מדוע הרמב"ם לא כתב מקורות לדינים שלו וכך "לא היה מסתבך" עם כל כך הרבה?
למשל -
הרא"ש -
טועים כל המורים הוראות מתוך דברי הרמב"ם ז"ל, ואינם בקיאים בגמרא לידע מהיכן הוציא דבריו. טועין הם להתיר האסור ולאסור המותר, כי לא עשה כשאר המחברים שהביאו ראיות לדבריהם, והראו על המקומות היכן דבריהם בגמרא. ומתוך זה יכול לעמוד על העיקר ועל האמת. אבל הוא (הרמב"ם) כתב ספרו כמתנבא מפי הגבורה, בלא טעם ובלא ראייה, וכל הקורא בו סבור שמבין בו, ואינו כן. שאם אינו בקי בגמרא אין מבין דבר לאשורו ולאמיתו, וייכשל בדין ובהוראה. לכך לא יסמוך אדם על קריאתו בספרו לדון ולהורות, אם לא שימצא ראיה בגמרא
הראב"ד -
סבר לתקן ולא תיקן. כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו, כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם והיה לו בזה תועלת גדולה, כי פעמים רבות יעלה על לב הדיין לאסור או להתיר וראייתו ממקום אחד ואילו ידע כי יש גדול ממנו (ש)הפליג שמועתו לדעת אחרת היה חוזר בו. ועתה לא אדע למה אחזור מקבלתי ומראייתי בשביל חבורו של זה המחבר. אם החולק עלי גדול ממני הרי טוב ואם אני גדול ממנו למה אבטל דעתי מפני דעתו. ועוד כי יש דברים שהגאונים חולקים זה על זה וזה המחבר (=הרמב"ם) בירר דברי האחד וכתבם בחיבורו, ולמה אסמוך אני על ברירתו והיא לא נראית בעיני ולא אדע החולק עמו אם הוא ראוי לחלוק אם לא.
.