להיות בן אדם זאת משימה קשה. אם לא מבולבלים זה קצת מיקל.

אני חושב שהמצב הטוב יותר הוא כשאת יכולה לשפוט את המעשה כשלעצמו, ולא לאור אידאולוגיה כלשהי.

לדוגמה - בחור מתלבט אם להתגייס לצבא או להשאר בישיבה. נניח שהוא מכיר רבנים שבעד ומכיר רבנים שנגד. המצב הפחות טוב הוא לבחור שהוא הולך עם רבנים מסוימים ואז שואל אותם. המצב היותר טוב זה שהוא שואל את שניהם וחושב לעצמו התשובה של מי מהם מתיישבת על לבו יותר בהקשר הזה.

זה אולי נראה חיצונית מבולבל אבל מצד שני זה מאד עצמאי ויש בזה הרבה מעלות.

ידוע הסיפור על אותו אחד שהרב אמר לו "אתה תחליט בדברים הגדולים ואשתך בדברים הקטנים: איזה דירה לקנות ולאיזה בית ספר לשלוח את הילדים זה הדברים הקטנים, איך להנהיג את עם ישראל זה הדברים הגדולים".

ובדברים הגדולים ממש חשוב בעיני להיות פתוח. לדעת מה אנשים אחרים חושבים. להבין לעומק את המתנגדים לציונות (לדוגמה), להבין את רבני הקו ואת רש"ר הירש ואת רבני הגוש והרב כהנא וכו'. להכיר את כולם. זה קשה ולכן הגיוני להסתפק בידע חלקי, אבל השאיפה לא אמורה להיות להשיג בהירות ודעה חד משמעית אלא להיפך, להבין לעומק את כל האפשרויות - אלה שאת בוחרת בהן ואלה שלא.

גם כאשר מדובר בהחלטה ערכית - האם לצאת לחו"ל לטיול, האם להתגייס לצה"ל, האם לבחור בקריירה משטרתית, איזה כשרות לצרוך ואיזה מסלול שמיטה להעדיף - יש מכלול של שיקולים, ולכן יכול להיות אדם ציוני מאד שלא יתגייס לצה"ל ויצא לטיולים בחו"ל, ומתנגד חריף לציונות שיעשה להיפך. ולכן ההחלטה שם, לדעתי, צריכה להיעשות לפי מה שמתיישב על הלב באותו זמן - מתוך טווח האפשרויות של מה שלמדנו, התחנכנו, ולמדנו להכיר.

השאלה "האם אני מביט אל אור הישועה הזרוחה" כמעט לא רלוונטית לחיי היום-יום, או להחלטה מעשית כלשהי (כמובן, אלא אם אני מתכוון לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה).

את השאלות הגדולות, ההשקפות והאמונות, ראוי לגבש מתוך ידע והבנה לפי היכולת שלנו, במשך שנים ארוכות של התעניינות, דרישת ה' ועבודת ה' בלימוד תורתו. יותר אמין בעיני אדם צעיר שעוסק בשאלות מסוימות, במחלוקות רמב"ם ורמב"ן העמוקות, במאמר הדור או בשאלת מקומו של החול ביחס לקודש - בענווה ומתוך נסיון להבין את השאלות, מאשר בחור צעיר נושא דגל נלהב שבטוח שיש הכרעה מסוימת והיא הנכונה.

אעיר, שבכל זאת "אי אפשר לעולם בלא בורסקי", וכנראה גם אותם נושאי דגל הם חשובים לשלמותה של החברה. אבל יקר בעיני יותר מי שדורש את ה' ומקבל את זה שהוא עדיין בשלב השאלות, ובכל מקום שלא נדרשת הכרעה מעשית, אני חושב שעדיף להשאר במקום שעדיין נבנה ומשלים את עצמו, ורק כך זה יהיה "עצמו" ולא חיקוי של מישהו אחר.

הכל

הכל.

מתוך שתכתבי את הבלבול, תגיעי בעצמך בעז"ה לבהירות גדולה.

רק תאמיני שהיא נמצאת

מחכה להיגלות.

תמיד במעבר מדרגה לדרגה יש בלבול והרס מסויים של הקומה הקודמת שנבנתה.

