אין לי מילים חכמות לומר לצערי,

רק מקווה שלא תדעי עוד צער כל ימי חייך. כל הנתינה

המדהימה שלך פה לקבוצה ובכלל, מגיע לך ולמשפחתך רק אושר.

ולגמרי כאב...

תודה רבה לך יקרה 🙏🙏

ריגשת ממש ❤

זה עולם שלם

תודה שכתבת

ב"ה אשתדל באמת לכתוב קצת

תודה 🙏

כמובן שקשה לשים עולם ומלואו על הכתב ועוד בהודעה אחת,

אבל מנסה אולי לכתוב טיפה ממה שעולה לי:

- מצרפת מכתב שכתבתי לאבי ז"ל בשבעה:

אבוש

בראש השנה לפני שנה גיליתי.

איך אפשר לשמוע בשורה כזאת?

אי אפשר.

אי אפשר לשמוע שאבא שלך חולה במחלה הגועלית.

אבל אני שמעתי. וידעתי. והתכווצתי. ופחדתי.

התמלאנו כולם, כל המשפחה המדהימה הזאת באמונה חזקה, בתקוות גדולות,

המשכנו להתפלל, להאמין ולקוות בכל יום ויום מחדש.

בכינו, זעקנו, ניסינו, פנינו למי שאפשר, ובעיקר – ניסינו לשמח אותך אבוש יקר.

כל חג היינו אצלכם. השתדלנו כל שבת שיכולנו. כל יום באמצע השבוע שהתאפשר. כל חופש.

להספיק.

להספיק לחוות אותך כמה שיותר.

להספיק לראות את הצחוק הזה המתגלגל שלך כמה שיותר.

להספיק לשמוע ממך ולראות ממך כמה שיותר.

אנחנו, והנכדים שלך, ילדינו המתוקים שכל כך אהבנו את סבוש.

אין כמו סבוש בעולם! הם תמיד אמרו.

והקדמנו לך את יום ההולדת,

כדי לחגוג ברוב פאר והדר, שאתה עדיין מרגיש טוב וחזק,

ואספנו את כל מי שאתה אוהב, והכנו שירים, ומשחקים,

וחידונים, ואוכל מושקע, וצחוקים, ומופעים, ואלבומים, ומתנות,

וניסינו להכניס את כל הכיף והצחוק והשמחת חיים של כל חייך לתוך אותם אלבומים ושירים,

שגם אתה תראה כמה מדהים אתה. כמה הרבה הספקת.

לכמה הרבה זכית. לכמה פעלת בעולם הזה, כמה השפעת, כמה נתת,

כמה גידלת,

כמה לימדת

כמה חינכת

כמה העברת

כמה ספרים כתבת

כמה אהבה להשם ותורתו ספגת וגרמת לנו לספוג.

כמה אהבה לתפילה מעומק עומק לב הייתה לך והעברת לכולנו.

כמה היית הכל.

הכל.

ובחודשיים האחרונים, כבר היה קשה מנשוא.

לא הייתי מסוגלת לראות אותך ככה.

כחוש כזה.

חלש כזה.

כאוב כזה.

הלב שלי נגמר בפנים

כאבתי איתך, אוי כמה כאבתי.

איזה קשה היה לראות אותך סובל ככה אבוש שלי.

אבל אתה?

אתה עדיין האמנת.

אתה היית חזק מבפנים.

אתה היית אריה שנלחם על חייו.

אתה היית אות ומופת לכולנו מה זו אמונה.

אתה היית אתה –

האבא המדהים שלי.

ובשבת האחרונה שלך, 6 ימים לפני שהלכת לעולמך.

התכנסנו כולנו להיות איתך.

ביקשת שנשיר שירי קודש. פיוטים. כל מה שריח קדושה עולה ממנו.

וקיימנו.

כולנו שרנו לך במשך כמה שעות את שירי שבת האהובים בזמן סעודה שלישית, את כל שירי החגים של כל השנה, את כל הסליחות והפיוטים שכ"כ אהבת, סבבנו אותך ועטפנו אותך באהבה גדולה ובקדושה שלה ייחלת כל כך.

ובמוצאי השבת, נתת נשיקה באוויר לכולנו ואמרת לנו "אלו היו השעות הכי יפות וטובות בחיים שלי".

וכמה שמחנו. ואיזו זכות.

וביום חמישי, יום לפני שהלכת לעולמך,

באנו אליך כולנו.

באתי גם אני.

שאלת אותי "עד מתי את נשארת?"

ועניתי: "כמה שתרצה אבוש!"

