והדמעות כמה הם יורדות
והלב כמה הוא צועק
ומה קשור החושך הזה בחנוכה
וזה לא חושך של העדר אור
זה חושך ממשי, סמיך
חושך שאפשר למשש.
ואיך לי תירוצים,
יש לי בחירה, תמיד.
אפילו שהשלכתי את כל תנועתיי, דיבורי מחשבותי ומעשיי.
יש לי אחריות, אני מסירה אותה ממני.
פעם היה מעסיק אותי איפה צריכים אותי
ולא שאיבדתי את עצמי, פשוט העצמי היה שם.
היום מעסיק אותי מה הצרכים שלי.
ולא,לא בקטע טוב,בכלל.
בקטע איכס. בקטע של חוסר עשיה וחוסר סיפוק
בקטע של רדיפת הנאות וטוב אישי.
בקטע של הרגשה תמידית של חסרון
שלא מתממש שמוריד את הלב
לשברון כזה שלא מסוגל להתעסק ברגשות של האחר.