של (הרב?) אלחנן ניר.
עכשיו, אני לא יודע מה נגע בי. אולי זה הזכיר לי קצת נשכחות מהישיבה. אולי זו השפה הברסלברית מלאת האור. אולי זו שעת בין השמשות, שעת רעווא דרעווין. אולי אלו הימים הנוראים המשמשים ובאים. ואולי כל אלה ביחד הזיזו בתוכי משהו. משהו פנימי נתן בי את אותותיו.

תוגה נפלה עלי. אבל לא ידעתי איך לווסת אותה. מה עלי לעשות? בישיבה, כשהייתי במצב רוח מוזר שכזה, ספרי הפנימיות יכלו להיות מרגוע לנפש. אבל עכשיו? עכשיו איני יודע כלום.

כשהגענו הביתה במוצאי שבת, ניסיתי לחשוב על מוזיקה. אולי איזה שיר קטן יגרום לי לבכות ולהשתחרר. אבל הייתי צריך לחפש משהו שלא שמעתי ממש הרבה זמן. אז שמעתי את "היושבת בגנים" של שיבי. זה פתח משהו, אבל לא מספיק. אח"כ שמתי את "פרשתי ידי" של סיני. פה כבר הייתי על סף בכי, אבל גם זה עבר מהר.

כשכבר עליתי על יצועי. אשתי גילתה את אוזני שהתחילו עכשיו סליחות. לא קמתי. והנקודה הזו שבי זזה קצת באי נוחות. סליחות. עכשיו. ואני הולך לישון.