<> | ערוץ 7

בהנהלת: סלט

מכתב פתיחה

אני יודעת שבעיניים שלך כבר אין תקווה. את לא רוצה בשום אופן שמישהו יפול איתך לתחושה הזאת. הבחוץ שלנו בתודעת לשרוד. הבפנים מת. פעם ידעתי מה אני רוצה מעצמי. וכמה שאנסה להגיד שעכשיו זה עדיין ככה, זה רק כי אני לא באמת מצליחה ליפול לרצפה ולומר שקשה לי. אני נלחמת. בלי הפסקה. כל יום. כל היום. לפעמים זה בנשימות. ברגעים. למה הנר האחרון נכבה? האם באמת הסיכוי שלי נגמר? מה עושים מכאן? אני בנ"א כזה לא ברור. זאת עוד שכבת הגנה ששומרת עלי. הנה, אני עצובה. הנה, אני מיואשת, הנה, אני חושבת שאין לי סיכוי, ואז מי כבר נשאר. אבל בשבילי זה רוגע, כל מי שהלך לא ראוי. קשה לי לכתוב. הרבה זמן לא עשיתי את זה ככה. זה באמת מפחיד שהשמיים שותקים. הייתי רוצה לצרוח עד שכבר לא יהיה לי קול יותר. ואז אני יעבור לבכי שקט. ואז רק העיניים יסמנו שכואב. וזהו. הכול יתרוקן ממני, כל השקים הכבדים האלה בתוכי. הם כואבים מדי. הייתי רוצה גם להעלם. ואם לא את זה אז לפחות שיהיה כפתור מצוקה פעם בכמה זמן. לא הגיוני שהמצב נמשך ונמשך ואף אחד לא זועק. אני לילה. אני תן בוכה. אני כאב שרק רוצה שיקבלו אותו.