הקב"ה לא שואל אותנו אם אנחנו מוכנים לכך הוא פשוט גורם לנו להבין שאנחנו צריכים להתקדם דרך דרכים שונים ולעיתים גם משונים. 

עניין של תהליך. יש הרבה שלבים בתהליך. יש שלב ראשון של פתיחת אפשרויות רק הצצה בדרכים שונים. לא מעבר. ויש שלבים יותר מתקדמים של כבר העמקה.. ככה נראה לי אצלי. אולי אצלך זה אחרת.

בהצלחה!

אין כזה דבר להיות בתקופת מעבר שהיא נותנת רק ירידה או רק עליה.

יש לך צורך שעכשיו יותר מתחדד וכמו כל צורך בנפש הוא יכול לבוא לידי ביטוי בצורה פחות טובה או בצורה יותר טובה.

תחשבי על זה, לפני כל יעד שאנו רוצים לכבוש יש איזה ציור בדמיון, חזון כלשהו.

אם מחדדים בראש את "מה אני רוצה" אז גם ממילא יודעים מה צריך לעשות כדי להשיג את זה.

נראה לי שהירידה ישר לרמה הפרקטית יכולה להיות חסרה לעיתים

אולי היום בניגוד לילדות אני אצליח לטפל בו ויגדל לו קצת שיער

נעשה לו קוקיות, שיהיה בת

איך אומרים ראש דשא או ראשת?😉

"ראש אולפנה או ראשת אולפנה?" 

"ראש עיר או ראשת עיר?"

כן ראשת זה חארטה..

מחבבת שגרה

היא לא חייבת להיות משעממת

בשבט יש יומולדת לעץ שלנו בגינה

שגדל בספונטניות מתוך דשא סינתטי

לא שזכרתי את זה

אבל האייפון בחר להציג תמונה שלו הראשונה להיום 

יש הזדמנות לעשות סעודה רביעית, להוסיף אלפא ביתא פסוקי ברכה ופיוטים וכו'. הלוואי שאזכה לחצי ממה שאני מדבר בחצי מהפעמים. אבל לפחות יש משמעותית יותר זמן ויותר נחת לזה מאשר בקיץ. (וגם בקיץ זה ברכה כי יש הזדמנות יותר בנחת משמעותית בשישי להשלים שמו"ת ושיר השירים וכו' וכולי האי הלוואי )

שהעברת נושא. זה מאוד חכם. יישר כוח!

חודש טוב!

לגבי מה עושים במוצ"ש ארוך. זה היה כמו מים קרים על נפש עייפה  אחרי הדיונים של חרדים -דת"ל.

בעבר הייתי עונה בוודאי

היום אני מסתכלת אחרת

קשיי העבר (וגם ההווה) עזרו (ועוזרים) לי לבנות דברים שאני מאד מרוצה מהם

וכנראה לא הייתי מגיעה אליהם לולא הקשיים

זה מצד אחד

מהצד השני הייתי שמחה לחיים נטולי קשיים או מופחתי קשיים מורכבות החיים..

כלומר, זה משהו שמתנגד לנו כדי שנשים לב אליו, קצת כמו "כאב" במובן הפיזי.

כמה התנגדות צריך בדרך כדי להתפתח

לא שמישהו שאל אותי קודם

אבל אולי יום אחד אני אבין שזה היה נצרך כמו שהבנתי על קשיים מהעבר

אני חושב שבשלב מסויים לומדים שצריך ללמוד יותר "להכיל" ופחות להתנגד.

זה עוזר לשנות את המציאות בטווח הרחוק, בעיקר. אבל בטווח הקצר עוזר לי לחיות טוב ולישון טוב ולא להיות במקום שבו "קשה" לי במובן של להרגיש שקשה.

הגדרה טובה

כשההתנגדות יורדת

גם הציפייה יותר מותאמת

קושי צפוי הוא יותר קל

איך את מגדירה את זה?

זה קושי שחוזר על עצמו

אז אני יודעת (או לומדת לדעת) מראש מה או מי הגורם/ים

ויודעת (או לומדת לדעת) להתייחס בהתאם

אם זה קושי חדש

זה הזמן לניסוי וטעייה עד להגדרת הגורמים ולהתוויית הדרך המתאימה ביותר 

אי אז בגיל 30 וקצת.

