נח ונעמה
שם, חם ויפת
איזה בית רגוע ונחמד. חמים ונעים.
אז מה קרה שם? על מה המהומה?
פתאום ה' נגלה אליו, ואז נח כבר נהיה פחות תמים..
מי אמר שזה באמת ה'? ושזה באמת יקרה? אולי זה סתם היה חלום או מחשבה?
אז הוא מתחיל להתכונן חיצונית, להיראות בטוח בשליחותו בסביבה
ולהיות בעל ואבא שדואג לעתיד המשפחה.
אבל בפנים מתחילות הספקות להתעורר
אולי הוא סתם סוחב וחותך עצים כל היום ובונה תיבה בצורה מוזרה
וכל העולם נגדו
ואולי הוא הטועה ולא הם?
ומי מחליט מיהו נורמאלי?
ובאמת שהביטחון מתערער מתערער, מתחיל להתנועע ולהתמוטט
אתם יודעים למה?
כי מעולם הוא לא היה יציב באמת.
אי אפשר לרכוש אמונה תמימה ושלמה בלי לכפור קודם.
הרב כותב במידות הראיה- שאמונה בלי כפירה נגדית היא שטוחה ורדודה
וכשכופרים באמונה- אזי האמונה מתבררת ומתעצמת.
אתם מבינים את הפלא הזה?
נח עשה מה שאמרו לו לעשות. מה שהיה נראה נכון מלעלה
בלי להיכנס לפרטים יותר מידי
בלי להעמיק
בלי לשאול מתי, איך, כמה ולמה דווקא הוא.
קוראים לזה בריחה.
כי ככה נח לו, להישאר באזור הנוחות.
לעצום עיניים ולאחוז בציפורניים באמונה הילדותית הזאת
שאין לה ביסוס אמיתי בלב.
לעשות מהשפה ולחוץ, ללא כוונה, ללא כאב.
כן, ללא כאב.
כי כדי לבסס את האמונה ולחזק אותה צריך קצת לכאוב
על השנים שהסתפקנו באמונה הקטנה
על כל האנשים שמצמצמים את העולם הענק הזה
צריך קצת לכאוב בדרך
כדי להבין מה הפסדנו ולאן אנחנו רוצים להגיע.
הרבה פעמים אנחנו נח לנו
ולא בא לנו לצאת מהבית ולבנות תיבה, להפליג בא אל עתיד לא ידוע.
לא נח לנו לצאת נגד כולם ולהיחשף לזלזול ולעג.
אנחנו צודקים.
מי אוהב להיות הילד כאפות?
