אני כותבת את השרשור הזה, ויורדות לי דמעות.
אתחיל בזה שאני מאוד מכבדת את ההורים של בעלי,
יש בנינו שוני מנטלי גדול מאוד, ובכל זאת אני מבליגה וחיה עם הפערים ואפילו מנסה שזה יהיה מתוך אהבה.
אבא של בעלי הוא לא אדם קל, דברים תמיד הלכו לפי דעתו,
הוא קבע עבור הילדים שלו וכיוון אותם לעשות מה שהוא רוצה.
כשאירגנו את החתונה הוא לחץ עליו בהמון סיטואציות,
אני לא הייתי ליד בעלי כשהשיחות האלו התנהלו, ולא הבנתי את הקושי הגדול והלחץ שבעלי עומד בו, אז לחצתי עליו מהצד השני- שנעשה מה שאנחנו מרגישים לנכון.
השבת היינו אצלם, ואבא שלו דיבר איתנו על הברית.
אמרנו שאנחנו רוצים ברית קטנה ואינטימית (גם כי זה מי שאנחנו, וגם תקופת קורונה ויש אלפי נדבקים, לחשוף תינוק קטן ואישה אחרי לידה לכל זה- פחות).
ישר הוא פסק, במילים האלו "זה אירוע ראשון שלנו, אתם צריכים לעשות משהו גדול, מה אנשים יגידו אם לא נזמין אותם?".
לא הבנתי, איך מאירוע ראשון של בעלי ושלי כמשפחה, זה הפך לאירוע שלו.
"אני אסדר מוהל", הוא אמר.
אז בעלי אמר לו שאת אחיינים שלי מהל רופא אורולוג שהוא גם מוהל, ואנחנו מאוד סומכים עליו.
"כל הדתיים והחרדים, צריך להזהר מהם. למוהל שלי אף פעם לא היו טעויות, הוא תמיד עושה עבודה חלקה".
כל המשפטים האלו נאמרים ברצף, אי אפשר לקטוע ואי אפשר לענות.
אני ובעלי יושבים, בשקט, אחד ליד השני ומריצים בראש את אותן המחשבות.
מה אנחנו עושים עם זה עכשיו?
זו הייתה שיחה של איזה שעה, רק הוא מדבר ואנחנו שותקים.
בעלי מדיי פעם עונה משהו, ואני פשוט לא מסוגלת לדבר, הסערה שהתחוללה בי שרפה מבפנים.
הוא גם הוסיף שיום לפני הברית יש סעודת הודיה שעושים אצלם בעדה, והיא תערך אצלם בבית.
מה? אני אחרי לידה, מי יודע איך ארגיש. יום לפני ברית, הרגיש לי לא מתחשב בעליל, עם תינוק פיצפון, להטרטר למסיבה ויום אחרי לברית.
אני רק כועסת יותר.
"באפיק לא מדברת, מה יש?" אמא של בעלי אומרת.
"הכל טוב" אני מפטירה ומנסה לשמור על הידיים שלי, שלא יהפכו איזה שולחן.
אני אדם רגוע, מאוד מאוד מאוד רגוע.
אבל זה הדליק אותי.
היו לך 3 ילדים לגדל, עשית איתם מה שרצית. עכשיו זה הילד שלי, זה תורי לגדל אותו.
בעלי ואני סחבנו את ההריון הזה 9 חודשים, לא אתה.
מעבר לזה, הקלות שבה הוא מכריח אותנו, לא ברורה לי.
במקרה לבעלי ולי יש קשר מדהים. התקשורת בנינו מעוררת קנאה, באמת.
אבל מילים כמו שלו, יכולות להרוס בני זוג. אתה לא יודע מה קורה בבית שלנו, איך אתה מרשה לעצמך לכפות עלינו את דעתך בלי לחשוב לרגע מה יהיו ההשלכות?
אני מתוסכלת, ומאתמול פשוט לא מסוגלת להסתכל על אבא שלו (כמובן שלא במופגן, זה מה שקורה לי בפנים).
כואב לי על בעלי, באמת.
אני יודעת שיגיעו תגובות שיגידו- תעמדו על שלכם! שבעלך יענה לו!
זה באמת לא כזה קל.
כשאירגנו את החתונה הייתי שם, במקום שאמר לו- תענה!
אבל אחרי השיחה של אתמול, הדבר הראשון שאמרתי לבעלי כשהיינו לבד הוא- סליחה. סליחה שלא הבנתי כמה היה לו קשה בחתונה.
שאלתי אותו כמה כוחות יש לו להתמודד עם זה, והוא ענה שלא הרבה.
שרק השיחה הזו הצליחה להתיש אותו.
אני לא יודעת מה לעשות. אני לא רוצה אירוע גדול לא רוצה את המוהל שלו, לא רוצה שיחליט עבורי ויכנס לי לחיים.
אנחנו רצינו ברית, בחצר של מישהו, גג 50-60 איש.
בבקשה, תשלחו לי כוח, רעיונות, שיתופים..
מה אני עושה?
הדמעות לא מפסיקות לרדת.