**<>

<><>

אני לא באמת שייכת לאנשהו. ככה אני מרגישה. אנחנו לא עוברים דברים סתם. יש לנו בחירה עם מה שקורה וזה מה שחשוב. קשה לי עם זה. קשה לי לבחור. קשה לי עם התיק הענק הזה. קשה כאן. כולם חיים לתוך הדבר הזה. לא שואלים שאלות. זה מסוכן לשאול שאלות. זה שונה. למה אני לא מאמינה בכל מה שקורה עם ההתקדמות הטכנולוגית? ולכאורה אני כן מהמתקדמים. פשוט מרגיש לי שזה הזוי שהכל נשען על חשמל והזוי לי שהכל נמצא לנו בכיס הקטן, בסוף אנחנו אנשים קטנים שלא מבינים איך זה עובד, ואז מה יקרה אם תהיה תקלה? אם מישהו יתחיל לשלוט בזה כי הוא מבין ואנחנו לא? בכללי להישען על טכנולוגיה זה משהו שקשה לי איתו. העולם הזה גדול מאד. אני לא מפסיקה לחפש את עצמי בתוכו, מולו. קיבלתי חתיכת כאפה ועדיין כואב לי מאד. הלב שלי מוסר לסביבה ששום דבר לא משפיע עליו ורק הוא מחליט מי הוא ומה הוא, אז נא לעוף ממנו. נמאס לי. מרגיש לי שגם נדפקתי ושעכשיו זה לא פייר. שכבר אין לי בחירה. שיש מסלול כואב שאני צריכה לעבור. לא בא לי. קשה לי להילחם נגד כל הרע הזה שאני חווה, נגד כל המעשים שמופנים אלי. לא הבנתי את החיים האלה. מה העניין להכאיב. מה העניין להשאיר אותי לבד. מה העניין שאח"כ אני יאכל לחם שהוא מעשה ידי ולא נהמא דכיסופא. פשוט כואב לי ואין לי כח למשחקים. אין לי כח. אבל על כורחי צריך להיות. ולעבוד. גם כולם כבר אמרו שהגוף מושך למטה וצריך לעזור לו. אין חדש. הכל אותו דבר הא. מתסכל אותי. משעמם לי. מוזר שאני אומרת את זה. אני לא אחת כזאת שמחפשת ריגושים. או שאולי כן ולא ידעתי. קשה לי עם עצמי. אז גדלנו בתוך מקום שסימן בצורה ברורה שיש אותנו ויש אותם. לכי תצאי מזה עכשיו. לכי תצליחי לנשום. לראות אנשים קודם כל כבני אדם. ואז הנפרדות הזאת יוצרת בדידות ותסכול ועוני פנימי וחיצוני, למה. למה זה ככה. מי בכלל מנהיג את כל הדבר הזה. האם זה נכון נפשית ופסיכולוגית. האם זה חשוב בכלל בתוך כל המערכת התורנית. אני משכנעת את עצמי שכן. כולנו רוצים לשכנע את עצמנו שכן. אבל עובדה, יש אנשים שתופסים את התורה בצורה אחרת. ואם כבר פתחנו את זה. יש אנשים שקשה לי עם איך שהם תופסים את האלוקות. אם לי קשה זה לא אומר שאני צודקת. אבל קשה לי פשוט. פעם רציתי להגיד למישהי שאת האלוקים שלה אני אוהבת. בניגוד ל.. וזה עצוב. אני כ"כ מבולבלת. צריכה לשמוע שיעורים בנושא הכ"כ בסיסי הזה. הייתי רוצה לאהוב את המקום שאמור להיות שלי, אני לא מעיזה לכתוב למה אני מתכוונת. זה כואב מדי. וגם זה עניין שלי. אבל אתה כבר מבין. אז הייתי רוצה לאהוב ולהעיז להתהלך בחופשיות יותר. לדעת להודות בקושי הזה. לאהוב את עצמי בכל מצב. קשה לי נורא עם זה, לא עוזב אותי. ולא יעזוב שזה כואב. בסוף הכל מתחבר להכל ויש מבחן מאד גדול שאנחנו צריכים לעבור. המבחן שלי ספוג בדמעות של יאוש. בדמעות של חוסר אמון בעצמי. בדמעות של מרירות וחולשה מול כל הדבר הזה. סליחה שנשמתי לעולם הזה. סליחה על הכל. בתוכי יש צרחות של כאב. אסור לאף אחד בעולם לומר לי מי אני ומה אני. הנקודה הזאת מכאיבה לי ברמות. מרגישה שמגדירים וקובעים לי מי אני, חוויתי את זה כנראה יותר מדי. אתה יודע מה כואב. להסתכל במראה ולדעת שיש מישהי שמצפה לאהבה ויש בתוכה כמה קולות. הקול הבוגר, הקול הילדותי, הקול הכואב, הקול הכועס. והיא פשוט צריכה לתת תשובה למשהו בלתי מוסבר שבתוכה, משהו בלתי מוסבר שאותו היא לא רוצה לאכזב. והיא לא מצליחה לתת לו תשובה שתניח את הדעת לכל הקולות ביחד. שכולם יהנהנו בשלווה. המנהיג הוא המושל. גדול עלי. הלוואי ויהיה בי דעת. הלוואי ויהיה בי כוח. הלוואי שאני לא אשנא את זה שאני אומרת הלוואי. הלוואי ואני לא אשנא את הבקשה הזאת שלא לשנוא את ההלוואי. מדמם לי.

<><>

דברים מתסכלים ומציקים. לצעוק לשמיים מכאב שישאירו אותי בהווה כי נגמר לי הכוח למשהו. החיים האלה הם משהו שלא מרפה. כולם מחפשים תכלית ומשמעות אבל אין אף אחד שאישר שזה הדבר הנכון לעשות כאן. כשמקבלים סיפוק מפסיקים לחשוב, מקבלים מוצץ וממשיכים ללכת. השאלות שהיו לפני מלא שנים מעסיקות גם אותי. יש לי תשובות שמחזיקות אותי לתקופה הקרובה אז אולי נרפה? למה אני לא שבעה. בשקט בשקט פשוט כואב לי. אני נמצאת בסתירה, מצד אחד אני רוצה את עצמי ומצד שני לא רוצה להיות כאן. ואם לרגע מורידים את הכל את כל הדעות והאמונות ונשארים יחפים מקבלים בום חזק לבטן עם ההבנה שפשוט הגענו לכאן וזהו. אין מה לעשות עם זה. להעביר את הימים והלילות. נולדנו כמחפשי משמעות אז הונדסנו? מה זה אומר על החופשיות האמיתית שלי מכל זה? מה אני *באמת* מרגישה הא? בחיים אני לא אדע כי לא יצרתי את עצמי. השאלות האלה מכאיבות לי. אני רוצה לבכות. מה קורה כאן? מה קורה בעולם הזה? למה אנשים פשוט חיים, למה אנשים ויתרו, גם אני אוותר נכון? כי אין ברירה אה? כי פשוט הכל מורכב מדי בשביל לחשוב אחרת ממש? אני רוצה לצעוק.

