לפני שהתחתנתי
קיויתי , ציפיתי
שבעלי ימלא ויממש את כל הרצון החזק שלי לקבל אהבה
משמע - להרגיש אהובה, רצויה, מושלמת - ושכל חסרונותיי ייעלמו בן רגע כבמטה קסם
לא סתם אמרו חז"ל שחתן וכלה ביום חופתם - הם כביום לידתם (לא זוכרת ציטוט מדויק....)
שהרי, פותחים דף חדש ומערכת יחסים חדשה, בגיל יחסית בוגר, כאילו נולדת מחדש
כל הפגמים נעלמו, כל החסרונות נעלמו,
האדם בחר להתחתן איתך , בך רוצה מבחירתו החופשית,
ואותך הוא רואה כפסגת שאיפותיו וחלומותיו
מלאים בתקוות וברצונות טובים
לתחילת החיים המשותפים,
התחלנו את חיינו
ואז לאט לאט מתקלפות השכבות
ומתגלים פגמים וחסרונות שלי
(ושל בעלי גם)
ופתאום הכל לא כה נוצץ ומושלם כבתחילה....
ציפיתי שהוא יקשיב לי לשיחות נפש ועומק עד אמצע הלילה ויתרגש,
ציפיתי שיהיה שותף מלא לכל החוויות,
וגיליתי - שיש דברים מסוימים שלא כדאי לספר לו - שהוא כבר מאבד סבלנות לפעמים באיזהשהוא שלב,
ובצדק
אז,
אנחנו אחד או שניים?
מה אנחנו ? מי אנחנו????
התשובה היא,
שאנחנו גם אחד - גוף אחד ומבינים זה את זה, מסכימים זה עם זה, באותו "ראש" ברוב הדברים,
וגם לפעמים שניים נפרדים - יש נושאים שאנחנו ממש מחזיקים בדעות שונות, או שלפעמים רוצה לעסוק בתחביביי , והוא - בעניניו,
וצריך לאפשר גם את ה"שקט" אחד מהשני
בדיוק כמו שצריך לאפשר את ה"דייט הזוגי השבועי" שכולם מרבים לדבר בשבחו, בהגזמה לעתים
וזה סיפור של כל זוג,
מן הסתם,
וזה שבעלי לא רוצה לפעמים לשוחח או להקשיב -
לא מעיד בכהוא זה על רמת אהבתו כלפיי,
הוא בנאדם שחי את החיים על פני האדמה וחווה קשיים והתמודדויות, כמוני בדיוק,
ורוצה לפעמים מקום שקט לחשוב עם עצמו או לעסוק בעניניו - בלי קשר אליי
הוא אוהב אותי
אבל אני לא כל חייו
אני רוב חייו, ועיקר חייו
אבל לא כל
באהבה לכל הנשואות
