בס''ד
שבוע טוב יקרה!
מה שלומך עכשיו, כמה ימים אחרי שפתחת את השרשור? אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב, ושאת במקום עם יותר ''מרחק'' מכל הסיטואציה שתיארת לנו, ושאת עם יותר כוחות ואופק ❤. אבל גם אם אכן את מרגישה יותר חזקה (הלוואי!), היה לי חשוב להגיב לדברים הרבים שהעלית, על אף הדיליי. כי אני מאמינה שאם העלית אותם, רצית שנקרא ונתייחס ❤
1. הלילדה שהיה לך בערב שבת - אני לא יודעת אם לילות כאלה זה דבר שפוקד אותך לעיתים או אם זה היה משהו חד פעמי (או נדיר יחסית) אבל זה נשמע כל-כך קשה וכואב - לא להצליח להירדם ככה מרוב מחשבות, מרוב רגשות קשים ומרוב בכי. ממש שומעים את כל הצער, את כל התקיעות, את כל הדיכאון 
2. מה שסיפרת על בתך המתוקה - חיבוק ענק!!! להתמודד עם דיכאון כשיש כבר ילדים בתמונה, יש בזה משהו מפחיד ומטלטל כל-כך. כי כמה שננסה להסתיר, הילדים כן גדלים ומתחילים לשים לב, יותר ויותר. אפשר להתבצר בחדר, אבל גם העדרות שלנו ניכרת להם. ולפעמים, כמו מה שקרה לך, הכל מתפרץ החוצה בצעקות, ואם הם בבית, אז סביר שהם שומעים.
וזה מסבך עוד יותר את הדברים
כי לדיכאון עצמו, מתווסף הפחד להזיק לילדים שלנו, שהמצב שלנו יותיר בהם שריטות ח''ו.
אני מאמינה שלזה התכוונת כשסיפרת שהיא שאלה אותך, ''אמא, למה את במיטה? מה לא מרגיש לך טוב?'' (איזו ילדה מתוקה ורגישה!...) וכשסיפרת שסיכוי טוב שהיא שמעה אותך.
זה באמת שובר לחשוב שהילדים שלנו יהיו עדים לסיטואציות מורכבות כאלה.
זה באמת מחליש מאד לתהות ''מה הילדים שלי יחשבו עלי?
איך הם יגיבו כשהם יבינו שלדבר הזה יש שם ושזה נקרא 'דיכאון'?''
ועוד כאלה שאלות שקשורות לעתיד שלהם.
כאן יקרה, אני רוצה לחלוק איתך שתי נקודות שמאד מחזקות אותי:
[א] לשנות את הנרטיב. כשאנחנו בתוך הפחד והדימיונות, הנרטיב שאנחנו כותבות הוא בערך כזה: ''הילדים שלי יגדלו עם אמא דכאונית וכשהם יגיעו לגיל מבוגר, הם יצטרכו לטפל בכל הנזקים שעשה להם. איזה תיק אני יוצרת להם. סיכוי טוב שהם יצטערו שהם קיבלו אמא כמוני''.
אני בחרתי לספר לעצמי נרטיב שאמנם מושתת על אותן העובדות אבל ששונה מאד והולך ככה: ''הילדים שלי אמנם ראו או שמעו דברים מסוימים. אבל הם גם ראו את כל העובדה שאני עשיתי לאורך השנים. הם ראו התרוממות מהי. הם ראו בניית איזון, בריאות ושמחה מהם. הם למדו התקדמות, גדילה וצמיחה מהן. וזה החינוך הכי חזק שאני יכולה להעניק להם. שגם מניסיונות אפשר להתרומם, להשתקם ולגדול. שגם אם עברנו דברים מורכבים, אפשר להפוך לאנשים גדולים בע''ה.''
[ב] להזכיר לעצמי שהכל מדויק. שאני האמא הכי מדויקת לילדים שלי. שכל הדברים שהם יראו, יפגשו ויחוו בחיים שלהם יקרו כי ככה הקב''ה רצה. שבמובן הזה, אני הופכת להיות צינור בידיים של הקב''ה, כדי שהילדים שלי יקבלו את מה שהם צריכים לקבל - אם זה דברים נעימים וטובים ואם זה דברים לא קלים. כי זה חלק מהמסלול שהקב''ה ייעד להם. כי מתוך סך הדברים שהם יחוו בילדותם (ובחייהם באופן כללי), הם יוכלו בע''ה למלא את ייעודם ואת שליחותם בעולם הזה בצורה הטובה והמדויקת ביותר.