<><>

לא מסוגלת לבטא את הכאב. חסרת אונים מול מציאות קשה מדי. ובאמת שאין לאן ללכת זה כאן או כלום. אני פשוט לבד. ממש לבד. שותקת המון. לא מסוגלת להוציא. כלואה בתוך מבוך שכל מילה רק מסבכת אותי יותר. זה שורט לי עד דם. ואז אני מבינה שזאת מציאות שאתה בחרת א-להים ולא אני, או אולי ככה עדיף לי לחשוב. הרבה פעמים רציתי לקום אבל המציאות הייתה אחרת, קשה לי להאמין ככה, קשה לי לרצות להמשיך. אני קמה בבוקר בלי כוח, רוצה להישאר בין השמיכות עד שאתה בעצמך תבוא ופשוט תיגאל. הייאוש ממש חבר שלי אני מסתכלת לו בעיניים ומאמינה. כל הזמן. מה עושים שלא רוצים להיות שחקנים במשחק הזה שלך א-להים, העניין שבלעדיך אין אני, חסרת קיום, אז מה אתה רוצה ממני בעצם? ולמה זה בסדר מבחינתך שהדברים ככה? למה? למה אני נשארת לבכות וזה לגיטימי בעולם שלך. מה אני אמורה לעשות עם הרצון פשוט לא לחוות את כל הדבר הזה, למה אנחנו פשוט לא יכולים לדבר איתך ולהרגיש שאתה שומר. שאף אחד לא יכול לפגוע בי. שיש לי לאן ללכת שכבר נמאס לי. קרוע לי בלב.

<><>

כואב לי. ואני חייבת להילחם כדי שהמצב ישתנה. ללכת באותו מסלול ולצפות שזה יבוא מעצמו זה פשוט להיות טיפשה. אוף איתי. אוף עם הכל. יש כל כך הרבה עבודה ואני פשוט איטית נורא. שום דבר לא משקף אותי. (אז מה כן הא?). כוח רצון. הלוואי והיה לי יותר. בפועל כמה קל לעבוד על עצמי ובתכלס להישאר באותו הקו. אבל הבנו שזה לא נובע מרוע אלא כי באמת יש לי נקודת שייכות וטוב במקומות כלשהם, הבעיה שהם מנהלים אותי ולא אני אותם. אוף. (יום אחד אני אפרוץ את החומה הזאת, נכון?). אני כל כך אוהבת להיות קלילה ושאני לא עצוב לי. כרגע המציאות העכשווית היא הרבה בשבילי, צריך לזכור שזה זמני. אולי למדתי לכעוס על עצמי בגללו. כי הרגשתי שאם אני לא מאה אז אני אפס. זאת לא האמת. נמאס לי שאנשים שמים מוזיקה בלי אוזניות כאילו הם לא יודעת איפה. רק בלילות יש שקט אבל אז בבוקר אני עייפה. ומי בכלל רואה עיניים, ומי בכלל מחפש עיניים, ומי מחפש אותך ה', מי מחפש אותך בתוך אנשים. אהבה נשמע כזה קל וכיף אבל זה פשוט הרבה יותר מזה. אהבה זה גם קשה. וללב שלי קשה. ריקנות בלתי מוסברת, חיפוש מעומעם. אף אחד לא מבטיח שנצליח. תבכי. תבכי. מותר לך תמיד. מותר לך. (אני צורחת איתך.)

<><>

חושך. הכל מכוסה למי שמחפש פה אור, למי שמחפש פה שלימות. יש פה חיפוש והתקדמות איטית, ממש איטית. פעם היה כל כך ברור, ועכשיו כבר לא. פעם היה לי קל והיום קשה לי יותר. בתוכי יש רצונות כלואים, המציאות היא בפער מהרצוי, אני במצוי. מנסה להתקדם וזה קשה. תוהה לעצמי אם בכלל יש שינוי ואם יהיה שינוי אי פעם. לא מבינה אותך. לא מבינה את המציאות. הבוקר מתיש לפעמים, ההרגשה ששוב אני כאן ושיש כל כך הרבה עבודה. למה אי אפשר לבכות בין השמיכות ולהמשיך לישון, רק עוד קצת. רק עד שארגיש טוב יותר בעולם שלך. הם יגידו שאני לא מעריכה כלום וזה מורכב מדי, כי אני מעריכה הכל, מאוד. זה פשוט הלב שלא מקבל הכרה, כואב לי ואני צריכה שתאמינו, שתכילו. ואין. ואי אפשר. יש רק מלא ציפיות, אני לא רוצה לטבוע בהן. באמת באמת. מה יהיה איתי. מה יהיה. בסוף זה באמת הצגת יחיד ושקט, המון שקט. ואנשים שרואים ללב, מתישהו. והציטוט הזה: "ולא יוכל לדעת ה' אם לא ידע נפשו ונשמתו וגופו" (ראב"ע) זה מדבר אלי. ואני מנסה ללמוד עוד על הנפש הנשמה והגוף. ובאמת אולי נדע אותך הרבה יותר טוב מעכשיו. קשה לי עם כל הקביעות האלה עליך ה'. אוף עם הכל. פשוט אוף. אני צריכה אוויר. אני צריכה כוח. שיבטיחו לי שיהיה משמעות לכל הדבר הזה. או שיבטיחו לי שאין משמעות. העיקר שאדע. שקט של לילה ובילבול. האם הנחמה היא בחיפוש או בתוצאה. מתי ארגיש בסדר. מתי.