וכ"כ שמחת, ליטפת לי את הלחי השמאלית ואמרת "יופי! איזה יופי!"

ולא עזבנו אותך.

אני אמרתי לעצמי כמה זה נורא וכואב לראות אותך ככה.

ואיך שמלאך המוות משטה בנו ומתגרה בנו "זה יהיה עכשיו! זה לא יהיה עכשיו! זה יהיה! זה לא יהיה!"

ואיך החוסר וודאות והפחדים והחרדות השתלטו על כל כולי לאט לאט, או בעצם מהר מהר.

והיינו איתך סביב המיטה.

אוחזים בידך.

מלטפים את ראשך.

מנשקים כל רגע את מצחך האהוב והקדוש.

שמים לך שירי קודש באוזן מהפלאפון ושרים איתם בו זמנית.

שרים ובוכים.

שרים ובוכים.

"גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי"

"אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים"

אתה מחאת כפיים,

עשית תנועות של אגרופים מלאי כוונה למילות התפילה,

נתת לנו נשיקות, אמרת תודה,

כל הלילה לא עזבנו אותך. כולנו.

המשכנו לחזק אותך ולהתחזק ממך.

וב5:00 בבוקר פקחת את עיניך, הן היו צלולות, ישירות, מלאות כוונה.

אמא המתוקה שאלה "מה שלומך חמוד שלי?"

וענית: "הכל בסדר!"

אמרנו לך

"אבא אנחנו אוהבים אותך! אבא אני אוהבת  אותך!"

הבטת בכל אחד ואחת מאיתנו ואמרת לנו "אני אוהב אתכם מאוד מאוד"

"אוהב אותך מאוד מאוד"

ואז עצמת את עיניך ולא היית בהכרה עוד.

אבל נשמת.

ואיתך גם אנחנו נשמנו.

כל נשימה שלך,

עמוקה, גדולה, רחבה,

נשמנו איתך

נשמנו אותך

המשכנו לומר תהילים, שירים, לדבר אליך, להתפלל,

ואז

ב13:30 בצהרי יום שישי, י' באלול,

נשמת את נשימותיך האחרונות,

כולנו קראנו בקול "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"

כולנו אמרנו לך באוזן, עם נשיקה חמה חמה על המצח:

"אבא!

תודה לך על הכל!

אבא!

סליחה על הכל!

אבא!

אנחנו אוהבים אותך!

אתה האבא הכי טוב בעולם!

אתה הסבא הכי טוב בעולם!

אתה הבעל הכי טוב בעולם!

אנחנו נהיה בסדר!

אתה תהיה בסדר!

אל תדאג אבוש, אל תדאג

אבא אתה הכי מדהים בעולם!"

וכך נשמת את נשימתך האחרונה.

עמוקה וגדולה ומלאת משמעות.

וכך מסרת את נשמתך הטהורה הזאת, הקדושה הזאת, הזכה הזאת לבורא עולם.

ואני רק אמרתי בבכי:

"עולם כמנהגו נוהג.

אבא שלי נפטר

ועולם כמנהגו נוהג".

אין מילים לתאר את גודל האבידה.

אין מילים לתאר מה היית ומה אתה בשבילי ועבורי.

כמה כמה לימדת אותי.

כל מי שאני זה כ"כ הרבה ממך ובזכותך.

ואני רוצה להגיד לך תודה

ולהגיד לעולם כולו שהיה לי אבא מושלם, וצדיק, ויפה, וטוב,

וענו, וצנוע, וגומל חסדים,

ואיש אמונה במלוא מובן המילה,

ואוהב השפה העברית, ודבק בקב"ה ובתורתו קלה כבחמורה

וחרוץ, ומוסר נפש על התפילות והדיוק בהן,

ואוהב ואהוב הבריות, מחפש איפה לעזור ואיפה לגמול חסדים

ואבא הכי מצחיק וכיפי בעולם,

וסבא הכי משקיע וכיפי ומפנק בעולם,

ומאמין עד הרגע האחרון וגם לאחריו,

ולא מתלונן אפילו בייסורי גיהנום שעבר, אפילו לא מילת תלונה, רק המון תקווה ואופטימיות ואמונה.

ובעל קול ערב וכשרון כתיבה של ספרים, סיפורים ושירים מדהים, מדהים!

ואתה אבא שלי.

אבוש החמוד חמוד שלי.

ואני אוהבת אותך.

ומתגעגעת אליך כל כך.

ואני אהיה חזקה, ואתה כבר נותן לי כוחות להתחזק, ואני אמשיך ואתחזק

ואשתדל ללכת בדרכך כמה שיותר

ואשתדל להיות טובה כמה שיותר

כמוך.

