שאם היו אומרים לי (מגלים לי מהשמים) נגיד שבקשר מס' 100 אני מתחתן, אני על המקום מפסיק לצאת לדייטים. למה? כי אני יודע שזה שקר. שקר בוטה ומעליב. זה לא צריך להיות ככה. זה פשוט לא נורמלי שאנשים מסוימים, בדגש על מסוימים, יצטרכו לחכות לדייט 100 כדי להתחתן, כדי שמישהי תרצה להמשיך איתם ולהסתכל עליהם בכלל ולראות אותם בעין טובה למרות האתגרים שהם עברו בחיים שלא באשמתם. אני לא מעוניין להיות הדביל הבא שמשתמש במשפט "לא להתייאש. חיפשתי וחיפשתי וחיפשתי *100 ולא התייאשתי ובסוף מצאתי". המשפט הזה לא מדבר על סיטואציה כזאת, היא לא נורמלית בשום צורה ומעולם לא היתה נורמלית. אבל בתרבות היום הכל הפך להגיוני ונורמלי, אין הרבה הפתעות.
וכשאתה אומר "מסויימים בדגש על מסויימים"- למה הכוונה?
אגב אפעם לא ספרתי דייטים ולא מתכנן להתחיל לספור- בשביל מה זה טוב? מאחל לכולן חיים טובים וזיווג הגון, כן זה לזאת שכמעט נרדמה לי מול הפרצוף, וגם זאת שראתה אותי וחתכה...
ברור לי שאתה היית נוהג אחרת. כתבתי מה אני הייתי עושהכלי פשוט
(המילה "שקר" שייכת פה? ב"לא נורמלי" אני מבין את כוונתך.)אלעזר300
לעניין, מאחל לך הצלחה רבה בעז"ה! אני לא יודע אם יש "שיטה" שמופנית נגדך, או בכלל נגד מה, אבל אני איתך לגמרי ברצון להוסיף "שיטות" שיועילו לך ולכולם...
אני חושב שאני לא מותאם לשיטה. אני ורבים אחריםכלי פשוט
המון ושותק שמקבלים את הדין בשקט.
אתה יכול להגיד ש"כולם" בסוף מתחתנים (משפט אלמותי, שמוצדק רק בגלל שיש סוגים שונים של אנשים שמתחתנים), אבל אתה יכול גם לנתח מה ההבדלים בין ה"כולם" האלה. יש את אלה שהשיטה טובה להם והם האחרונים שירצו לשנות אותה, ויש את אלה שהשיטה גרועה עבורם אבל אין להם יכולת להגיד את זה וקולם מראש לא נשמע.
אבל "כולם" מתחתנים. יש את אלה בלי טיפת עבודה עצמית ובאופן מיידי, כי הם מותאמים לשיטה. ויש את אלה עם אינסוף עבודה עצמית, אחרי הרבה שנים, והרבה תסכול, בדרך כלל. אנשים שהחברה די זורקת עליהם. הם לא גיבורי התרבות הנוכחית.
אני לא מוכן לקבל סם הרגעה בצורת קלישאות. לכן אני האחרון שיקנה את המשפט הזה של "פשוט עדיין לא מצאת". אתה יודע למה עדיין לא מצאתי? אני יודע. זה לא שעדיין לא מצאתי, זה שהחברה מוציאה החוצה סוגי אופי מסוימים. זה הכל.
אני מכיר אנשים שהתחתנו מהר, רק בזכות זה שיש להם את התכונות הנכונות. אין שום קשר לבין אדם לחברו ולמידות. לצערי.
אני לא מנסה למכור לך סם הרגעה, רק מאחל ומבקש לך טוב.אלעזר300
זה כולל רצון ומוכנות לעזור. בשביל זה צריך פירוט נרחב יותר מה "השיטה" המדוברת ומי "אנחנו" שלא מתאימים לה, ואז לחפש אסטרטגיה לפשט את הדרך עבורם / עבורכם / עבורנו.
בסופו של דבר אתה נפגש עם אדם מאוד ספציפי מתי שאתה בפגישה.
הוא מרגיש וחושב רק מה שהוא מרגיש וחושב וזה מה שחשוב כרגע.
גם אם בתחושה זה מחזיר אותנו לסיטואציה הזאת שוב ושוב ושוב בסופו של דבר מי שעומד מולך הוא אדם שעומד בפני עצמו ומקבל את שיקוליו ותחושותיו בצורה אישית לגמרי. האחריות ביחס ההתנהגות האישית שלו היא שלו באופן בלעדי.
לא הצלחתי להבין מה ניסית לומר אבל זה נשמע חשוביהודי פשוט.
אז אשמח שתסביר לי.
באף תקופה בהיסטוריה אנשים לא היו צריכים לצאת כל כך הרבהכלי פשוט
עבר עריכה על ידי כלי פשוט בתאריך כ"ט בכסלו תשפ"ב 15:44
עבר עריכה על ידי כלי פשוט בתאריך כ"ט בכסלו תשפ"ב 15:44
כדי למצוא בן/בת זוג שתרצה להכיר אותם ולהתחתן איתם. זה רק בדור שלנו. ואני רואה בזה משהו מעוות מאוד. דייטים הפכו להיות מעין מבחן קבלה להרווארד. גם לשם כיום מקבלים בעיקר אנשים כריזמטים ומשכנעים, גם אם על חשבון הiq. אז בדייטים זה לאו דווקא iq, אבל בהחלט על חשבון דברים אחרים, יותר חשובים. (וגם לא רק כריזמה... עוד דברים שהתרבות המערבית הוסיפה לשיקול הדעת החיצוני שלנו). לאור זה, אני מבין למה עדיין אני רווק ואני לא ממש מאמין שזה יקרה בקרוב. אני לא קונה את משפטי ה'הוקוס פוקוס' שנפוצים כיום. זה טוב כלפי חוץ ואיך שזה מצטייר. אבל זה לא אמיתי. אז מה אני מציע? למה אני צריך להציע? בניגוד לתפיסה המערבית שמאוד מנסה ליפות את המציאות, יש גם דברים לא מושלמים בעולם, לא להכל יש פתרון. אני לא חושב שבני אדם פתאום ישתנו ומה שיעניין אותם זה מידות וערכים.