<><>

התרוקנות. לא יודעת מה נשאר ממני. הר של קליפות מתקלף ממני באיטיות שמכאיבה לי. מרגישה שתכף כבר לא יהיה מה לקלף. להכאיב. לא מבינה את עצמי, לא מבינה את המצב הזה, מרגישה שאני לא בקצב שהוכתב כאן, שאני מאחורה, מדברת עם המאספים, מנסה להבין מה קורה כאן, רוצה רק לבכות, רוצה לצרוח שמישהו יחזיר אותי כבר הביתה, שלא הבנתי מה אתה רוצה ה', שכואב לי ואני פשוט צריכה שתבוא, שאני לא ירגיש לבד עם כל הדברים שעוברים עלי. אני מפחדת. לא יודעת מה אתה מצפה ממני בכל הסיטואציות האלה. אני לא מצליחה להיות שום דבר. המציאות הזאת כבדה לי. אני לא מבינה למה השארת את כל זה והלכת. למה חשבת שנצליח להתמודד. למה אתה נותן לאנשים לפגוע באנשים אחרים. איך אתה לא מת מכאב. מה אני אמורה לעשות בכל הנקודות הקשות האלו. ולמה השעון כ"כ ממהר כאילו זאת אשמתי שהשק הזה על הגב שלי. למה כואב להם. האם גם אתה בכית בכל הימים האלו שעברו עלינו. מה יהיה עם החושך הזה. עם ההתמודדויות שלא נגמרות. עם ההשוואות. עם הקנאה. מה יהיה שאין כוח. מה יהיה שפשוט ממשיכים ללכת בכוח. פעם לא היינו חיים והיום אנחנו כן, חיים בתוך עולם עם סיפור, לא ברור מה יהיה. לא ברור מה היינו לפני זה. החוסר ודאות הזה גומר עלי. הריקנות. החוסר שליטה. ההבנה שפשוט לא בחרנו בעצמנו. שבעומק אני לא שלי. אני לא עצמי. אני רוצה לצעוק לתוך הלילה. שורף לי.

<><>

אני מרגישה שזה גדול מדי. שזה כואב לי. שאני פשוט עוד רגע לא מסוגלת יותר. זה לחיצה שורפת מדי לקיר. אני לא מצליחה לקום. אני לא מצליחה להתגבר. והשתיקות האלה שלך ה'. אני כ"כ רציתי שתבוא. ושוב ושוב אתה לא כאן. ואני ציפיתי. באמת. ואני החזקתי חזק חזק בציפורניים שאין לי. רציתי שתבוא ה'. וזה לא עוזר ואני לבד. מה אתה רוצה שאעשה? לאיזה קצה אתה מחכה? ואני מבינה את כל הפעולות שלי בימים הקשים האלה, למה חיפשתי צומי, וכמה נלחמתי לשמור על עצמי למרות שכבר לא היה לי מה להפסיד. אני נלחמתי עליך ה'. עלי. עלינו. ועכשיו זה כבר מייאש. ועכשיו זה מרגיש שאני כבר לא מבינה כלום. אני לא מבינה מה אתה רוצה שאעשה. לאיפה אתה רוצה שאלך. אני לא מצליחה. אני נחנקת בתוך כל הטירוף הזה. אני יודעת שיכלתי יותר. שיכלתי להתגבר יותר. אבל יש לי לב מדמם. יש לי ילדה צורחת. ואני מצטערת. אני לא יכולה להתעלם. אני לא מבינה שום דבר. רק תדע שחיפשתי חמלה בעולם הזה. חיפשתי אמת. רציתי לשאוג מבכי לאנשים לא ברורים ועצרתי את עצמי רק כי זה לא ראוי. ופשוט תדע. שכואב לי. ואני כבר לא רוצה כלום. ושאני מרגישה סמרטוט ויש לי כאבי ראש. אני רוצה לבכות עד שארדם. אני לא רוצה להרגיש את כל הדבר הזה. אני לא רוצה להאמין שזה הסרט שבחרת בשבילי. זה כואב לי מדי. זה תולש לי תעצמות ותנפש. סליחה.

