה בשש וחצי ואז להיות עם אשתך ולדבר איתה עד שהיא נרדמת, ולהיות שם בשבילה כשהיא קמה באחת ולומר שהכל בסדר ושתחזור לישון, ואחר כך לחזור בשש וחצי ולהעמיד ארוחת ערב כשהיא רצה למכולת לקנות מלפפונים וביצים וחלב לקפה שלך, ואז להתחיל לקלח שלושה שובבים שמטפסים לך על הכתף ומתלהבים שאבא בא ולשטוף כלים כשהיא מחליפה אותו ולדבר איתה שלוש דקות לפני שהיא נרדמת וגם העיניים שלך כבר נעצמות. אי אפשר. תורה והכל אבל תורת חיים, עבודת ד' היא המיתון הזה, להשרף מאהבה זה מחבק ומלטף ומנחם וכואב [כואב בשמחה כלשהי, שכואב,] אבל גם משתמש בך כדלק בסופו של דבר.
והציץ ונפגע, הציץ ונפגע, אבריצי רוצה להכנס, להיות כולו שם ורק שם ובאמת ובחיים,
והוא יודע שזה לא כדאי, אבל הוא רוצה את הקרבה הזאת, אז הוא ממשיך לשיעור ב' למרות שאמר שתכנן רק חצי שנה-שנה ואז יתחיל לסיים עם צבא ויתחיל לחפש את שתאהב נפשו,