3. לגבי בעלך היקר והזוגיות שלכם - אני מבינה מאד את הדברים שאת כותבת, שמצד אחד שיש לכם קשר קרוב וזוגיות טובה ב''ה (!) ושמאידך, מול הדיכאון, יש לכם צורך לעזרה חיצונית. אנחנו היינו במצב דומה ובאמת שבזמן הדיכאון היינו בטיפול זוגי שעזר לנו מאד. רק שאצלכם יש בעייה נוספת והיא שאין לכם איך לממן טיפולים (לא לך ולא טיפול זוגי) . אני מבינה שזה ממש מורכב.
4. הבגדים לחג, הכעס על העולם, הקנאה -
דבר ראשון, את הכי לא קטנונית בעולם!!!
את מתמודדת עם משבר כל-כך גדול.
יש לך כל-כך הרבה חזיתות קשות להתנהל מולן.
ובתוך כל הכעוס והלא טוב הזה, את מבקשת בסך הכל בגד לחג!
משהו שישמח אותך קצת.
משהו שיעזור לך להרגיש קצת התרגשות, להרגיש חג.
משהו שיעזור לך להרגיש יפה בעיני עצמך ובעיני אישך.
משהו שיעזור לך להרגיש קצת 'שווה בין שוות' עם שאר העולם, כשכל אחת בחג נראית כמו דוגמנית.
ואת עוד עמלה על הקנייה הזאת.
מבלה זמן מול המחשב באתר של שיין, מתלבטת, משווה ובסוף מקלבת החלטה.
מוציאה סכום כסף, בעוד שזה נושא מורכב בשבילכם - כי את יודעת שזה מספיק חשוב כרגע.
ובסוף אחד הדברים שהזדמנת (ושכנראה היה בעל חשיבות בשביל איך שחשבת להתלבש בחג) לא מגיע בזמן לחג!!!
זה הכי שובר לב וממוטט שיש!
בעיקר במצב כמו שלך.
וזה שחשת כעס על כל העולם
על קרובות המשפחה
על כל הנשים שידעת שתפגשי
ועל אלה שסתם העידו על עצמן או שאת פשוט יודעת שהן התחדשו בבגדים חדשים
-- זה מובן, מובן, מובן.
נכון תיאורטית אפשר יהיה לשאוף לרגשות גבוהים יותר ולמבט אמוני.
אבל מה נעשה, שאנחנו בנות אדם...
ובמקרה שלך, בת אדם אחת, שמתדמודדת עם הרים ענקיים!
אז זה יותר מבסדר לא להיות מלאכית - ולהרגיש את הדברים שהרגשת.
זה לא עשית איתם שום דבר רע, ואני מניחה שלא איחלת להן דברים רעים חלילה - פשוט הרגשת את מה שהרגשת...
ואני מעיזה לחשוב שרוב הנשים בעולם, בסיטואציה כמו שלך, היו מרגישות רגשות דומים.
הצורך הזה בבגד חדש לחג כל-כך טבעי אצלנו הנשים שזה דבר שנקבע בהלכה כמצווה שעל הבעל לדאוג עבור אשתו, כידוע. אז עד כדי כך את נורמלית ובוודאי לא קטנונית. רק זקוקה לחיבוק ולמילות ניחומים על החוויה המתסכלת הזאת. ❤
5. לגבי בעלך שלא תופס פיקוד בכל הנושאים הכלכליים - אני מעלה נקודה מסוימת, אני ממש לא יודעת אם היא רלווטית לכם. אבל מכיוון שהיא נכונה בכל-כך הרבה מקרים בחיים, אכתוב אותה בכל זאת. קורה הרבה במערכות זוגיות שבן זוג אחד לוקח על עצמו תפקיד מסוים, למרות שזה פחות מתאים לו, כי הוא מעריך שאם הוא לא יעשה אותו, התפקיד הזה יישאר לא מאוייש. הקטע הוא שזה לא תמיד נכון. לפעמים, אנחנו צריכות להסכים לשחרר (אבל באמת.) תחום מסוים. ובאופן פלאי, השני מתחיל לאייש אותו. הגישה שאני מביאה כאן מפורטת בין השאר בספר ''לדעת להיכנע''.