<><>

על צוק. מתחת תהום. לבד. אין באמת מה לומר. הנפש והגוף זוכרים הכל. הווה. משהו בתוכי שנוכח בתוך הדממה. כאב צורב. דמעות חסרות אונים. צעקה אבודה ובודדה בתוך אוויר נושך. זיכרונות שדוחפים אותי למטה. צוחקים עלי. לא מוצאת פתח יציאה. לא מוצאת נחמה. אין לאן לברוח. אין למה לצפות. אין למה לקוות. אין למה לקום. לסחוב. לסחוב את האוויר. לסחוב את הסביבה. לסחוב את הסיפור חיים. ללכת. כאילו כלום. להישרף מבפנים. לשתוק. להיות בפינה. להסתגר. לשרוד. להבין. שזה מה שנתת. לא לרצות להיות. לנבול לאדמה. להתבייש. לכעוס. להשתגע. לבכות בחושך. לחכות. לחכות שמשהו יזוז. לשווא. לנעול. את כל מה שנתת. לחכות שכבר הכל יגמר.

<><>

חלשה. נשאבת לבור. מנסה לצאת, לאחוז בצדדים ולטפס. וכשנראה לי שהצלחתי אני נדחפת חזרה למטה. נכון, אני יכולה יותר, נכון אני לא משתמשת בכל הכוח שלי, אבל זה מה שהייתי מסוגלת. ושורף לי בפנים. וכ"כ עצוב לי. מלא דמעות וחוסר כוח לכלום. להעלם, לא לרצות קשר עם אף אחד. להתרחק לייבש לשקוע. לשתוק. לסתום. כלום. פשוט כלום. כולם רצים. כולם יכולים. כולם נלחמים. ורק אני לא מצליחה להיות מספיק. דוד המלך. והכאב. והנחמה. שהיה מישהו בעולם הזה שעבר. שלא נפל לתהום. זה כל כך קשה שהמלחמה היא בין להתקיים לבין לוותר. מה יהיה איתי. מה עוד לא קרה בשביל שאני יושפל סופית. כאב שלא נגמר. חוסר אמון. חוסר תקווה. עיניים. שכבר לא אומרות כלום. גופה מושלכת על הארץ. מנסה להסדיר נשימה. למצוא פינה מוגנת. כלום לא נשאר. ושוב. דמעות.

<><>

ימים קשים. הרבה ניסיונות. לנסות להיתלות בזה שזאת רק תקופה. שזה רק גשר שצריך לעבור. לפעמים זה מרגיש כמו משהו שאי אפשר לפתור. שזה המצב וזהו, שככה אתה רוצה שיהיה. אני מתבלבלת. כ"כ הרבה. אני לא יודעת לשמור על עצמי מספיק. אני לא מצליחה להיות אסרטיבית. אני כנועה יותר מדי. חלשה. מפחדת. החושך הזה בצירוף השקט והצרצרים מזכיר לי את כל הדברים שאני מדחיקה. הניסיון הזה לשרוד. הניסיון הזה למצוא כוחות וישועות מכל סיטואציה. אני מרגישה פצועה, אבל אין לי כוח לקום ולבקש עזרה. וצריך לחיות עם ההבנה שיש דברים שרק אתה והאדמה יספגו וזה שורט עד דם. ואף אחד לא מבין. והצער שלהם. והמעשים שכבר אי אפשר להחזיר. הרצון הזה לא להמשיך לספוג את התוצאות. החוסר אונים בהבנה שצריך לשאת בהם. ללכת ברחוב ולראות הרבה אנשים שחיים, פשוט חיים, לסחוב את השק שלי. להחזיק חזק את הלב והדמעות. להאמין שאתה פה ה'. שזה לא במקרה מה שקורה, שזה לא בטעות, שיש פה השגחה, שיש מישהו שכואב לו איתי, איתנו. לרצות לצעוק ללילה. לעולם, ליקום, שצריך אור, אור עמוק וחומל. יאוש. יודע לבוא כל הזמן. להיגמר מהחושך. להיגמר.

