ב'בשבע' שיצא היום לאתר (ראו ערך בסימניות למעלה), כותב דביר שרייבר כך:
"אז בתור אחד שמצד אחד לא ממש מבין מה ההיגיון באולימפיאדות ולמה כל הספורטאים האלה עושים את זה לעצמם, אבל מצד שני משתדל לא להפריע להם (לא נפלתי מהקורה אפילו פעם אחת במהלך התחרות!), הנה כמה מסקנות מאחת התחרויות הכי מפעימות, מדהימות, מסעירות, שלא לומר מיותרות, שידע העולם:
* אנחנו הישראלים אוהבים להגיד ש"אנחנו, הישראלים", אבל בעצם אנחנו נורא אינדיבידואליסטים. מגיעים להישגים בספורט אישי, הרבה פחות מצליחים כשצריך לשחק קבוצתי.
* כשמנגנים את התקווה בחו"ל כולם פה נורא מתרגשים (טוב, חוץ ממנסור עבאס ואיבתיסאם מראענה). רק כשהמשטרה עוצרת מישהו בגלל שהוא שר את ההמנון הלאומי על הר הבית זה לא מרגש אף אחד.
* יותר מדי אנשים פה חגגו על זה שאת כל המדליות השגנו מתחרויות שהתקיימו בשבת. חוץ מארטיום דולגופיאט שזכה במדליית זהב ביום ראשון, אבל זה בגלל שאמא שלו לא יהודייה.
* עם הנצח אולי לא מפחד מדרך ארוכה, אבל לא באמת מצליח בריצות למרחקים ארוכים. האמת שגם בריצות למרחקים קצרים אנחנו לא כאלה טובים. אנחנו בכלל פחות בקטע של ריצות, יותר בעניין של לרַצות. את כל העולם. בעיקר אם הוא נגדנו.
* במכות, לעומת זאת, אנחנו הרבה יותר טובים. די מעודד שסוף סוף הפסקנו לברוח מהקמים עלינו לכלותנו ולמדנו להחזיר להם. אפילו אם זה רק בטקוואנדו.
* בג'ודו, לעומת זאת, אנחנו כבר הרבה יותר מתקדמים. זה כמו עם חיזבאללה וחמאס – הם מכים בנו, דובר צה"ל מוציא הודעה שהאויב מורתע ושיש סיכוי טוב למדליה, ואז הם עושים לנו ווזארי וכל הישראלים עפים מהתחרות. אבל זה בגלל שהשופטים אנטישמים.
* אבל בהתעמלות אומנותית אנחנו ממש מצוינים. הנה, הניצחון של לינוי אשרם הביא הישג כפול: גם מדליית זהב וגם ולדימיר פוטין מחכה לנו בפינה עם נבוט.
* לפני האולימפיאדה טענתי שבייסבול הוא סתם משחק משעמם. עכשיו, אחרי שהנבחרת שלנו הגיעה לאולימפיאדה ונחשפתי למשחק המיוחד הזה, אני יודע שטעיתי. הוא הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי.
* האולימפיאדה לימדה אותנו שכדי להגיע להישגים צריך לעבוד קשה, אי אפשר להצליח בלי התמדה ומשמעת עצמית. לכן אנחנו מיישמים את זה גם בשמירה על החיים ומאוד מקפידים לא לעטות מסכות, לא להקפיד על ריחוק חברתי וכן להתקהל במקומות סגורים. לפחות אי אפשר לומר שאנחנו לא מתמידים.
* רק מה, כולם פה צבועים. כל העולם ואשתו התקשרו לברך כל ספורטאי ישראלי שאפילו קצת התקרב למדליה, ואף אחד לא טרח להרים טלפון לנפתלי בנט, אלוף העולם בסלטות לאחור וקפיצות אידיאולוגיות תוך כדי פליק־פלאק מרהיב לפנים שלנו."
עד כאן לשונו, חלק ממה שהוא כתב.
ונכון שהוא כתב הכל בצורה הומוריסטית ונעימה, אבל בכל סעיף כאן יש (הרבה) אמת. שרק מוכיחה כמה אנחנו לא שמים לב לדברים הסמויים מתחת למאורעות העולמיים.
כל התוכן, בהגשה אחרת, יכל להיות שיעור מוצלח בהבנת העולם הזה.
בקיצור, יצאתי עם חומר למחשבה. ובגלל שאני לא חושבת שהוא קורא את התגובות תחת לכתבה עצמה, לא הגבתי שם אלא שיתפתי אתכם, שגם כן תחכימו..
תודה על ההקשבה המשך יום נעים.
ואם לקחתם מכאן מסקנה- אשמח שתכתבו.