הבעיה שלך, שאתה בודק "כמה אתה צריך לצאת" - על זה אמרו חז"ל דברים חמורים, בעניין כל היד המרבה לבדוק וכו'. אם היית מסוגל לחשוב כמו בן אדם, היית עושה את חובותיך ושותק. ולא מוכר את נשמתך להטרלה ושליחת ידיים.
גם אם יש אמת בתובנותיך, ההשוואה לדורות קודמים מופרכתהָיוֹ הָיָה
אנחנו כ''כ שונים מהם, בכ''כ הרבה דברים, לאוו דוקא לרעה. והדברים האלו משנים אתצלנו גם את הפרמטרים בנידון דנן
למה הם שינו? כי היתה סיבה. נכון? אז גם לנו יש סיבה.
למה לא רלוונטי? הם התאימו את הצרכים של הדוריהודי פשוט.
ושמרו עד כמה שניתן על הצורה של פעם. כאשר אבדנו, אבדנו חלילה?
אנחנו גם התאמנו. ולדעתנו זה מה שיותר נכוןהָיוֹ הָיָה
אתה לא יכול לרקוד על כל החתונות. גם להגיד ''אבל פעם'', גם להגיד ''אבל החרדים'' וגם להגיד ''התאמה למציאות''. תהיה מסונכרן, ותחשוב אם מה שאתה אומר מהווה ראיה כלשהיא או שלא
לא התאמנו כלום. יש מציאות ואנחנו מתפלפלים למפרע כדי להסבירכלי פשוט
למה היא הכי נכונה וטובה וכו'. אף אחד לא ישב וחשב לכתחילה אני רוצה לשנות את השיטה, כי היא טובה יותר. ובטח לא אתה ולא אני. אז יש בה טוב ויש בה רע.
הייתי נפגשת עם כל הצעה וחותכת מיד ( מצד שני שחושבים על זה זו התנהגות די מכוערת, אבל זה לא הנושא..), אולי הייתי עושה לוח יפה של מאה מדוייטים עד לאחד הנכסף
אדם לא צריך "להצטרך" לחפש, אבל אדם גם לא צריך "לפחד" לחפש. אדם שחושב, שאת הכל הוא צריך לקבל על מגש של כסף - אפילו את הזכות למצוא. אפילו את הזכות או היכולת לסדר את הדברים כראות עיניו - דברים שבאופן טבעי אינם תלויים רק בו. כמו שכתוב 'מה' אישה לאיש'. אדם צריך לדעת, שיש לו החובה להתפלל - בכל המובנים, בכל חובות התפילה - אין דבר שבו הוא "פטור" מלחשוב שזה תלוי הקדוש ברוך הוא, ושזה בסדר שזה יקח זמן, כי ככה הקדוש ברוך הוא קבע בטבע וסידר את העולם. מי שנראה לו אחרת - שילך ללמוד אמונה. שילך ללמוד השקפה. שילך ללמוד ביטחון. שילך ללמוד מוסר, על יחס נכון למצבים אנושיים. שילך ללמוד מוסר, על יחס נכון, בין מצבים אנושיים,לבין מה שראוי,מותר, אסור, מצד הראוי האנושי, ומצד הראוי כהלכה התורנית, שמדריכה גם מתי ראוי לחפש, ומתי ראוי לומר 'מצאתי', ומתי ראוי לבדוק. וכן הלאה.
מגיבה לכלמיני דברים שכתבת בשרשור. ורק מבהירה מראש- אני לא מנסה לרמוז כלום לאף אדם ספציפי. רק חושבת בקול (בעיקר על עצמי)
קודם כל, לא בטוחה שהבנתי עד הסוף את עניין ה'היו מגלים לי מהשמים'.. ואם היו מגלים לך שזה יקרה עם הבחורה ה-27, או ה-16, אז לא היית קורא לזה שקר? אני לא מתקטננת. רק מנסה להבין אם הקריטריון הוא כמותי או איכותי.. הרי באמת-באמת, מצד התחושה, כל מי שלא התחתן עם הראשונה שהוא פגש עשוי להרגיש את הצער ואת הקושי ואולי גם את השקר ש(לפעמים יש)בדבר. אולי בעצמות שונות, אבל זה קיים: גם מי שהתחתן אחרי 4 פגישות יכול היה לעבור לפני 3 פעמים שבהן לא באמת ניסו להכיר ולא הסתכלו בעין טובה וכתוצאה מכך הוא נשאר עם תחושת החמצה, או שתחושת הערך העצמי שלו נפגעה.. (מכירה כאלה שהתחתנו אחרי מעט פגישות באופן יחסי, אבל זה קרה בתוך 3-4 שנים מהיום שהחליטו להתחיל להיפגש.. פשוט לא היו הצעות. זה גם חתיכת סבל)
מהצד השני, יכול להיות אדם שנפגש 100, או 252 () פעמים, שבהן גם בפעמים המבאסות מאוד שבהן הוא הרגיש שטעו בו או שלא נתנו לו הזדמנות עד הסוף, הוא ידע שהוא עשה את המירב מבחינתו, והשתדל להתקדם מבחינת מידות, אישיות וכו', והכל מתוך אמון בקב"ה שמתכנן לו את הדברים הכי טובים שיש..
