קודם כל על פי הפשט פשוט פשוט משחררים אותו במדבר "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר".

ועל פי הפירוש זה אכן צער בעלי חיים (אם כי זה לא צער גדול בהרבה משחיטה), אבל מותר לצער לצורך.

זו כבר שאלה של טעמי המצוות, אבל גם אם זה סמלי (מי שיגיד כך ככל הנראה יגיד כך גם על הקורבנות) זה עדיין צורך.

מה עם מחיית עמלק? ועיר הנידחת ואיסור חיתון לממזר? יש הרבה מצוות שהן צער לבעלי חיים או אנשים כאלו ואחרים.

שבעיקרון מותר ללכת לצוד חיות לכיף (כי כשאתה צד אתה לא שוחט..)

כי זה צורך של הבנאדם

אבל לא ראוי כי ישראל רחמנים וכו'

עריכה:

בדקתי בגוגל

נודע ביהודה חלק ב יורה דעה י

אז יש מצווה להקריב שעיר אחד, ואז להזות את הדם

ויש מצווה לגלגל מצוק אחר..

יש בה מימד שהוא גם מאוד נוכן ואמיתי אבל השאלה נראה לי טיפה שונה

שזה בערך לשחוט ציפור עם הציפורן של הכהן (ולכן הם היו מחדדים את הציפורן שלהם וכו')

בסוף כל בעלי החיים נבראו לצורך

וצריך לקחת שעיר לעזאזל

אז.. זה התיקון שלו.. לא?

עבודת ה' מאוד ייחודית ולא שיגרתית אבל הוא גם חלק ממנה.

מה שמצאתי מחיפוש בגוגל - יג – משמעות כפרת השעיר לעזאזל – פניני הלכה

שאליו מיוחסים כוחות ורצונות, יש מכנים אותו 'מזל' של כל בריה, או מלאך הממונה עליה, ואותו חלק מבין את החשיבות ורוצה הוא בכך.

מנין לי?

יש במדרש על פסוק 'ויקחו את הפר אשר נתן להם אליהו': "אמר לו הפר לאליהו: אני וחבירי יצאנו מבטן אחד וגדלנו באבוס אחד, הוא עולה לחלק האל ושם האל יתקדש עליו, ואני עליתי לחלק ע"ז להכעיס את בוראי. אמר לו אליהו: לך עמהם, כשם ששמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש ע"י זה שעמי, כך יתקדש על ידך. אמר לו: וכך אתה יועצני?! איני זז ממקומי עד שתמסרני בידיך, הה"ד ויקחו את הפר אשר נתן להם אליהו". ובשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תרמא) ביאר שכל הדו-שיח הזה היא עם הכוח הממונה על אותו פר: "הקדמתי לך כי כבר ידוע כי כל האדם וכל בעל חי וכל אילן וכל עשב, יש לו כח ושר למעלה, וכן אמרו על פסוק אם תשים משטרו בארץ. הילכך שרו וכחו של פר נזדמן לאליהו...". ושם גם מרחיב לבאר ומשווה בין שעיר לעזאזל ביום הכפורים לבין הפר שהלך אז לע"ז. ע"ש. ומכלל הדברים נלמד שיש מימד של רצון גם בחלק מסויים מרוחניות הבעל חי, או אפילו הדומם.

וזהו טעם ההלכה שפסקה הרמ"א באבן העזר: "כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לית ביה משום איסור צער בעלי חיים, ולכן מותר למרוט נוצות מאוזות חיות וליכא למיחש משום צער בעלי חיים". ולכאורה אינו מובן, מדוע ואיך צורך האדם פותר את בעיית הצער. אלא עלינו לומר שהבעל חי מכיר באיזשהי נקודת תודעה שבו שהוא נברא לשם כך ומתרצה הוא בכך, וכמו שאמרו חז"ל (חולין ס.) כל מעשה בראשית לצביונם נבראו, ובכלל זה גם תפקידם בשרשרת המזון ובאירועים שונים.

מחכים במקורות מתגובותיך.

אבל מרגיש צורך יותר לשאול -

מי ציווה עלייך לא לצער סתם בעלי חיים? ובעצם, מי ברא את בעלי החיים ועבור מה?

אשאל אחרת; מי ציווה לחתוך ענפים ולהכין מהם סכך? ובכן, מי שברא את אלו העצים.

הרבה לפני ביאורי עומק שזה זה התיקון ורצון אותו הצמח או השעיר ~

ולשאלתי, למה קשה לך?

אולי יהיה קל יותר לענות לשאלה הטובה לאחר שיודעים את סיבתה.

אגב, בפן ההלכתי, מומלץ ללמוד על צער בעלי חיים. המצווה איננה מקבילה למושג שהעולם משתמש בו. אולי לא יענה לשאלתך בתחילה, אבל יסדר דברים בראש לענ"ד.

שאלתך העצימה לי את ההבנה שביום כיפור צריך 'אקסטרה' הכנעה ולכן יש 'אקסטרה' קורבן...

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

אבל בפשטות דבר ה' לעגלון היה מותו המיידי...

בכל אופן, אפשר לציין זאת לשבח עגלון, שכיבד את הקב"ה. אולי בזכות זה (לפי חלק מהדעות) יצאה ממנו רות המואבייה...

משום מה היה זכור לי שאמר רק דבר סתר.

עכשיו עיינתי ואת צודקת, אתם צודקים.

מתקפל.

הם כינויים לעשיית דין

ייתכן שהמקרא פשוט לא טרח להזכיר את מה שהוא אמר, ואני מניח שזה מה שקרה.

יכול מאוד להיות שהוא נשא נאום או מסר נבואי קצר, אולי האשמה על כך שהוא שעבד את עם ישראל ושה' נוקם ממנו כעת.

כמובן, אפשר לדרוש שכוונתו שזה דבר ד' - הריגת עגלון

או הכוונה שיש לו ביצוע דבר ה' לעשות

יהוצפן, שאהוד בכלל לא דקר אותו. זה היה חייזרים. הכל תפירת תיק של השבכ המואבי נגד אהוד

שרבי מאיר אומר לו לעשות תשובה