היא אמרה לי להתקשר להורים לפני החג..
אני כילו מבינה שהיא לא מבינה באמת את הכאב והתסכול והרצון הזה של לא..אני מבינה.אבל זה עשה לי שורף בלב.כאילו מישו דקר אותי.והרצונות שלה,הם טובים.אבל זה עדיין כואב לי,וזה לא סותר.
הלוואי היו מבינים בלי שהייתי מרגישה צורך להסביר בשביל לא להיפגע.לא משנה,אולי כבר עדיף שלא היו מבינים.וזהו.אני באמת לא יודעת כלום.הלוואי לא היו אנשים שידקרו את הלב שלי.אוף לאידעת.
אמא התקשרה לפני החג,אחכ שלחה הודעה שארים אליה טלפון.לא עשיתי את זה.לא ידעת כבר מה מרגישה.אני מבולבלת.
אבל למה היא רוצה שאדבר איתה??באמת שאין לי כוחות.
אין לי כוחות לרדיפות ולאנשים.
אבא כתב לי הודעה כזאת של שנה טובה ומתוקה..ושוב אני,סיננתי.וכואב הראש.
קשה לי עם אבא.הוא לא מבין אותי בשיט.קשה לי שהוא רוצה שאהיה בסדר ולפי החוקים שלו.קשה לי שהוא נותן לי הרגשה שאני באמת לא בסדר,לא משנה מה אעשה.גם כשהייתי דוסית זה היה ככה,וברור שעוד יותר עכשיו.קשה להיות במקום שאתה מרגיש בו שכל תזוזה שאתה עושה-זה הפשע הכי גדול שיכולת לעשות.באמת שקשה לי.קשה לי חוסר המנוחה שיש לי שנוצרת כאן.קשה לי השפיטה הזאת שיש עליי בבית.קשה לי הצעדים שלו כשהוא עולה ללמעלה.אני באמת מפחדת שהוא ישעג עליי.ותמיד כשהוא צועק עליי אנלא ידעת מה לעשות עם עצמי.אני משתתקת בבום אחד גדול.פתאום כשאני אפילו רק באה לבקר-מסתכלים עליי בעיניים מזלזלות,ולא רק מסתכלים ככה אלא אומרים גם דברים שכל כך פוגעים.ולפחות כשאני באה לבקר אז אני טיפה רוצה שינסו קצת בשבילי לא לפגוע.זה שורף את הבטן.כי השתדלתי ובאתי אז למה??????ולכן אני שונאת אנשים.אני שונאת להיפגע.ואיכשהו תמיד אני נפגעת.וזה חינוך של אבא.סורי באמת.למה לתת הרגשה כזאת שאתה לא בסדר??למה??ואולי י איכשהו אני כן בסדר?אולי?דיי אין לי כוחות למחשבות.
אין לי אבא ואמא שאפשר לבטוח בהם.כל אחד זה מתוך מקום אחר..זה שורף לי בהכי בפנים עצם המצב.וזה לא רגיל לא לגור בבית.שונאת את המילה 'רגיל' אבל כן,קשה לי כל כך.
ואני מפחדת.אני מפחדת.יש לי חרדת נטישה משוגעת.לכן קשה לי עוד יותר שהפסקתי להיות באמת.אפילו לעצמי.אני מפחדת לא להיות של עצמי לגמריי.שאהיה של מישהו והוא ינטוש אותי.ושאעזוב גם את עצמי.וזה קורה,כל השבת הזאתי גם לא הקשבתי לעצמי.הייתי אני אחר כי פחדתי מעצמי.אני מתגעגעת לאמונה,באמת אייי.פחדתי כי אני כזאתי עכשיו ונטשתי את עצמי בעצם כבר פעם אחת בצורה חזקה.ואני נוטשת יותר ויותר באוטומט.ושבירת אמון,עוד אחת.איה איההה.
אין יותר רבי שלמה קרליבך,לפחות לתקופה של עכשיו.ואני מפחדת.כי אני כבר מתגעגעת אליו כל כך ואנלא יודעת מה לעשות עם עצמי.אני מפחידה אותי.ורבי שלמה הוא באמת אחיזה.וזה חיבוק ללב.אז למה זה קורה לי???למה אני כל כך מפחדת יותר ויותר?למה כל מה שאני כן אחזתי לפחות,פתאום הולך לי לאט לאט?למה זה קורה לי????