עכשיו, ברור שזה לא שחור-לבן כמו שאני מציגה, ושבפועל יש תקופות לכאן ותקופות לשם. וברור לי שגם בתוך הגישה ה'חיובית' יותר יכולים להיות הרבה קושי ותסכול. אבל כן נראה שיש עניין לדעת מה מנחה אותנו בגדול. אחרת נוצר כאן מנגנון ששוחק אותנו. וכשמגיעים שחוקים לפגישה (כהלך רוח, לא פעם ב..) , הסיכוי שיצא ממנה טוב קטן, ואז הסיכויים שהיא תתרום לשחיקה גדלים.
דבר נוסף. נראה לי שעניין ה'באף תקופה אחרת בהיסטוריה' שהזכרת הוא פחות רלוונטי. ברור שלא היו צריכים לצאת כ"כ הרבה. כי נישואין היו מסחרה גדולה מאוד שנוהלה ע"י ההורים, והזוג לא באמת היה נשאל לרצונם. נראה לי גם שפחות חיפשו התאמה אישיותית או 'אושר' בנישואין (סליחה על המושג הבומבסטי, הסתבכתי קצת עם ההגדרות), כי המחשבה הייתה הרבה יותר פרקטית.
דווקא מהבחינה הזאת, אני חושבת שהעובדה שהמציאות היום נותנת לכל אחד מהצדדים את האפשרות לחפש באופן עצמאי, להביע את רצונותיו והעדפותיו ולבסוף גם להחזיר תשובה שלילית במידה והוא לא רואה התאמה, היא מעולה.
מה בכ"ז? נראה לי שאולי זה קצת שלב כזה של הליכה מקיצון לקיצון שני. יכול להיות שהיום אנחנו נמצאים בשלב כזה שמרוב חופש בחירה כבר לא רואים את היער. אולי אפשר לקרוא לזה סינוור. בגדול אור הוא טוב. הבחירה הזאת היא נהדרת. אבל לפעמים היא מטשטשת את הראיה האמיתית..
וכן, צריך לתת לחבר'ה שנכנסים לעולם הזה כלים לבחור נכון יותר- איך להבחין בין עיקר לטפל. איך להבחין בין מה שמתאים לי לבין מה ש'מקובל' בחברה. איך להתייחס (ואם להתייחס) לדמיונות כאלו ואחרים. איך לבחור בעין טובה מצד אחד, אבל לא להתנהל בעיוורון בצד שני. איך לברר טוב לפני כדי למנוע עגמות נפש מיותרות. מוכנות לתהליך, סבלנות וכו'. דרך ארץ (איך להתנהל כשנראה שלא מתאים, איך להתנהל כשנראה שכן מתאים..) ועוד..
יש לי גם משהו להגיד לגבי עניין השיטה שהזכרת כאן, אבל נראה לי שזה עוד צריך להתבשל..
נכון אני חושב שהלכנו מקיצון לקיצון. אבל הקיצון הזה יותר גרועכלי פשוט
כי בקיצון הראשון לפחות מתחתנים. מזדהה עם הרבה ממה שכתבת. אני חושב ש252 מוגזם ממש. אבל יש לו הסבר לזה: היה לו אף גבוה. ככה הוא אומר על עצמו. אני בעיקר מדבר על מי שנפגש 100 פעם, ופעם אחרי פעם פוסלים אותו. (טוב טוב, תקראו לזה אי התאמה.. אחרי 100 פעם שזה לא מתאים אני מתחיל להאמין שזה חארטה ולכן קורא לזה פוסלים)
כי בקיצון הראשון המדדים לאושר/סיפוק/נחת הם שונים (לא נכנסתי לטוב/רע. רק מציינת את השוני שלענ"ד משפיע על ההשוואה בין הקיצונים. מה גם, שכנראה שאף אחד כאן לא חי אף פעם את הקיצון השני כדי לקבוע באמת ובאופן אובייקטיבי מה טוב יותר או פחות).
אני יכולה להבין את האמירה ש'לפחות מתחתנים', ולפעמים אני חושבת ככה בעצמי, אבל תכל'ס אני לא בטוחה שאני מסכימה איתה. כן צריכה להיות לנו בראש חתונה כמטרה, אבל חשוב שזה לא יכסה על דברים אחרים, חשובים לא פחות. אמירה כזאת יוצרת קצת תמונה כאילו אם התחתנה אז אפשר לסמן v ומעכשיו הכל מושלם. וברור שגם חתונה היא עבודה. גם בבית יש מורכבויות. גם משפחה חווה אתגרים. מכירה מישהו שהתחתן לאחרונה פעם שניה, והייתה איזו נקודה שעברה לי בראש מחשבת מרמור של 'הוא הספיק להתחתן פעמיים, ואני אפילו לא פעם אחת'. נראה לי שאין באמת צורך להסביר למה באותה שניה החטפתי לעצמי כאפה על האמירה המטופשת.. הרי המטרה היא להתחתן בטוב, בבריאות הנפש, מתוך הכרת הערך העצמי שלי ומתוך הכרת הערך של בן הזוג, ולא בית שבו מישהו עשה איתי חסד והסכים לקבל אותי למרות חסרונותיי. המטרה היא להקים בית שהשכינה שורה בו ולא בית שיש בו חוסר הבנה והסכמה תמידיים, אבל 'היי, העיקר שאנחנו נשואים'.