6. העומס הגדול שתיארת -
וואו, כמה עומס יש לכם.
כמה עומס יש על בעלך, עם הלימודים האינטנסיביים שלו.
וכמה עומס יש עלייך!! עם העבודה והטיפול בילדים, כשאת לבד איתם בשעות המאתגרות של הערב. וכל זה בלי להתחיל לדבר על העומס המנטלי שקשור לכך ש(עד כמה שאני מבינה מההודעה שלך), את המפרנסת העיקרית (היחידה?) במשפחה.
ואז את שואלת, ובצדק - איך אני אגדיל את ההכנסות שלנו במצב שאני כבר על סף קריסה? הרי נסיתי וזה פשוט לא אנושי.
כשקראתי את החלק הזה עלו לי כמה מחשבות. אני לא יודעת מה יהיה רלוונטי לכם, אז אני אכתוב ותקחי את מה שיתאים.
[א] עומס יכול לגרום לדיכאון. עומס טכני ו/או עומס רגשי-מנטלי. ולכל הפחות, קשה לייצב מצב נפשי ולהחלים מדיכאון כשאנחנו תחת עומס גדול. כתבת פעמיים את המילה ''קריסה'' ובהודעות אחרות שלך השתשמת בביטוי ''נגמר לי''. אפשר ממש לשמוע מהשורות שאת כותבת עד כמה את בקצה היכולת שלך.
לא כתבת אם יש לך קצת זמנים לעצמך, לעשות דברים כיפיים, מרגיעים או סתם לנוח. אבל מקריאה פשוטה נשמע שאין לך כאלה או שהם מעטים מדי.
בעוד שהנפש שלנו זקוקה לאוויר ולמנוחה כדי להרגיש טוב. כשאנחנו בעומס גדול, הנפש מחזיקה מעמד את מה שהיא מצליחה, עד שהיא כבר לא יכולה יותר -- ואז היא נעצרת. שם היא מתחילה להשתבש. הכוחות אוזלים. התקווה אוזלת. ותחתיהם עולים מחשבות חשוכות וקשות.
[ב] דיכאון הוא מצב חירום. בעיניי, דיכאון הוא מחלה לכל דבר, ואפילו מחלה מסוכנת. וכשאנחנו עוברים למצב חירום, לפעמים יש שינויים שמתבקשים.
הייתה תקופה שבעלי ואני עבדנו סביב השעון. ופתאום אחד הילדים שלנו התאשפז למשך תקופה ולאחר מכן עוד נדרש לעבור לתקופה די ארוכה של השגחה. פתאום עברנו למצב חירום. ועם כל הרצון הטוב, עברנו משתי משכורות לחצי משכורת. כי כרגע היה צריך לטפל במשהו דחוף, לא הייתה ברירה.
את מתארת מצב שבו בעלך סטודנט ואת עובדת. להמשיך ככה, כמפרנסת עיקרית או יחידה, וגם מטפלת יחידה בילדים לאחר מכן, שאת במצב נפשי מורכב, וגם אין לכם כסף לממן את הטיפולים שאתם זקוקים -- נשמע לי כמו מצב לא הכי בריא בשבילכם. תרשי לי לזרוק כמה אופציות שעולות לי?
* שבעלך יקפיא את הלימודים שלו ויצא לעבוד ברמה של משרה מלאה. בהנחה שאת חפצה להמשיך לעבוד (נשמע שהעבודה הנוכחית עושה לך טוב), זה יעלה משמעותית את רמת ההכנסות שלכם, יוריד ממך את ''עול הפרנסה'' ויאפשר לכם לממן את הטיפולים בשבילך ובשבילכם.
* שבעלך יקפיא את הלימודים, יתחיל לעבוד בעבודה חלקית ויתן כתף משמעותית בבית כדי שלא תצטרכי לטפל לבד בילדים בערבים / כדי שתוכלי לקבל זמן לעצמך.
* שבעלך יפרוס את הלימודים שלו ליותר שנים ויעבוד בחצי משרה. (ממשיך ללמוד אבל מעלה את רמת ההכנסות שלכם)
* שבעלך יפרוס את הלימודים שלו ליותר שנים ועם הזמן הפנים יהיה יותר נוכח בבית, יאסוף מהמסגרות, יהיה איתך בערבים / יתן לך זמנים של מנוחה.
