חסרת טאקטשוב את הופכת תדירה ושוב יוצאת בסערה
ושוב הולכת לתמיד אבל רק לעת עתה
עד שתרגישי אבודה בלי עבודה וחברות
תזכרי בי רק פתאום שאת בסאטלה חרבות
וכמו שתי מדינות אנחנו קצת שונים
אני בכלל ממרקורי ואת ממאדים
וזה מדהים ש
לפעמים אני מרגיש קרוב
לפעמים אני רחוק
הלב שלי מסתובב כמו לווין של רגשות
אוהב אותך קשות
כל מה שטהור הפכת למלוכלך
בנינו את יודעת שאת לא מלאך
אבל אמא שלי אוהבת רק אותך
אוהבת רק אותך
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