בעקרון צחקתי עם ה252, והבאתי את זה בתור דוגמה לעניין הכמות הגדולה והאם דווקא היא מה שמעידה, או שאולי זאת האיכות.
ולגבי עניין הפסילה. ברשותך, אתייחס קודם לבחירת המילים. אתה יכול להישאר עם האמירה הצינית/מפוכחת שכתבת בסוגריים, אבל ברמה האישית אני חושבת שזה שיא המשמעותי. לפני שנכנסתי בכלל לעולם הזה, מישהי מאוד חכמה לימדה אותי שלמילים שאנחנו בוחרים להשתמש בהן יש משמעות אדירה. לכן אני אומרת שאני נפגשת עם מישהו ולא שאני יוצאת איתו: אני נפגשת איתו, עם הפנים. ולא יוצאת החוצה.
לכן אני אומרת שזה לא התאים ולא שמישהו חתך אותי, או שאני פסלתי מישהו: החיתוך כואב. הוא משאיר את הצד השני מדמם ופצוע, ולפעמים גם אחרי זמן נשארת צלקת. הצד השני מוזמן להיות בהלך רוח של חיתוך. הפסילה שוללת את הלגיטימציה של מישהו, מוציאה אותו אל מחוץ לתחום ומחפשת בו את המומים והפגמים. זה לא הלך הרוח שאני רוצה לחיות בו.
אז, אם הצד השני בחר לחתוך או לפסול, זאת בעיה שלו. אני משתדלת לכבד את ההחלטה שלהם שלא להמשיך.. וכן, יש פעמים שאני לא מוצאת התאמה ביני לבין המוצע, ואני אומרת לו שאני חושבת שיש חוסר התאמה. לפעמים אני גם מסבירה במה, ונראה לי שלרוב זה בסדר.. אבל, עיקר העבודה בעיני היא לחיות את זה בעצמי. לא להרגיש חיתוך או פסילה בכל פעם כשאומרים לי 'לא'..
ולגבי התכל'ס של דבריך, לצערי אין לי הרבה מה להגיד.. זאת חוויה לא נעימה בשום צורה, והלוואי שלא תחווה את זה יותר. הייתה פעם אחת שהיה לי קשר קצת יותר משמעותי שבסוף לא המשיך.. ומאז כשאני מוצאת את עצמי בתחושות כמו אלו שתיארת, אני מרגישה שעוזר לי להגיד לה' תודה שהוא חסך ממני היקשרות למישהו שלא שייך לי באמת, ושלא נגררת כאן לאיזשהו קשר חסר תכלית עם מישהו שלא רצה בכלל לראות מי אני..
ברור שלכל פעם בודדת אני קורא החליטה/ החלטנו שלא מתאים. לא קורא לזה חתכה. אבל זה תלוי. אם היא עשתה בצורה פוגענית/ חוסר רגישות/ מתוך רגש מיידי ולא מתוך קצת מחשבה ולימוד זכות - הרבה פעמים זה ילך לכיוון של "היא חתכה" ולא של , "אה אז זה לא התאים". וגם כשזה קורה עוד ועוד ועוד ועוד ועוד בלי להפסיק. הכמות מלמדת על מגמה. ואי אפשר להגיד שאף אחת מתוך המאה לא התאמתי לה. נשמע לי חארטה. לכן, בהחלט. הייתי ציני. כי התרבות כיום מייפה כך כל את המציאות שזה "בסך הכל לא מתאים". ואם זה היה מתאים אלא שהיא לא ראתה את זה? מי אמר שזה לא מתאים? ולא, זה לא קשור לאמונה בה'. זה קשור לזה שאנחנו לא עושים השתדלות מינימלית כדי להכיר את מי שמולנו. בירורים וכו' זה לא ההיכרות עם האדם עצמו. ובטח לא הפניה לשדכנים.
אני מייחס המון משמעות למילים. ומשום כך, אני לא אשתמש כל פעם במילים "לא התאים". כל קשר ועניינו.
לייפות את המציאות. כן, יש פעמים שעמד מולי אדם מקסים ומיוחד, אבל זה באמת ובתמים לא התאים, וזה היה מבאס, אבל בסדר. ולא התכוונתי להגיד שאתה לא מייחס למילים משמעות. הכוונה הייתה להציג את התפיסה שלי, שנכון, בפעמים שהצד השני עושה את זה בחוסר רגישות וכו'.. אז כן, הוא חותך. אבל אותי מעניין איפה זה פוגש אותי. ובאופן אישי אני גם חושבת שבמידה מסוימת, האמונה בה' נכנסת כאן באופן כזה או אחר..- האם אני מרגישה נחתכת ומאפשרת לזה להשפיע עליי, או שאני רק מבינה יותר טוב שזה לא התאים לי, שאני לא רוצה לבנות קשר עם אדם כזה, שכנראה הקב"ה מייעד לי דברים טובים יותר..?
