קודם כל על פי הפשט פשוט פשוט משחררים אותו במדבר "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר".

ועל פי הפירוש זה אכן צער בעלי חיים (אם כי זה לא צער גדול בהרבה משחיטה), אבל מותר לצער לצורך.

זו כבר שאלה של טעמי המצוות, אבל גם אם זה סמלי (מי שיגיד כך ככל הנראה יגיד כך גם על הקורבנות) זה עדיין צורך.

מה עם מחיית עמלק? ועיר הנידחת ואיסור חיתון לממזר? יש הרבה מצוות שהן צער לבעלי חיים או אנשים כאלו ואחרים.

שבעיקרון מותר ללכת לצוד חיות לכיף (כי כשאתה צד אתה לא שוחט..)

כי זה צורך של הבנאדם

אבל לא ראוי כי ישראל רחמנים וכו'

עריכה:

בדקתי בגוגל

נודע ביהודה חלק ב יורה דעה י

אז יש מצווה להקריב שעיר אחד, ואז להזות את הדם

ויש מצווה לגלגל מצוק אחר..

יש בה מימד שהוא גם מאוד נוכן ואמיתי אבל השאלה נראה לי טיפה שונה

שזה בערך לשחוט ציפור עם הציפורן של הכהן (ולכן הם היו מחדדים את הציפורן שלהם וכו')

בסוף כל בעלי החיים נבראו לצורך

וצריך לקחת שעיר לעזאזל

אז.. זה התיקון שלו.. לא?

עבודת ה' מאוד ייחודית ולא שיגרתית אבל הוא גם חלק ממנה.

מה שמצאתי מחיפוש בגוגל - יג – משמעות כפרת השעיר לעזאזל – פניני הלכה

שאליו מיוחסים כוחות ורצונות, יש מכנים אותו 'מזל' של כל בריה, או מלאך הממונה עליה, ואותו חלק מבין את החשיבות ורוצה הוא בכך.

מנין לי?

יש במדרש על פסוק 'ויקחו את הפר אשר נתן להם אליהו': "אמר לו הפר לאליהו: אני וחבירי יצאנו מבטן אחד וגדלנו באבוס אחד, הוא עולה לחלק האל ושם האל יתקדש עליו, ואני עליתי לחלק ע"ז להכעיס את בוראי. אמר לו אליהו: לך עמהם, כשם ששמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש ע"י זה שעמי, כך יתקדש על ידך. אמר לו: וכך אתה יועצני?! איני זז ממקומי עד שתמסרני בידיך, הה"ד ויקחו את הפר אשר נתן להם אליהו". ובשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תרמא) ביאר שכל הדו-שיח הזה היא עם הכוח הממונה על אותו פר: "הקדמתי לך כי כבר ידוע כי כל האדם וכל בעל חי וכל אילן וכל עשב, יש לו כח ושר למעלה, וכן אמרו על פסוק אם תשים משטרו בארץ. הילכך שרו וכחו של פר נזדמן לאליהו...". ושם גם מרחיב לבאר ומשווה בין שעיר לעזאזל ביום הכפורים לבין הפר שהלך אז לע"ז. ע"ש. ומכלל הדברים נלמד שיש מימד של רצון גם בחלק מסויים מרוחניות הבעל חי, או אפילו הדומם.

וזהו טעם ההלכה שפסקה הרמ"א באבן העזר: "כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לית ביה משום איסור צער בעלי חיים, ולכן מותר למרוט נוצות מאוזות חיות וליכא למיחש משום צער בעלי חיים". ולכאורה אינו מובן, מדוע ואיך צורך האדם פותר את בעיית הצער. אלא עלינו לומר שהבעל חי מכיר באיזשהי נקודת תודעה שבו שהוא נברא לשם כך ומתרצה הוא בכך, וכמו שאמרו חז"ל (חולין ס.) כל מעשה בראשית לצביונם נבראו, ובכלל זה גם תפקידם בשרשרת המזון ובאירועים שונים.

מחכים במקורות מתגובותיך.

אבל מרגיש צורך יותר לשאול -

מי ציווה עלייך לא לצער סתם בעלי חיים? ובעצם, מי ברא את בעלי החיים ועבור מה?

אשאל אחרת; מי ציווה לחתוך ענפים ולהכין מהם סכך? ובכן, מי שברא את אלו העצים.

הרבה לפני ביאורי עומק שזה זה התיקון ורצון אותו הצמח או השעיר ~

ולשאלתי, למה קשה לך?

אולי יהיה קל יותר לענות לשאלה הטובה לאחר שיודעים את סיבתה.

אגב, בפן ההלכתי, מומלץ ללמוד על צער בעלי חיים. המצווה איננה מקבילה למושג שהעולם משתמש בו. אולי לא יענה לשאלתך בתחילה, אבל יסדר דברים בראש לענ"ד.

שאלתך העצימה לי את ההבנה שביום כיפור צריך 'אקסטרה' הכנעה ולכן יש 'אקסטרה' קורבן...

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.