אתחיל בזה שאני מאוד מכבדת את ההורים של בעלי,
יש בנינו שוני מנטלי גדול מאוד, ובכל זאת אני מבליגה וחיה עם הפערים ואפילו מנסה שזה יהיה מתוך אהבה.
אבא של בעלי הוא לא אדם קל, דברים תמיד הלכו לפי דעתו,
הוא קבע עבור הילדים שלו וכיוון אותם לעשות מה שהוא רוצה.
כשאירגנו את החתונה הוא לחץ עליו בהמון סיטואציות,
אני לא הייתי ליד בעלי כשהשיחות האלו התנהלו, ולא הבנתי את הקושי הגדול והלחץ שבעלי עומד בו, אז לחצתי עליו מהצד השני- שנעשה מה שאנחנו מרגישים לנכון.
השבת היינו אצלם, ואבא שלו דיבר איתנו על הברית.
אמרנו שאנחנו רוצים ברית קטנה ואינטימית (גם כי זה מי שאנחנו, וגם תקופת קורונה ויש אלפי נדבקים, לחשוף תינוק קטן ואישה אחרי לידה לכל זה- פחות).
ישר הוא פסק, במילים האלו "זה אירוע ראשון שלנו, אתם צריכים לעשות משהו גדול, מה אנשים יגידו אם לא נזמין אותם?".
לא הבנתי, איך מאירוע ראשון של בעלי ושלי כמשפחה, זה הפך לאירוע שלו.
"אני אסדר מוהל", הוא אמר.
אז בעלי אמר לו שאת אחיינים שלי מהל רופא אורולוג שהוא גם מוהל, ואנחנו מאוד סומכים עליו.
"כל הדתיים והחרדים, צריך להזהר מהם. למוהל שלי אף פעם לא היו טעויות, הוא תמיד עושה עבודה חלקה".
כל המשפטים האלו נאמרים ברצף, אי אפשר לקטוע ואי אפשר לענות.
אני ובעלי יושבים, בשקט, אחד ליד השני ומריצים בראש את אותן המחשבות.
מה אנחנו עושים עם זה עכשיו?
זו הייתה שיחה של איזה שעה, רק הוא מדבר ואנחנו שותקים.
בעלי מדיי פעם עונה משהו, ואני פשוט לא מסוגלת לדבר, הסערה שהתחוללה בי שרפה מבפנים.
הוא גם הוסיף שיום לפני הברית יש סעודת הודיה שעושים אצלם בעדה, והיא תערך אצלם בבית.
מה? אני אחרי לידה, מי יודע איך ארגיש. יום לפני ברית, הרגיש לי לא מתחשב בעליל, עם תינוק פיצפון, להטרטר למסיבה ויום אחרי לברית.
אני רק כועסת יותר.
"באפיק לא מדברת, מה יש?" אמא של בעלי אומרת.
"הכל טוב" אני מפטירה ומנסה לשמור על הידיים שלי, שלא יהפכו איזה שולחן.
אני אדם רגוע, מאוד מאוד מאוד רגוע.
אבל זה הדליק אותי.
היו לך 3 ילדים לגדל, עשית איתם מה שרצית. עכשיו זה הילד שלי, זה תורי לגדל אותו.
בעלי ואני סחבנו את ההריון הזה 9 חודשים, לא אתה.
מעבר לזה, הקלות שבה הוא מכריח אותנו, לא ברורה לי.
במקרה לבעלי ולי יש קשר מדהים. התקשורת בנינו מעוררת קנאה, באמת.
אבל מילים כמו שלו, יכולות להרוס בני זוג. אתה לא יודע מה קורה בבית שלנו, איך אתה מרשה לעצמך לכפות עלינו את דעתך בלי לחשוב לרגע מה יהיו ההשלכות?
אני מתוסכלת, ומאתמול פשוט לא מסוגלת להסתכל על אבא שלו (כמובן שלא במופגן, זה מה שקורה לי בפנים).
כואב לי על בעלי, באמת.
אני יודעת שיגיעו תגובות שיגידו- תעמדו על שלכם! שבעלך יענה לו!
זה באמת לא כזה קל.
כשאירגנו את החתונה הייתי שם, במקום שאמר לו- תענה!
אבל אחרי השיחה של אתמול, הדבר הראשון שאמרתי לבעלי כשהיינו לבד הוא- סליחה. סליחה שלא הבנתי כמה היה לו קשה בחתונה.
שאלתי אותו כמה כוחות יש לו להתמודד עם זה, והוא ענה שלא הרבה.
שרק השיחה הזו הצליחה להתיש אותו.
אני לא יודעת מה לעשות. אני לא רוצה אירוע גדול לא רוצה את המוהל שלו, לא רוצה שיחליט עבורי ויכנס לי לחיים.
אנחנו רצינו ברית, בחצר של מישהו, גג 50-60 איש.
בבקשה, תשלחו לי כוח, רעיונות, שיתופים..
מה אני עושה?
הדמעות לא מפסיקות לרדת.
...
ואמרתי לעצמי שלא ניתן יותר את הבית לשבת... ואז די מיד אחר כך הגיעה הקורונה, והפסקנו לנסוע לשבתות כמעט לגמרי, וככה מימשתי את ההבטחה שלי🙈 וכשכן נתנו נעלנו את החדר...)