הבירורים הם כן מישור מסוים של היכרות לדעתי, אבל צריך לזכור שהם לא מוחלטים לגמרי. כנ"ל לגבי השיחה עם השדכן/ית. וכמובן שתלוי מה טיב ההיכרות שלהם עם המוצע...
לגבי עניין הלימוד זכות. אני לא מצליחה להבין לאיזה לימוד זכות אתה מכוון, אבל אני מסכימה שיש עניין להגיע לפגישות ראשונות עם עין טובה- הרבה פעמים יש לחץ או בושה או פליטות פה של התחלה. קורה שדברים מסוימים שנאמרים יכולים להתפרש אחרת אחרי היכרות מסוימת עם הבנאדם. ויש עוד ועוד נסיבות. ובאופן כללי, התנהלות עם עין טובה היא טובה ומבורכת ומומלצת.
יחד עם זה, קצת קשה לי הגישה של להגיע לפגישה מתוך רצון שילמדו עליי זכות.. כילו. ברמה האישית אני לא מחפשת מישהו שיכיל את מי שאני. אני מחפשת מישהו שישמח בי כמו שאני (בלי לפתור את עצמי מעבודה שאני צריכה לעשות, כן..?)
הלימוד זכות היה קשור מאוד גם למה שכתבת על פגישות ראשונותכלי פשוטאחרונה
את לא יכולה לדעת אם הבחור מתאים בפגישות ראשונות. כמו שאני לא יכול לדעת. אלא אם החיפוש שלך מאוד שטחי, תסלחי לי. דברים שטחיים רואים ישר.
מוזר מעט, מההודעה שלך נראה כאילו כל אחד מתאים לכל אחת. אם הוא לא התאים לך, ודאי שיכול להתאים לבחורה אחרת, בין אם הוא מציאה שגדולה עלייך, בין אם הוא מציאה קטנה.
מעניין כיצד זיכרונות העבר מתהפכים ומשתנים כאשר נקודת המבט שלנו משתנה, בין אם בעקבות מבט מבחוץ ובין אם בעקבות שינוי פנימי.
דאגה לבן זוג יכולה להפוך בדיעבד לשתלטנות, רצון להיות שותף בחייו עלול להתפרש כתלותיות, והתעקשות שנראתה בעבר כביטוי לאכפתיות יכולה להפוך לסימן של חוסר כבוד. לפעמים מספיק שינוי אחד בנקודת המבט כדי שזיכרונות שלמים יקבלו משמעות שונה לחלוטין.
אפשר לראות זאת אצל זוגות שנפרדים עם מעט מרירות. אדם שבעבר היו יכולים להישבע שהוא קרוב למושלם הופך פתאום, בעיניהם, לאדם שתלטן, רעיל ומגעיל. כאילו כל אותן שנים נצבעו מחדש בצבע אחד.
המבט שלנו והמסקנות שאנחנו מסיקים בהווה משפיעים באופן דרמטי על האופן שבו אנחנו זוכרים את העבר.
יש לכך שני היבטים מעניינים: זיכרון סלקטיבי וריפריימינג.
זיכרון סלקטיבי הוא הנטייה שלנו לזכור פרטים מסוימים ולשכוח אחרים. אנחנו עשויים לזכור היטב את הרגעים שבהם נפגענו, אך לשכוח את הפעמים שבהן אותו אדם היה שם בשבילנו. לחלופין, אנחנו עשויים לזכור דווקא את הרגעים הטובים ולהדחיק את הקשיים.
ריפריימינג, לעומת זאת, הוא שינוי המסגרת הפרשנית שדרכה אנחנו מסתכלים על אירוע. לא בהכרח שכחנו משהו או שינינו את פרטי הזיכרון, אלא שהמשמעות שאנחנו מעניקים לו השתנתה. אותה שיחת טלפון שבעבר נתפסה כדאגה יכולה להיתפס היום כניסיון לשלוט, ואותה בקשה לקרבה יכולה להיראות כתלותיות.
במובן מסוים, בכל פעם שאנחנו נזכרים במשהו אנחנו קוראים מחדש ספר שכבר קראנו. העלילה נשארת לכאורה זהה, אבל אנחנו כבר אנשים אחרים, עם ניסיון, רגשות ותפיסות שונות. לכן גם הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על העבר משתנה.
כמובן, ייתכן שנקודת המבט החדשה היא דווקא הנכונה. אולי האדם באמת היה שתלטן ורעיל, ואולי רק לאחר שהתרחקנו הצלחנו לזהות דברים שלא ראינו קודם. אבל אני חושב שלפני שמפילים על אדם, על קשר או על עצמנו פצצה, כדאי לעצור ולנסות להיזכר כיצד ראינו את הדברים בזמן אמת. לא כדי להעדיף את הפרשנות הישנה, אלא כדי לבחון אם הפרשנות החדשה שלנו אכן מוצדקת.
יכול להיות שאותו אדם באמת רק דאג, והוא כלל לא יבין מאיפה הגיעה פתאום המסקנה שהוא רעיל. כמובן, ייתכן שהוא אכן התנהג בצורה פוגענית, ואולי הפרידה הייתה הכרחית. אין כאן ניסיון להצדיק התנהגות רעה או לשמר קשרים שאינם טובים לנו, אלא ניסיון להבחין בין המציאות לבין הפרשנות שאנחנו מעניקים לה.
