ומה בסך הכל עשיתי רע?
שאני רוצה קדושה?
שהלב שלי בוער לאמת באמת?

ולמה אנשים מפחדים מדוסים?
ומה התכלית של החיים האלה?
ומה היא המנוחה והנחלה?

אין לי בעולם הזה ולו בן ברית אחד.
כולם אוהבים, אבל אף אחד לא מסוגל להתחייב
ברגע האמת הוא עסוק בעצמו.
ואיך את מי להאשים
ואולי גם אלוהים מרגיש ככה, כמוני.

והדמעות כמה הם יורדות
והלב כמה הוא צועק
ומה קשור החושך הזה בחנוכה
וזה לא חושך של העדר אור
זה חושך ממשי, סמיך
חושך שאפשר למשש.

ואיך לי תירוצים,
יש לי בחירה, תמיד.
אפילו שהשלכתי את כל תנועתיי, דיבורי מחשבותי ומעשיי.

יש לי אחריות, אני מסירה אותה ממני.

פעם היה מעסיק אותי איפה צריכים אותי
ולא שאיבדתי את עצמי, פשוט העצמי היה שם.
היום מעסיק אותי מה הצרכים שלי.
ולא,לא בקטע טוב,בכלל.
בקטע איכס. בקטע של חוסר עשיה וחוסר סיפוק
בקטע של רדיפת הנאות וטוב אישי.
בקטע של הרגשה תמידית של חסרון
שלא מתממש שמוריד את הלב
לשברון כזה שלא מסוגל להתעסק ברגשות של האחר.