רק רציתי לומר שאני מאחל רק טובארץ השוקולד

ואת כותבת יפה ונוגע

<><>

זיכרונות שורפים שמובילים לזיכרונות עוד יותר שורפים. כ"כ לא בא לי לחיות את הסרט הזה. יש מקומות שאין בהם חמלה. יש מקומות של שקר, שעטופים בכביכול אמת. אני לא מבינה למה הייתי צריכה לעבור את זה. הכל נגמר והסתיים. אבל ללב ולגוף יש קצב משלו. אני רוצה לבכות. אני כ"כ רוצה לבכות. אני רוצה לצעוק. עכשיו זה רק אחריות שלי להמשיך. זה כ"כ קשה. אף פעם לא חוויתי ניגוד כזה בין טוב לרע. בין רגישות לחוסר רגישות. כל זה בבן אדם אחד. ושלא נדבר על העניין התורני, שלא הפסקתי להילחם בכל המלחמה השורפת הזאת בפירורי הכוח האחרונים. אני כועסת. אני שלמה. אני מנוגדת בעצמי. אני מבולבלת. אני לא יודעת איך ממשיכים מכאן. אני עייפה. אני עמוסה. אני לפעמים רוצה לעזוב הכל וללכת. הנה, קרה כל מה שהיה אמור לקרות, שאני אלך, שאני אוותר, שאני לא אצליח, נכון? מאיפה הכוח להמשיך. ולמה אתה ממשיך לתת לי. אני מתביישת מעצמי. מתביישת מכל כולי. מתביישת מהכל. אני לא מצליחה להתקדם. לשמוע בצורה ברורה שאני לא. לראות בצורה ברורה איך בלי בושה הוא מסובב אותך, וחושב שאת מאמינה. שאת באמת לא מבינה. ואת משחקת את ההצגה, ונרמסת. מה אני אמורה לעשות מכאן. החיים צריכים להמשיך. עם השקרים וכל מה שהלך כאן שרק אתה ה' יודע את האמת. עם הפגיעה הזאת שאפשר רק לנסות לרפא אבל אי אפשר למחוק. היא שם. היא כואבת. ובלילות העייפים, לנסות לשים תחבושות בזהירות על הפצע הזה, ולבכות, ולמרוח משחה ולבכות. ולהאבק עם הילדה שבי שלא רוצה משחה ותחבושות כי זה כואב לה. ולהיות המבוגר האחראי, להישרף מבפנים אבל כלפי חוץ להחזיק את הילדה ועם דמעות לטפל בה. אין לי מושג איך ממשיכים מכאן. כולם כ"כ מלחיצים. אני רוצה לצרוח מכאב. אף אחד בכלל לא מבין כלום. ולפעמים הכל כ"כ אפור ומשעמם. ומפחיד לחשוב על התקופה ההיא בזמנו, על הזמנים שהייתי עצובה שם. ואיך לא מספיק שמתי לב כמה כואב לי באמת. והחיים ימשיכו. וכלפי חוץ הכל יהיה רגיל ושליו. אבל יהיה מי שתמיד יזכור את הכאב. אני מפחדת. מהגוף הזה. מהנפש. מהנשמה. אני מפחדת. נשבר לי האמון. אני גם מרגישה רגש של שנאה כלפי כל המעשים שהיו. זילזול במי שמתנהג ככה. אבל בבפנים אני לא מסוגלת לכעוס. לא יודעת למה. אני חצי בכעס חצי במשהו לא ברור. אני לא מצליחה לשמור על עצמי. מה יהיה איתי אם ככה. זה כ"כ מפחיד לחיות. תעזור לי. הלילה הזה מכאיב כ"כ.

כואב כל כךארץ השוקולד

אין לי מילים, באמת

מאחל שיהיו לך הכחות להמשיך גיבורה

לא יכולה להמשיך בלי להגיב על כזה דברבת.אחרונה

ואיך לי באמת מה לומר..

את כותבת מדהים. הלוואי שתראי את הטוב בעיניים.

חשבתם שיהיה טוב?!תתעלמו ממני

הצחקתם אותי...

לא רק חושבארץ השוקולדאחרונה

אלא בטוח.

מאחל רק טוב גבר

ורק משתי מילים אני הכי פוחדנועה.

ראש השנה

בעעע