יש לכך גם השלכות על האדם שמקבל את ההאשמה. כאשר מאשימים אדם ברעילות, במיוחד אדם עם ביטחון עצמי נמוך או פחד מפגיעה באחרים, ההאשמה עלולה להפוך לחלק מהתפיסה העצמית שלו. הוא עלול להתחיל להאמין שהוא אכן אדם רעיל, לשחזר את הזיכרונות שלו בהתאם למסקנה הזאת ולראות גם את המעשים הטובים שלו בעבר באור שלילי.
כך הוא עלול לקחת איתו לקשרים עתידיים תחושת אשמה שאינה בהכרח מוצדקת, לחשוש מכל ביטוי של דאגה או קרבה, ואפילו לפגוע ביכולת שלו לנהל קשרים בריאים.
בסופו של דבר, אני חושב שצריך לזכור שהיכולת שלנו לפרש מחדש את העבר אינה הופכת כל פרשנות חדשה לאמת. לפעמים אנחנו מגלים דברים שלא ראינו, ולפעמים אנחנו פשוט מסתכלים על אותם דברים דרך משקפיים אחרות.
כדאי להיזהר מלהפוך את האדם שהיינו, את האדם שמולנו ואת הקשר שהיה לנו לדמויות חד-ממדיות רק מפני שכיום אנחנו רואים אותם אחרת.
סתם שאלות יבשות על הכרטיס של הצד השני ? איך אפשר להפוך את זה לזורם ? איך שהוא הייתי חושב שאקטואליה, דברים שקורים בעולם ואצלנו זו נקודת פתיחה טובה. אבל בדרך כלל הצד השני (מהנסיונות שלי) לא יודע להחזיר את הכדור כשהשיחה הולכת לשם. לשאול על תחביבים וכו' זה גם כן משהו נורא יבש בדרך כלל.. אלא אם כן יש לצד השני משהו מעניין, אבל זה לא המצב בדרך כלל
וגם כאן - לא לקבוע עובדה - ניפגש ביום X במקום Y. לקבוע מתוך דו שיח -
לשאול על ההעדפות של הצד השני.
על מה לא הייתי מדברת -
שאלות יבשות על הכרטיס של הצד השני.
אקטואליה.
דברים שקורים בעולם.
למה?
בהנחה שהצד השני קרא את הכרטיס שלי, מה הקטע לחזור על הדברים?
מה שכן אפשר לעשות, זה להתעניין בפרט מסוים -
ממש מסקרן, איך נכנסת לתחביב X?
שאלה כזו מביעה שזה לא משהו יבש, זה באמת מעניין אותך איזשהו פרט שתפס לך את העין, ונותן לה מקום לבטא את האישיות המיוחדת שלה.
אתה אומר שאין שום דבר מעניין בכרטיס??
בטוח יש שם משהו. אנשים חדשים מגיעים ממקומות שונים, עם תפיסות שונות, בחירות מעניינות שהם עשו בחיים שלהם.
אני חושבת שנכון להגיע לקשר מתוך סקרנות ורצון להכיר את מי שעומד מולך.
אתה גם יכול לעשות משהו כזה - לא יודע מה בדיוק את יודעת עליי, אבל יש אולי משהו שתרצי לדעת עליי לפני שניפגש?
אקטואליה ודברים שקורים - זה לא המקום בעיני - תחילה של קשר זוגי צריכה לעסוק בכם. לכן השאלות המתאימות יותר בסגנון של - איך עבר עלייך היום? יש משהו שאני יכול להביא לדייט כדי לשמח אותך?
משהו שמראה התעניינות ספציפית בעולם שלה, לא משהו כללי על תוצאות הבחירות או משהו כזה.
בעיני, אם שניכם ראיתם פרטים אחד של השני וגם ביררתם אחד על השני - פרטי ההיכרות של התחביבים ורקע לא כאלה משמעותיים.
הייתי בעיקר שואל שאלות שנוגעות ל"איך עבר עליך היום?" בהכי פשוט ואנושי. נגיד מספרת חוויה אז אני מקשיב שואל ומתמקד בחוויה. לא מה זה אומר בתור דייט אלא ליצור אווירה נוחה ונעימה. וכן הייתי גם משתף קצת איך עבר לי היום ולזרום בהתאם לכמה שהיא מתעניינת וכמה מתחשק לי לספר.
ועוד שאלה שאפשר לשאול זה "איפה אתה בחיים כיום?" נגיד אם היא סטודנטית, איך הולך לך בלימודים וכן על זה הדרך. הרבה פעמים השאלות הללו מתחברות.
דווקא באיזור דייט 3 ומעלה שטיפה יותר מכיר ונותנים אמון זה בזו אז יותר מרגיש לי טבעי לשאול שאלות אישיות בהדרגה.
אני יודע שיש הרבה כאלה שלא עושים כמו שכתבתי וזה בסדר גמור כל אחד מה שטוב ונעים לו
וגם לא צריך להאריך מידי, קצת לשאול שאלות בסגנון ש @advfb כתב ואז כשהאוירה קצת יותר נינוחה לעבור לתאם פגישה, אפשר גם להגיד משהו כמו "טוב... אז אני אשמח שנדבר יותר/שנכיר יותר... מתי מתאים לך..."
יש כאן אנשים שמתמודדים עם אכילת לב? יעני יצאתם עם מישהי/ו תקופה ואחרי כמה זמן אתם אוכלים את הלב על טעויות שעשיתים דברים שלא אמרתם וכו'? איך אתם מתמודדים עם זה?