* לפנות לקרובי משפחה מסוימים ולשתף אתכם (בצורה כזאת או אחרת, לא חייבים לפרט) בקשיים שאתם עוברים ולבדוק האם יש אפשרות לקבל תמיכה כלכלית.
* לפנות לפעמונים / מקימי (כפי ש-@Hayaten) הציעה, כדי שהם יעזרו לכם למקסם את אפשרויות ההכנסה שלכם ויתכן מאד שלאור מצבכם הם גם יוכלו לספק לכם איזושהי תמיכה כספית.
...
בטוחה שיש עוד קונסטלציות אפשריות ודברים באמצע. העיקר הוא פחות איזה שינוי טכני אתם יכולים לעשות, כמו להבין שלהמשיך את החיים ככה, זה לשמר ואולי להחמיר ח''ו מצב שהוא כבר מאד לא פשוט. להבין שהבריאות שלך (ושל בעלך כמובן), זה ממש בסיס לכל השאר. זאת התשתית להכל. וכשיש תשתית טובה, שאר הדברים כבר מסתדרים בסופו של דבר.
יש סיפור מפורסם (שמעתי אותו מיועצות כמו אפרת צור ושירי לופוביץ) על פרופסור שהראה לסטודנטים שלו אקווריום ריק. לאחר כמן הוא הוציא אבנים גדולות והכניס אותן אל תוך האקווריום, עד למעלה. הוא שאל את הסטודנטים אם האקווריום מלא, והם ענו שכן. בשלב הזה, הוא הוציא אבים קטנות והתחיל לשפוך אותן מעל האבנים הגדולות. האבנים הקטנות השתחלו איכשהו בין הסדקים ומילאו אותם. כשהוא שאל את הסטודנטים אם האקווריום מלא, הם ענו שכן. בשלב הזה הוא הוציא חול ושפך אותו על כל מה שכבר היה באקוויריום. גרגירי החול הקטנים הצליחו להיכנס פנימה בין האבנים ולמלא עוד יותר את האקווירים. כשכולם חשבו שזהו, אין יותר מקום, הוא הוציא מים ושפך אותם על הכל. המים חלחלו פנימה וסיימו למלא את האקווריום.
אחרי כל זה, הוא לקח אקווריום אחר, ומילא אותו במים, עד גדותיו. הוא שאל את הסטודנטים אם האקוויריום מלא, והם כמובן ענו שכן. כשהוא ניסה להוסיף חול, המים כבר נשפכו החוצה. אי אפשר היה להכניס לא את החול, לא את האבנים הקטנות ולא את האבנים הגדולות.
זה משל ממש חזק לחיים. צריך לדאוג לפני הכל לאבנים הגדולות (הבריאות שלנו, האושר שלנו, המשפחה שלנו, הזוגיות שלנו...) וכשהדברים האלה מונחים היטב, הסיכויים שהשאר כבר יסתדר הרבה יותר גדולים מאשר אם מנסים בכיוון ההפוך. אותי באופן אישי זה משל שמלווה בכל מיני צמתים, כשאני נדרשת לקבל החלטות מסוימות או להכניס שינויים לחיים שלי...
[ג] ''כשמתחילים לצעוד, נפתחת הדרך'' - המון פעמים כשאנחנו רוצים להתחיל תהליך חדש / לבצע שינויים בחיים שלנו, לא ברור לנו איך כל חלקי הפאזל יסתדרו. אבל הקטע הוא שהרבה פעמים, מה שצריך זה רק לעשות את הצעדים הראשונים. לברר את הבירורים הראשונים. להרים טלפון. למלא טופס. לעשות שינוי קל בלו''ז או בחלוקת המטרות. ושם יש כבר יותר אופק. שם מגלים שחלקים מהפאזל כבר הסתדרו מעצמם באורך פלאי. שם מקבלים יותר בהירות לגבי המשך הדרך.
אני חוזרת להתחלה, אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב ושאת עם יותר כוחות.
שולחת לך חיבוק חם והמון מחשבות טובות!!!
אני מאימינה בך ובכם מאד!
בע''ה תצלחו את האתגר הזה ותצאו ממנו יותר גדולים וחזקים!! ❤❤❤
מצאתי את זה כבר אבל