זה את היכולת "להגדיר" (הנה יצא ממני המתכנת) קשיים כדי להתחיל לעבוד איתם.

זה אומר שקורה לך משהו שאתה לא נהנה ממנו אבל אתה לא חסר אונים כלפיו וגם יודע לדחות אותו למחר או לשים לב להתקדמות.

Stand a little taller

Doesn't mean I'm lonely when I'm alone

What doesn't kill you makes a fighter

Footsteps even lighter

Doesn't mean I'm over cause you're gone

מה שלא הורג אותך - מחשל אותך.

מה שהורג אותך - מחשל את אמא שלך.

מה שהורג את אמא שלך - נותן לך שבוע "מיוחדת"...

נ.ב. הומור שחור זה מנגנון הישרדות אנושי.

יש כאלה שהייתי מוותרת

ומאמינה שהייתי נבנית גם בלעדיהם

עברתי כל מיני דברים בחיים. והייתי במקומות שלא ברור לי כיום איך יצאתי מהם…

כשאני מסתכלת אחורה, אני רואה איך זה חלק ממה שגרם לי להיות מי שאני כיום. אבל לא הייתי מזמינה שום דבר כזה, גם אם הייתי יודעת איך אצא מזה. משתדלים לראות את הטוב מהמצב הנתון, אבל זה לא אומר שהייתי בוחרת בזה. ואני עדיין מצולקת מדברים שעברתי. אבל משתדלת כל יום לגדול מזה ולהתקדם הלאה.

כל קושי שעוברים, עלול להשאיר משקעים. ויש את הפחד להתעורר יום אחד ולחזור אחורה, להרגיש שוב שם בקושי הזה ולא להיות עם כוחות להתמודד. 

לכתחילא כן

כיון שאם חלק מהקשיים לא היו קיימים בחיי

הייתי חוסכת הרבה סבל (וזבל)

בדיעבד חלקם לא

כיון שזה  חשף אותי להבנות עמוקות כלפי עצמי

והביא אותי למי שאני כיום

על החלקים ה"עצובים" או המורכבים בחיים (שגרמו לי בדיעבד לבזבוז כוחות והרבה עצב)

הייתי מוותרת

בבחינת "לא הם ולא שכרם"

אבל

בדיעבד, בגלל שהמורכבויות לימדו אותי הרבה

ובזכותם אני מי שאני

אז הם 'עזרו' לי ללמוד מהם איך להמשיך הלאה.

ואפשר להעמיק ב"תורת מנחם", תשמ"ד חלק ד', שבת מסעי סעיף י"ב-

בקצרה הרבי מילובביץ' מסביר על עניין המסעות ממדרגה למדרגה [כפי שידוע שהבעש"ט עסק במסעות שיש בנפש האדם].

בדיעבד אני באמונה שלמה בהקב"ה ובראייה של הטוב של מה זה בנה בתוכי.

אני? לכתחילה? הייתי מוותר.

אבל איזה מזל שהקב"ה מנהל את המציאות...!

אבל אני מניחה שזה כי עוד לא מיציתי את הטוב מהם. התועלת שהיתה בהם עוד לא נגלתה לי. מקווה שמתישהו בהמשך אבין שלא הייתי מוותרת עליהם.

מסופר כי לאחר מאסרו המפורסם בשנת תרפ"ז (שלזכרו נקבע חג הגאולה יב-יג תמוז), שאלו את הרבי הריי"ץ לתחושתו לאחר כל מסכת הייסורים שעברו עליו, והשיב:

"אם יציע לי מישהו למכור לי במיליארד, רגע אחד של ייסורים בעתיד – לא אקנה. ואם ירצה מישהו לקנות אצלי עבור מיליארד, רגע מייסוריי בעבר – לא אמכור".

אני חושבת שהקשיים הפכו אותי לאישה טובה יותר, עם יותר איכפתיות ותשומת לב לאחרים ולקשיים שלהם.

אבל, אני חייבת לציין שהקשיים שלי לא היו קשים כמו שהיו יכולים להיות בנסיבות אחרות, והייתי עם הרבה תמיכה מסביב.

גם בעבר,ברור

גם הנוכחיים.