אני לדוגמא יצאתי עם מישהי ואני כל כך אוכל את הלב על זה שהיו דברים שהיה צריך להגיד שלא אמרתי לדוגמא בדייט האחרון שלנו שבאמת הייתי מאוהב בה עד השמיים שיחקנו משחק כרטיסיות והיה שאלה אם היית יכול לעשות דבר משהו ולא לדפוק חשבון (משהו בסגנון) מה היית עושה? ואני כל כך רציתי להגיד לה הייתי אומר לך שאני אוהב אותך, והיא באמת הבחורה הכי טובה שיצאתי איתה בזכותה השתניתי הפכתי להיות בחור אחר אחרי הפרידה פתאום מצאתי המון חסרונות שיש בי שקשורים בהכרח לזוגיות בטחון עצמי וכו' ובזכותה פשוט השתניתי הפכתי להיות בחור אחר לגמרי (גם יותר הרזיתי ושניתי הרבה דברים בחיצוניות שלי) האמת שניסתי להגיד לה את זה לפני כמה חודשים ולהחיות את הקשר אבל היא חשבה שזה לא מתאים ווואלה מאז אני פשוט אוכל את הלב שלי איך להתמודד עם זה?
כלומר זה שאתה השתפרת ונהיית גבר יותר טוב זה לא כדי לחזור אליה על 4 ולהיות סמרטוט שלה כדי שתרצה אותך.
(שזה בערך מה שעשית עכשיו)
אתה צריך להיות טוב ולהיות עם ביטחון עצמי ולהתמקד בטוב שבעצמך. להיות מגנט למשהו יותר טוב מאשר קשר שאתה מתגעגע אליו אבל בגדול היית שם במקום שבו אתה "צריך להוכיח את עצמך" ואתה "לא מספיק טוב" בעיניה. אתה לא שם לב לזה אבל אני כן וזה רע. רע ממש.
יש אנשים שהם מגיעים לחיים שלנו בשביל ליצור בהם מהפך- כאלה שממש ברור שזה לטובה מה שהם העבירו.
וכאלה שרק חכמת הבדיעבד מגלה את הטוב שיצא משם.
בסיטואציה כזאת אם מרגישים שיש משהו פתוח, אני חושבת שצריך לסגור את זה מול הבן אדם- במידה ויש אפשרות לחזור ובאמת יש בזה תועלת כלשהי ולא רק תחושה פנימית של הרגל ורצון לחזור לשם כי המוח מתנה את זה בתור 'הכי טוב'.
במידה וזיהית שזה המוח שחושב שרק שם נמצא טוב, הייתי ממליצה לבדוק מול עצמך איך אתה יכול להשתחרר מזה.
לי אישית הדבר שעזר זה שהבחור התחתן, ה' עשה איתי חסד.
זה הופך אותו לפחות משמעותי בסיפור שלי?
התשובה היא: לא.
אבל מה זה כן עושה?
זה לא הופך אותו לסיפור!
החיים שלנו לא מתחילים ומסתובבים סביב קשר של אדם ששינה בנו כ"כ הרבה, שוב כותבת מהמקום שלי.. אבל ככה אני הרגשתי בפרספקטיבה של כמה שנים.
שבאיזשהו מקום כל דבר טוב שיש בי תליתי בצד השני כי הוא "גילה לי".
וזה לא בריא, כי אם יש חלישות הדעת- הבריחה הראשונה של התת מודע תהיה להיזכר בו, כי רק איתו הרגשתי x,y,z
כתבת שניסית,
אז זה הזמן לשחרר ולבנות ביטחון ואהבה עצמית שלא תלויה בה (סליחה שזה חריף)- כותבת מה שראיתי בחוש על עצמי ועל הקרובים אליי.
אם אתה מחפש משהו מסוים, הגיוני ללכת למקום שבו סביר להניח שתמצא אותו.
אתרי הכרויות, אפליקציות, מפגשי פו"פ - מיועדים לזה.
האתר הזה לא מיועד להכרויות, אבל בהחלט יש לא מעט זוגות שהכירו פה.
אבל
כמה מהם הם מסורתיים?
עדיף ללכת למקום שבו מטרת ההיכרות היא "קשרים רציניים" כפי שהיא רצתה, ומסתובבים שם יותר אנשים מהזרם שאותו היא מחפשת.
זה מגדיל את הסיכויים למצוא מישהו עם פוטנציאל התאמה גבוה יותר.
לצורך העניין,
מי שמחפש עבודה בהייטק - כנראה לא ימצא אותה באמצעות שיטוט ברחוב, ואמליץ לו להירשם ללינקדאין. מי שמחפש לעבוד כמוכר בחנות, דווקא הגיוני שימצא בדרך הזו, ולא אמליץ לא להירשם ללינקדאין למען מציאת עבודה.
השאלה היא מה אתה מחפש ואיפה סביר שקשר כזה יווצר.
א. היא מחפשת מישהו מסורתי - פחות הגיוני שיקרה כאן.
ב. זכור לי שהיו פה שרשורי הכרויות כאלה ואחרים, ואולי כדאי להזכיר שאפשר לפנות למנהלי הפורום כצד ג' - אבל כניק חדש, לא סביר שיש כאן מישהו ספציפי שמעניין אותה - כי אנשים לא מציגים את עצמם פה כמו שהם היו מציגים את עצמם באתר הכרויות.
אז לא נראה לי נכון להפיח בה תקוות שווא שפה זה מקום עם סיכויים גבוהים בשבילה.
איך לא נותנים לקשר בשלב של לפני הצעה בכלל להעיק?אונמר
שואלת בשביל זוג אחר. (אני נשואה ולא עברתי שלב של קשר ודייטים)
הם בקשר כבר חודשיים. שמחים ואוהבים מאד.