אני כילו מבינה שהיא לא מבינה באמת את הכאב והתסכול והרצון הזה של לא..אני מבינה.אבל זה עשה לי שורף בלב.כאילו מישו דקר אותי.והרצונות שלה,הם טובים.אבל זה עדיין כואב לי,וזה לא סותר.
הלוואי היו מבינים בלי שהייתי מרגישה צורך להסביר בשביל לא להיפגע.לא משנה,אולי כבר עדיף שלא היו מבינים.וזהו.אני באמת לא יודעת כלום.הלוואי לא היו אנשים שידקרו את הלב שלי.אוף לאידעת.
אמא התקשרה לפני החג,אחכ שלחה הודעה שארים אליה טלפון.לא עשיתי את זה.לא ידעת כבר מה מרגישה.אני מבולבלת.
אבל למה היא רוצה שאדבר איתה??באמת שאין לי כוחות.
אין לי כוחות לרדיפות ולאנשים.
אבא כתב לי הודעה כזאת של שנה טובה ומתוקה..ושוב אני,סיננתי.וכואב הראש.
קשה לי עם אבא.הוא לא מבין אותי בשיט.קשה לי שהוא רוצה שאהיה בסדר ולפי החוקים שלו.קשה לי שהוא נותן לי הרגשה שאני באמת לא בסדר,לא משנה מה אעשה.גם כשהייתי דוסית זה היה ככה,וברור שעוד יותר עכשיו.קשה להיות במקום שאתה מרגיש בו שכל תזוזה שאתה עושה-זה הפשע הכי גדול שיכולת לעשות.באמת שקשה לי.קשה לי חוסר המנוחה שיש לי שנוצרת כאן.קשה לי השפיטה הזאת שיש עליי בבית.קשה לי הצעדים שלו כשהוא עולה ללמעלה.אני באמת מפחדת שהוא ישעג עליי.ותמיד כשהוא צועק עליי אנלא ידעת מה לעשות עם עצמי.אני משתתקת בבום אחד גדול.פתאום כשאני אפילו רק באה לבקר-מסתכלים עליי בעיניים מזלזלות,ולא רק מסתכלים ככה אלא אומרים גם דברים שכל כך פוגעים.ולפחות כשאני באה לבקר אז אני טיפה רוצה שינסו קצת בשבילי לא לפגוע.זה שורף את הבטן.כי השתדלתי ובאתי אז למה??????ולכן אני שונאת אנשים.אני שונאת להיפגע.ואיכשהו תמיד אני נפגעת.וזה חינוך של אבא.סורי באמת.למה לתת הרגשה כזאת שאתה לא בסדר??למה??ואולי י איכשהו אני כן בסדר?אולי?דיי אין לי כוחות למחשבות.
אין לי אבא ואמא שאפשר לבטוח בהם.כל אחד זה מתוך מקום אחר..זה שורף לי בהכי בפנים עצם המצב.וזה לא רגיל לא לגור בבית.שונאת את המילה 'רגיל' אבל כן,קשה לי כל כך.
ואני מפחדת.אני מפחדת.יש לי חרדת נטישה משוגעת.לכן קשה לי עוד יותר שהפסקתי להיות באמת.אפילו לעצמי.אני מפחדת לא להיות של עצמי לגמריי.שאהיה של מישהו והוא ינטוש אותי.ושאעזוב גם את עצמי.וזה קורה,כל השבת הזאתי גם לא הקשבתי לעצמי.הייתי אני אחר כי פחדתי מעצמי.אני מתגעגעת לאמונה,באמת אייי.פחדתי כי אני כזאתי עכשיו ונטשתי את עצמי בעצם כבר פעם אחת בצורה חזקה.ואני נוטשת יותר ויותר באוטומט.ושבירת אמון,עוד אחת.איה איההה.
אין יותר רבי שלמה קרליבך,לפחות לתקופה של עכשיו.ואני מפחדת.כי אני כבר מתגעגעת אליו כל כך ואנלא יודעת מה לעשות עם עצמי.אני מפחידה אותי.ורבי שלמה הוא באמת אחיזה.וזה חיבוק ללב.אז למה זה קורה לי???למה אני כל כך מפחדת יותר ויותר?למה כל מה שאני כן אחזתי לפחות,פתאום הולך לי לאט לאט?למה זה קורה לי????