אנסה להתחיל מההתחלה.
בגיל 16.
היו לנו שכנים שהיינו ביחד בתנועת נוער , התנדבנו ביחד והיה קשר בין המשפחות .
אנחנו דוסים אז היה קשר ולא היה קשר ביני לבין הבן . מה גם שהוא פחות מצא חן בעיניי אז לא רציתי גם קשר.
בכל אופן באיזה שהוא שלב שלחתי לו הודעה מנחמת אחרי אירוע טרגי שהיה והוא לקח את זה לאן שלקח ואחרי כמה חודשים הוא ניסה לתפוס אותי לשיחה , כשהבנתי לאן זה הולך התחמקתי ומרחתי אותו ועשיתי הכל כדי לא להפגש איתו אבל בסוף זה קרה והוא חשף בפני את הרגשות שלו.
אוהב אותי.
הסברתי לו שהוא לא מכיר אותי ולכן לא יכול לאהוב אותי וכו' , התנצלתי והלכתי.
הקשר בין המשפחות נשמר , עדיין היינו ביחד בתנועת נוער וידעתי שפגעתי בו.
עברו השנים.. שנינו נשואים ב"ה
משום מה עם הזמן נהייתה לו פינה בלב שלי , לא משהו דרמתי. כן חשבתי כשגדלנו אם יכול להיות משהו בינינו אבל לא קודמתי את זה , כנראה המחשבות והתברברות נכנסו לי ללב ועודן שם.
בעלי מכיר אותו, יודע את הקשר בין המשפחות ושהיינו בקשר בילדות. הוא לא מכיר את הסיפור הזה מפאת כבודו של אותו שכן.
כל יום כיפור זה חוזר אליי, ההתלבטות אם להציף את הסיפור ולהתנצל שוב כי אני מבינה עכשיו את גודל הפגיעה (שאתה חושף רגשות ומקבל קיר אטום) או לעזוב את זה, להגיד שהזמן עשה את שלו, שנינו התקדמנו בחיים ונשואים עם ילדים וחבל להציף את העבר ולהזכיר לו דברים כאלו .
מה גם שלא קיבלתי ממנו יחס קר או פגוע במהלך השנים שאחרי.
זה בעיקר תחושות שלי עם עצמי.
אני לא זוכרת אם עשיתי שאלת רב , אני לא זוכרת אולי כן דיברתי איתו על זה? אני באמת לא זוכרת אם עשיתי משהו בנוגע לסיפור הזה.
אבל זה קצת יושב עליי וקצת אני רוצה להתחמק מזה גם ולתרץ שהכל בסדר.
מה דעתכן כנשים נשואות, האמהות , כנשים של בעלים
בגיל 16.
היו לנו שכנים שהיינו ביחד בתנועת נוער , התנדבנו ביחד והיה קשר בין המשפחות .
אנחנו דוסים אז היה קשר ולא היה קשר ביני לבין הבן . מה גם שהוא פחות מצא חן בעיניי אז לא רציתי גם קשר.
בכל אופן באיזה שהוא שלב שלחתי לו הודעה מנחמת אחרי אירוע טרגי שהיה והוא לקח את זה לאן שלקח ואחרי כמה חודשים הוא ניסה לתפוס אותי לשיחה , כשהבנתי לאן זה הולך התחמקתי ומרחתי אותו ועשיתי הכל כדי לא להפגש איתו אבל בסוף זה קרה והוא חשף בפני את הרגשות שלו.
אוהב אותי.
הסברתי לו שהוא לא מכיר אותי ולכן לא יכול לאהוב אותי וכו' , התנצלתי והלכתי.
הקשר בין המשפחות נשמר , עדיין היינו ביחד בתנועת נוער וידעתי שפגעתי בו.
עברו השנים.. שנינו נשואים ב"ה
משום מה עם הזמן נהייתה לו פינה בלב שלי , לא משהו דרמתי. כן חשבתי כשגדלנו אם יכול להיות משהו בינינו אבל לא קודמתי את זה , כנראה המחשבות והתברברות נכנסו לי ללב ועודן שם.
בעלי מכיר אותו, יודע את הקשר בין המשפחות ושהיינו בקשר בילדות. הוא לא מכיר את הסיפור הזה מפאת כבודו של אותו שכן.
כל יום כיפור זה חוזר אליי, ההתלבטות אם להציף את הסיפור ולהתנצל שוב כי אני מבינה עכשיו את גודל הפגיעה (שאתה חושף רגשות ומקבל קיר אטום) או לעזוב את זה, להגיד שהזמן עשה את שלו, שנינו התקדמנו בחיים ונשואים עם ילדים וחבל להציף את העבר ולהזכיר לו דברים כאלו .
מה גם שלא קיבלתי ממנו יחס קר או פגוע במהלך השנים שאחרי.
זה בעיקר תחושות שלי עם עצמי.
אני לא זוכרת אם עשיתי שאלת רב , אני לא זוכרת אולי כן דיברתי איתו על זה? אני באמת לא זוכרת אם עשיתי משהו בנוגע לסיפור הזה.
אבל זה קצת יושב עליי וקצת אני רוצה להתחמק מזה גם ולתרץ שהכל בסדר.
מה דעתכן כנשים נשואות, האמהות , כנשים של בעלים
מדברים