לא מצליחה לחלום.
חסומה מבפנים כל כך.
אני רוצה לב.
הלכתי לאיבוד.זה מפחיד אותי.
והיה לי התקף חרדה מקודם.רעדתי כל כך.דייי אין לי כוחות לעצמי יותר.
זאת הייתה שבת רעה.באמת.אוף.כמה חסימות כמה.אני מכונסת מידיי בתוך עצמי.אני מנותקת מהמציאות.
ודברים שפעם היו עושים לי טוב וכיף-אנלא מרגישה אותם כבר.אדישות כזאתי..היא אמרה שהיא מרגישה את זה עליי.שאני אדישה מאד ומכונסת.ואמרה שאתפלל על זה שלא תהיה בי אדישות.שאתעורר.איך אפשר?
(ולמה שכחתי בסלון את מה שכתבתי למה.ינעל העולם.אני מתביישת ששכחתי.מפחיד לי אבאלה מפחיד.למה הקראתי לאמא למה.אמא אמרה לי שהיא רוצה שאחזור להקשיב לשירים שלה.שאשב איתה ואחמיא לה על השירים שהיא כותבת.אמרתי לה שבטח.ושצריך למצוא לנו זמן.ואז היא אמרה שאפשר עכשיו..שנשב עכשיו.וניסיתי להרחק,והצלחתי.אבל היא תזכור לי את זה.ולא באלי.היא תזכיר לי לשבת איתה.לא רוצה לראות אותה לעזעזל לא רוצה.לא רוצה להיות בבית.היא אמרה לי להרחק משם ולא לחזור בנתיים כי רע לי שם.היא אמרה שיש לי את הפנימיה.כאילו שבפנימיה יותר טוב...מה אני עושה באולפנה מה מה מה.רע לי פה.היא שאלה מה גרם לי לחזור לאולפנה.אמרתי לה ש,נטו הלימודים.שאין לי כוחות להשלים עוד ועוד לימודים.ואז היא אמרה שזה עצוב שזאת הסיבה היחידה ושצריך שנשב לחשוב על עוד סיבות ללהיות כאן.אמרתי לה שנעשה ישיבת צוות איתה חח..לצחוק או לבכות?אנלא יודעת.ואז אמרתי לה שהמציאות חרא אז זה טוב האדישות הזאת.זה טוב לא להרגיש כאב.עדיף שלא להרגיש כאב..ואז היא אמרה שהמציאות אבל לא כזאת.כאילו היא מבינה..דפוקה.היא לא דפוקה.היא רוצה לעשות טוב ואני סתם מתעצבנת.לאידעת.היא אמרה שאני עוטפת את עצמי באין סוף שקרים.תגידי מה שתגידי.היא מפחידה אותי עם הדיבורים שלה.במקום לחזק היא מלחישה אותי.והכל בטעות,אני יודעת.היא רוצה לעזור באמת.לא חושבת שעובד לה.אבל אני אוהבת אותה.ונותנת בה אמון כל פעם מחדש.למה אני מדברת למה.הכל כל כך פוגע בי.היא אמרה שהכל בסדר ושזה טוב להיות פגיע.אוף דייי אני מבולבלת כל כך.למה שאפגע כל הזמן למה.ולמה אני אומרת דברים שעוברים עליי אם אף אחד לא מבין אותי אף פעם?כולם ככ פוגעים.כולם.)