בס"ד
יום כיפור שולח אותי למחשבות על סליחה. למי אני סולחת, למי אני לא. כל הבורות של הטינה והכעס נפתחים ומבקשים גשם שיבוא וינקה אותם מהלכלוך, ואני פותחת אחד אחד את כל העננים. אבל על ענן אחד קשה לי במיוחד להתעכב, הענן שלי.
שנה אחרי שנה אני השטן הגדול בראש שלי. וזה אולי נשמע אכזרי, אבל כשעוברים את מה שאני עברתי מבינים. אם אני לא השטן, אני כנראה הקורבן. הייתי בת פחות מעשר ושני בחורים לקחו ממני את הכל. אם אני לא אחראית לזה אז העולם אכזרי, אז זה יכול לקרות שוב. זאת מחשבה מבעיתה ששולחת אותי כל פעם מחדש למחוזות השנאה העצמית.
אני מאשימה את עצמי שהייתי שם לבד, אני מאשימה את עצמי שלא צעקתי שלא נאבקתי או לפחות ברחתי. לפעמים כשהזיכרון קשה וקודר מידי אני מאשימה את עצמי שהמצאתי את הכל, זה שקר מנחם, ולכמה רגעים עצובים אני אולי משוגעת, אבל לפחות לא חולקת עולם אחד עם האנשים האלה.
יום כיפור מכריח אותי להישיר מבט אליי ולסלוח לי. יותר מזה, הוא צועק לי שזה שקר שאסור לי לשקר, שאני חייבת להאמין לי. כי אני לא אשמה, הם אשמים. וזה כואב לי כל כך שאני רוצה לצרוח. ולרגע אני שוב המשוגעת ממקודם, עיוורת מכאב, בודדה בהבנה שזה קרה לי. עד שפתאום אני לא. אני לא משוגעת, כי אני מאמינה לי. אני יודעת שאני לא אשמה ולא לבד. אני נאבקת באשמים האמתיים וזה נותן לי כוח על מי שפגע בי ואת הצרחה שאני כל כך רוצה לשחרר אני צועקת בצעדה. שם, כשאני מוקפת בעוד נשים אמיצות, פתאום כל כך קל להאמין לי.
