ואוו, קפיץ.
זה קשה כל כך
ואני מבינה
בהצלחהבהצלחהבהצלחה
הלוואי שכבר לא תצטרכי לשתוק

לפעמים זה מרגיש שכולם יודעים איך להבין אנשים, איך להסביר את עצמם, איך להסתדר עם אחרים, ורק אני לא. אני עדיין לא יודעת מאיפה כולם למדו את כל זה, ולמה אותי שכחו ללמד. (אף פעם לא נתתי ש"ילמדו אותי", רק לבד, ואולי זה המחיר). איך כולם יודעים מה נכון להגיד, ומצליחים לשמור על קשרים גם שנים אחר־כך, ורק אצלי זה נתקע.
כל השיחות נתקעות, כל המילים. זה תמיד מגיע בסוף לנקודה שממנה כבר אי אפשר לתקן. ואז מסבירים לך איפה הכל התחיל, ואת רוצה לצעוק. לשאול. למה לא אמרתם קודם? איך יכולתי לדעת? אני לא מבינה דברים כאלו, ואיך אצל אחרים זה תמיד כל־כך טבעי ומובן ופשוט.
אני קצת בעולם משל עצמי, מתנתקת יותר ויותר מאנשים כי זה קל יותר. אני לא יכולה להסביר לכם כמה שזה מפחיד אותי, כמה שזה לא נוח ולא כיף, כמה שזה קל יותר.
יש עוד סיבות, ייחודיות יותר או פחות לחוסר היכולת הזאת. גם לא מאוד קל או נחמד לדבר איתי. זה לא שאני לא מבינה למה אנשים מעדיפים שלא, אבל זה לא הופך את זה לפחות כואב.

1. זה כתוב גרוע, אני יודעת. לא היה לי כוח לערוך
אבל זה לא משנה הרבה -
האנשים הספורים שיבינו, היו מבינים גם אם הייתי כותבת רק את הכותרת ושולחת הודעה בלי תוכן. כל האחרים לא היו מבינים גם אם הייתי כותבת כאן עשרים־אלף מילים.

2. אני באמת מתלבטת אם להמשיך את השרשור הזה. המון זמן לא כתבתי, ועושה לי טוב לנקות קצת בלב לפני יום כיפור, אבל הוא הולך להפוך לעוד יותר רגיש וכואב, ויש כאן אנשים רעים ומסוכנים שמפחידים אותי.
אני לא מפחדת שהם יעשו לי משהו, אין שום דבר שהם יכולים לעשות לי, אבל יש לי הרגשה רעה מעצם הידיעה שהם מסתובבים כאן
חלק מהאנשים שמפחידים אותי כנראה לא מכירים את נסיו"פ, וזו אחת הסיבות שאולי אני אמשיך. אבל אני מפחדת.
2.1. אם אתם האנשים שבגללם אני לא רוצה לכתוב ואתם קוראים כאן, אז שתדעו, ניצחתם. הרסתם לי את אחד המקומות שהרגשתי שאפשר לדבר בהם. תודה.
2.2. יש כאן אנשים מסוכנים ורעים, אנשים (בעיקר בנות, אבל לא רק.) בבקשה בבקשה תשמרו על עצמכם, תבדקו אלף פעם עם מי אתם מדברים. אתם לא חייבים להגיב אף פעם אם לא נעים לכם. ולא לפחד לעצור שיחות אם משהו לא נוח גם אם הן לכאורה לגיטימיות. בסוף הבן אדם היחיד שאתם חייבים לו משהו כאן זה עצמכם. בבקשה תשמרו על עצמכם.

3. יום אחד אני צריכה לכתוב על חינוך מיוחד, שילוב, ועל מחוננים כחינוך מיוחד. וגם על הצבת מטרה לממוצע ומטה וכיוון למכנה המשותף הנמוך ביותר. זה קשור כאן למרות שנדמה לכם שלא.
3.1. זה יעצבן המון אנשים, שלא תגידו שלא אמרתי.

כלום ממה שנכתב לזה לא יכול להתפרסם
אבל שתדעו שיש כאן כותרת כזו

ואיך זה שלכולם יש חברי ילדות, כאלו שהם מכירים מגיל אפס, ואפשר לשבת לדבר איתם בהכי טבעי גם עשרים שנה אחרי שעזבתם, כשמגיעים לשבת להורים ויש לכם עם מי לדבר אחרי התפילה.
וכמה שזה נראה לכולכם טבעי ומובן מאליו. זה לא. לא מובן מאליו בשום צורה, תגידו תודה על שיש לכם את זה. כי לי אין.
ואיך אפשר להעביר ככה שבת אחרי שבת, כשאין כלום, כשהזמן לא זז, כשאין עם מי לדבר. ורק לבד.
אין. אל תנסו להציע הצעות שרק מסבירות כמה החיים שלכם מושלמים. אתם לא מבינים מה זה שאין.
ואיך אפשר להעביר ככה חיים.
ואין פה שייכות לכלום, ואין כאן קהילה, וגם במה שיש אני לא מכירה את האנשים, ואני לא כאן ולא שם ואין לי מקום בעולם הזה. ואין לי כוח לחפש לי מקום, כי אם כבר העברתי עשרים שנה בלי, מי צריך את זה עכשיו?
הציניות שלי מעצבנת אנשים, כשמדברים על כמה מעט אנשים היו בתפילות ימים נוראים (זה מטעה, יש מניין ספרדי בקומה למטה וזו עוד כמות משמעותית של אנשים שלא נספרת בעיניים) אני אומרת שזה לא עצוב או דבר רע, פשוט ככה העולם עובד: אנשים מבוגרים הולכים לעולמם, אנשים פחות מבוגרים עוברים לגור ליד הילדים ולזוגות צעירים אין מה לחפש פה. מסבירים לי למה לא, אבל ללמה כן אין אף תשובה.
ואבא טוען שזה לא הוגן לעבור דירה בלי לשאול אותנו, ואני מנסה להבין למה זה משנה לי. חברים כבר לא יהיו לי לא כאן ולא שם. אני לא שייכת לכלום ואין סיבה להיות במקום מסוים. אני כאן כי אין לי מקום אחר, ויכולה להיות במקום אחר באותה המידה. אין הבדל.
ויש לי הרבה את מי להאשים. לא רק אני אשמה בריק הזה. אבל זה לא עוזר, כי אני לבד ומה זה משנה כבר מי אשם. אין כלום בעולם שיכול לעזור. ומחר יש עוד שבת.

אשכרה.