טוב אחד גדול ושלם.

אבוש שלי..

כמה זיכרונות:

- היה אבא שגאה בילדים שלו,

שמאמין בהם כל הזמן,

שמלמד אותם המון 

- כל ערב היה מספר לכולנו (הילדים) "סיפור ללא שם" לפני השינה: כולנו התכרבלנו במיטה אחת ואבא התחיל לספר והצחיק "שם הסיפור – סיפור ללא גזר! אה לא לא לא! שם הסיפור – סיפור ללא נדנדה! אה לא לא לא! שם הסיפור.... סיפור ללא שם! והיה ממציא סיפור הכי כיפי ומצחיק כל ערב מחדש לפני השינה וחיכינו לזה מאוד בתור ילדים. עד היום אני מאמצת את המנהג המקסים הזה עם ילדיי וגם עושה להם את זה.

- היה מצחיק אותנו בלי הפסקה, וגם את הנכדים כמובן...

- אבא היה לוקח אותנו כל שבת לבית הכנסת והיה משחק איתנו כל הדרך "דמקה" כאשר אנחנו היינו החיילים – כל פעם מישהו התקדם יותר מהשני וכאילו "אכל" את השחק האחר וכך היינו מתקדמים ומתקדמים עד בית הכנסת.

- אבא היה תמיד משחק איתנו "כן לא שחור לבן", וגם חד לנו הרבה חידות, שאלות ומשחקי לשון, וכמובן מתקן אותנו שהיינו טועים בלשון וכך אנו  יודעים לדבר נכון ותקני הודות לו.

- בשטיפת כלים אבא היה שר שירים מצחיקים, שר ושוטף, שר ושוטף.

- כל ערב שבת אבא (שהיה כהן) בירך אותנו אחד אחד ברכת כהנים בכוונה רבה.

ובסוף נישקנו לו את הידיים ואמרנו אמן בכוונה.

- אבא אהב מאוד לשיר הרבה מאוד זמירות שבת, פיוטים ושירים. היה לו קול ערב במיוחד, והוא נהנה לתופף, לשיר, לרקוד, לשמוח ולהנעים את אווירת השבת בשמחה גדולה מאוד ובקדושה גדולה מאוד.

- אבא הקפיד ללכת כל יום לשלוש התפילות במניין, לא משנה אם גשם או שלג או שרב בחוץ, לא משנה אם חולה או בריא – לא פספס אף תפילה, בכוונה עמוקה וגדולה ובהגייה נכונה ולא בולעת מילים של כל מילה ומילה.

- כולם בבית הכנסת כיבדו את אבא מאוד, אהבו את אבא מאוד, הוא היה בשבילם אור גדול ודוגמא למופת גם בקדושה, בתפילה, בלשון העברית ובנועם ההליכות והמידות.

- אבא תמיד דאג לנחם אבלים, לתת צדקה לנזקקים ממש "על אמת" ובלי מתווכים למיניהם, אהב ללכת לשיעורי, היה מאוד מאוד ענו וצנוע.

- אבא היה מכבד הורים במלוא מובן המילה, אין מילים להתחיל לתאר בכלל עד כמה.

כל שבת הלך איתם ואליהם לבית הכנסת, שר, קידש, סעד, ליווה, תמך, עודד, דאג, ביקר ללא הפסקה, התאמץ ומה לא!

גם אחרי מותם אבא לא הפסיק להתפלל לעילוי נשמתם ולעשות מצוות ומעשים טובים לעילוי נשמתם ולהזכירם ללא הרף בכל דבר שעשה.

- אבא אמר: הדבקתי את הילדים שלי באהבה לכתיבה, לשירים, לסיפורים.

זה פרי של חינוך

וסגירת מעגל."

(גם אמא שתחיה וגם כולנו הילדים אוהבים מאוד את המילה הכתובה, לכתוב, שירים, סיפורים, ברכות, מלל וכל מה שקשור לכך...)

- אבא ואמא עשו כל הזמן "קייטנת סבא סבתא" לנכדים.

הם הלכו איתם לפארקים, עשו להם בריכות, השתוללו איתם בדשא, גילגולים, דגדודים, סיפורים, יצירות, הליכות, גלידות, מזרקות וכיף חיים...

- אבא החליט שחלק חשוב מהכסף שקיבל לפרישה, יוקדש לספר תורה בחייו! החליט שזה יהיה למטרת קודש ולא חומרני. ובאמת אבא עשה לאמא הפתעה מאוד גדולה והקדיש ספר תורה שלם לה ולו, בצבע סגול כמובן, הצבע האהוב על אמא, ועשה תערוכה חגיגית מאוד לכבוד ספר התורה ולכבוד אמא.

