הי לכולן. מקווה שאצליח להבהיר את עצמי. אשמח לשמוע את חוות דעתכן. חיזוקים. ואולי פשוט לפרוק.
אז הכל התחיל לפני כמעט שנתיים. הריון רצוי ומשמח מאד. שהגיע די בקלות ב"ה.
בשבוע 18 פלוס 4 (לכאורה) הךכתי לבדיקה שגרתית שגילתה שכבר שבועיים אין דופק. מאז תהליך כואב וקשה. מקווה שאף אחת מאיתנו לא תחווה יותר לעולם.
אפשר להגיד שההריון הזה הוליד הרבה הרבה דברים טובים ומאד חיזק. ועדיין. זה עדיין קצת מלווה כמובן.
תקופה ארוכה לא נכנסתי להריון. השתוקקתי לזה כל כך. וזה לא קרה. השתבשתי לגמרי. זה הגיע למצב שבשלב מסויים נעלם לי המחזור. מה לא עשיתי? עיסוי רחם, עזבתי את העבודה המטורפת שלי כדי להרגיע בחיים. התחלתי מעקב פוריות. ואז החלטתי להרפות ולהתחיל טיפול תרופתי. ברגע שלא קיבלתי מחזור אחרי הפרימולוט נור הרופא אמר לבדוק הריון. לא האמנתי. אבל מסתבר שכן. אני בהריון.
מאז, רכבת הרים רגשית. הייתי מוטרפת מהורמונים. חרדות. סיוטים בלילה. היה לי קשה. כל הזמן התכוננתי לבשורות רעות חלילה. כל פעם שאני רואה את העובר אני מתרגשת ברמות שאי אפשר לתאר ולא מאמינה שאני במעמד הזה.
היום אני בשבוע 13 פלוס 5. מרגישה הרבה יותר רגועה. משהו התאזן. אני מתחילה להבין ולהאמין שאולי זה יקרה. שאחבוק תנוק בריא ושלם. אבל גם מאד מפחדת לקוות ולכאוב שוב חלילה. אני עובדת על האמונה והמחשבות הטובות. מאד קשובה לעצמי. משתפת המון את בעלי. לא משתפת את העולם, אפילו לא את אמא שלי כדי לפנות את כל האנרגיות לעבודה הפנימית שאני כל כך זקוקה לה. וב"ה רואה תוצאות. אני משתפרת ומרגישה מחוברת יותר לעצמי ולמציאות ולה' וזה מפתח בי סבלנות עמוקה שלא הכרתי
העניין הוא שאני מבולבלת. מצד אחד- טוב לי המקום המרפה. לא לחשוב על זה יותר מדי. להאמין באמת שמה שצריך לקרות קורה. ואין לי דרך לשלוט על זה וזה בזבוז מיותר של אנרגיה. פשוט להתנהל בעולם ולהמתין.
מצד שני-אני דואגת. ומשתוקקת. ולפעמים אני באמת רוצה פשוט לקבוע אולטראסאונד ולראות שזה עדיין כאן. זה מחיה אותי. ואם חלילה וחס הדברים הם אחרת- ולהפסיק לקוות סתם.
אבל אז זה יפגע במגמת ההרפיה שלי. שאני מרגישה שאני זקוקה לה וההריון הזה זו ההזדמנות שלי לפתח את זה.
מבינות את ההתלבטות? אשמח מאד לשמוע אתכן. להתחזק. או כל דבר אחר שיעזור לי
ותודה על ההזדמנות לשתף
אז הכל התחיל לפני כמעט שנתיים. הריון רצוי ומשמח מאד. שהגיע די בקלות ב"ה.
בשבוע 18 פלוס 4 (לכאורה) הךכתי לבדיקה שגרתית שגילתה שכבר שבועיים אין דופק. מאז תהליך כואב וקשה. מקווה שאף אחת מאיתנו לא תחווה יותר לעולם.
אפשר להגיד שההריון הזה הוליד הרבה הרבה דברים טובים ומאד חיזק. ועדיין. זה עדיין קצת מלווה כמובן.
תקופה ארוכה לא נכנסתי להריון. השתוקקתי לזה כל כך. וזה לא קרה. השתבשתי לגמרי. זה הגיע למצב שבשלב מסויים נעלם לי המחזור. מה לא עשיתי? עיסוי רחם, עזבתי את העבודה המטורפת שלי כדי להרגיע בחיים. התחלתי מעקב פוריות. ואז החלטתי להרפות ולהתחיל טיפול תרופתי. ברגע שלא קיבלתי מחזור אחרי הפרימולוט נור הרופא אמר לבדוק הריון. לא האמנתי. אבל מסתבר שכן. אני בהריון.
מאז, רכבת הרים רגשית. הייתי מוטרפת מהורמונים. חרדות. סיוטים בלילה. היה לי קשה. כל הזמן התכוננתי לבשורות רעות חלילה. כל פעם שאני רואה את העובר אני מתרגשת ברמות שאי אפשר לתאר ולא מאמינה שאני במעמד הזה.
היום אני בשבוע 13 פלוס 5. מרגישה הרבה יותר רגועה. משהו התאזן. אני מתחילה להבין ולהאמין שאולי זה יקרה. שאחבוק תנוק בריא ושלם. אבל גם מאד מפחדת לקוות ולכאוב שוב חלילה. אני עובדת על האמונה והמחשבות הטובות. מאד קשובה לעצמי. משתפת המון את בעלי. לא משתפת את העולם, אפילו לא את אמא שלי כדי לפנות את כל האנרגיות לעבודה הפנימית שאני כל כך זקוקה לה. וב"ה רואה תוצאות. אני משתפרת ומרגישה מחוברת יותר לעצמי ולמציאות ולה' וזה מפתח בי סבלנות עמוקה שלא הכרתי
העניין הוא שאני מבולבלת. מצד אחד- טוב לי המקום המרפה. לא לחשוב על זה יותר מדי. להאמין באמת שמה שצריך לקרות קורה. ואין לי דרך לשלוט על זה וזה בזבוז מיותר של אנרגיה. פשוט להתנהל בעולם ולהמתין.
מצד שני-אני דואגת. ומשתוקקת. ולפעמים אני באמת רוצה פשוט לקבוע אולטראסאונד ולראות שזה עדיין כאן. זה מחיה אותי. ואם חלילה וחס הדברים הם אחרת- ולהפסיק לקוות סתם.
אבל אז זה יפגע במגמת ההרפיה שלי. שאני מרגישה שאני זקוקה לה וההריון הזה זו ההזדמנות שלי לפתח את זה.
מבינות את ההתלבטות? אשמח מאד לשמוע אתכן. להתחזק. או כל דבר אחר שיעזור לי
ותודה על ההזדמנות לשתף
ואמרתי לעצמי שלא ניתן יותר את הבית לשבת... ואז די מיד אחר כך הגיעה הקורונה, והפסקנו לנסוע לשבתות כמעט לגמרי, וככה מימשתי את ההבטחה שלי🙈 וכשכן נתנו נעלנו את החדר...)