גם כאן אבא כל כך שמח ואמר לנו כל השנה שלפני: "חכו תראו איזו הפתעה אני מכין לאמא! בחיים לא תנחשו! הפתעה הכי הכי גדולה שיש!

כל הזמן  חשב על אמא ועל איך לשמח אותה

ואמא כל הזמן חשבה על אבא ועל איך לשמח אותו.

תמיד כולם קראו להם "זוג יונים".

- אבא תמיד שר לנו, דיגדג אותנו, הצחיק אותנו, סיפר לנו סיפורים, שירים, לקחו אותנו לבילויים וטיולים רבים

- הייתי תמיד מתייעצת עם אבא ומדברת איתנו שחנשי"ם, גם בתיכון וגם לפני החתונה ובכל התקופה של גידול הילדים.

אבא תמיד עזר לי בעצה טובה, עידוד, תמיד אמר שהכל יהיה בסדר, תמיד התפלל עליי ועל כולם,

כיוון אותי לטוב בחיים, אמר לי שגם עם הילדים יהיה לי הרבה יותר קל לאט לאט, להתאזר בהרבה סבלנות, שיש לי הרבה כוח, שאני גיבורה, שכולם כאן בשבילי ושהכל הכל יהיה בסדר.

חיבק אותי, אמר שלא מפסיק להתפלל עליי בכוונה, עזר לי המון המון, וכיוון אותי מאוד בחיים.

- אבא תמיד היה מברך אנשים, כל בקשה הכי קטנה של כל אדם נענתה תמיד בחיוב, והתפלל על אותו אדם בכוונה גמורה שוב ושוב ושוב ותמיד שאל מה שלומו על להחלמה השלמה.

- אבא תמיד קירב אנשים,

כמה מתכונותיו הבולטות:

שמחת חיים

חוש הומור

שמח

מצחיק

חייכני

צדיק

צנוע

לב טוב

מכבד הורים

גומל חסדים

מאיר פנים

ענו

ביישן

חכם

מלומד

אוהב השפה העברית

אוהב שירים

כותב שירים

קוסם

סבא טוב

אבא טוב

בעל טוב

קול ערב

מוכשר בכתיבה

כותב ספרים

מקפיד על התפילות ומתאמץ לשם כך תמיד

לימוד תורה, נתן הרצאות בבי"כ

מעודד, מחזק

כיפי

עזר המון עם כל הנכדים

תודה יקרה

🙏

איתך ❤

תודה רבה יקרה 🙏🙏

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

זה בהחלט יצירתי, אבל אם מדובר בזוג צעיר, עדיף כמה שפחות להתבחבש בזה. כל העיסוק בזה רק מעלה רעיונות ויוצר טינות., ולצערי מדברים שאני מכיר, אנשים (בעיקר נשים!!!) מצטלקים מזה מאוד קשה, ונישואים מאוד יפים יכולים להיהרס על ידי שיחות על "אהה נהנית לגבר איתה", "מה יש לה שאין לי", "וואלה בטח בדקה וחצי שיש לך בערב אתה בטח מגשים איתה פנטזיות". זה פשוט חבל ומסוכן (גם אם זה לא גורם ח"ו לגירושין, זה גורם לפירוד בלב וטינות וכאב).

שפשוט תגיד לו שלהבא אם רוצים אז או עם גבר או בבית שלהם כשהיא נמצאת.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

קיצור זה טוב בשביל להבין על מה כתבת. אבל זה לא מעביר את התוכן באמת.

וכתבת כל כך מהמם וחזק שהיה לי שווה לקרוא הכל...❤️❤️

אני באמת חושבת שללב ולהבעה של כל אדם ישנה חשיבות ולא תמיד ניתן להעבירה בהכרח בקיצור או בתימצות או בבינה מלאכותית, 

וכי יש מקום לזרימה, לעומק, למהות ולכוונת הלב שבאים מתוך האדם כפי שהם באותו רגע.

וגם מבינה לגמרי מהצד השני שקשה לקרוא אורך ולא אפשרי פעמים רבות מבחינת זמן, פניות, כוח וכו'

לכן בהחלט טוב שכל אחד יעשה כפי ראות עיניו והעדפותיו

ושוב תודה יקרה על הפידבק והמילים הטובות, מחמם את הלב לשמוע שהדברים נגעו בך 🙏❤️

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.