אממה?
הוא בצבא, יוצא סופש פעם בשבועיים.
יוצא שהקשר מורכב הרבה על הטלפון.
בנוסף, עד שהוא כן יוצא יש מלא מימד של התשה. גם פיזית אחרי כל השבועיים בצבא,
וגם נפשית אחרי שבועיים שמדברים ומחכים ויוצא שהדייט מלא פעמים דיי נפול.
גם בשבועיים שהקשר הוא יותר טלפוני, יש מלא שעולים דברים שפחות כיפיים,
כמו התלבטויות ומחשבות על האם נכון ומה נכון, והכל הם משתפים אחד את השני / שניה,
מה שבסופו של יום יוצר שהרבה מהקשר מורכב על פתרון בעיות או מחשבה על מה נכון.
יש להם ציפיה שדברים יהיו יותר חביבים ונחמדים ושמחים,
אבל הם לא מצליחים לייצר את זה.
הם לא מתקדמים להצעה ולהתארס, כי הם כן רוצים להישאר בקשר להמשיך להכיר ולהבין יותר.
אבל איך נשארים בשלב כזה שאין בו ביטחון בקשר?
איך מייצרים את זה שהקשר יהיה מלא בטוב ולא מלא בחוסר ביטחון של זה ש'עדיין לא התארסנו אז מי אמר שזה יהיה זה בטוח'?
אני חושבת שקודם כול צריך להפריד בין הקושי שמייצרות הנסיבות לבין קושי שנובע מהקשר עצמו.
חודשיים שבהם נפגשים פעם בשבועיים הם לא חודשיים של היכרות כמו בקשר שבו נפגשים פעמיים בשבוע.
קשר בתנאים מורכבים מצריך יצירתיות וגמישות משני הצדדים. אפשר לייצר חוויות משותפות גם מרחוק, בשיחות וידאו, משחקים משותפים, ואולי גם למצוא הזדמנויות לנסוע אליו ולהיפגש מעבר ליציאות הרגילות.
חשוב גם לשים לב שההתקדמות הרגשית ( וגם הטכנית) לא נשענת בעיקר על שיחות טלפון, כי קרבה שנוצרת משיחות ארוכות לא תמיד משקפת את עומק ההיכרות במציאות.
וכשכבר נפגשים, צריך להבין את המגבלות של שני הצדדים. הוא מגיע מותש פיזית ונפשית מהצבא, אבל גם עבורה ההמתנה וההתמודדות עם המרחק אינן פשוטות. כדאי להתאים את הציפיות מהמפגשים למציאות הזו.
לא כל מחשבה, חשש או התלבטות צריכים להפוך לשיחה זוגית. בשביל זה כדאי שיהיו אנשים נוספים שאפשר להתייעץ איתם, שאפשר לעבד איתם מחשבות בלי להעמיס הכול על הצד השני.
ובעיקר, לא כל שיחה צריכה להיות עמוקה ולא כל דייט צריך להסתיים במסקנות. צריך להשאיר מקום גם לצחוק, ליהנות ופשוט להיות יחד. בטח באינטנסיביות כזו של קשר.
ביטחון בקשר לא מחייב ודאות לגבי סופו וגם לא ממש אפשר להיות מושקעים כל כולך בקשר אם סדר הפעולות מתהפך. הוא יכול להיבנות גם מתוך התחושה שיש מספיק טוב כדי לרצות להמשיך להכיר. לא צריך לצפות שהקשר יהיה כולו שמחה ונטול ספקות, אבל כן חשוב שהספקות לא יתפסו את רוב המקום. כי אם כל הזמן עסוקים בלברר האם טוב לנו יחד, לא משאירים מספיק מקום לחוויות שיאפשרו לנו באמת לדעת את זה. חלק משמעותי מהבירור הוא לא רק לדבר על הקשר, אלא גם לחוות אותו.
יצא לי לשלוח לא מעט חומרים כאלה לגברים ברמות הקפדה דתיות שונות אחרי אזהרה מתאימה. כולם הפיקו תועלת. אבל אני בטח לא עושה את זה לפני קבלת רשות ואני לא חושב שזה מתאים לפה.
לפעמים גברים חושבים שכנות מחייבת לשתף בכל ספק והתלבטות, אבל חשוב להבחין בין פתיחות בריאה לשיתוף יתר.
התלבטויות הן חלק טבעי מהיכרות, אך לא כל ספק צריך להעלות מול הבחורה. לפעמים נכון לקחת זמן עם עצמך להבין מה מפריע ולהתייעץ עם אדם שאתה מעריך.
היה גבר שמאוד הערכתי שידע לומר לי ,אני צריך קצת זמן עם עצמי, וחזר אליי אחרי שעיבד את הדברים. בעיניי זו בגרות ואחריות רגשית.
לעומת זאת גבר אחר שגם היה כמה אבל אובר שיתוף חוזר של :רוצה, לא רוצה, מתלבט" עלול לערער את תחושת הביטחון של הבחורה בקשר!
המסר הוא לא להסתיר רגשות או להימנע מכנות. להפך, כנות היא בסיס לקשר בריא. אבל יש הבדל בין לשתף את הצד השני באמת שלך, לבין להפוך אותו לשותף לכל סערה פנימית שעוברת עליך... ולזרוק את זה עליו.
בעיניי, גבריות בוגרת היא לדעת להיות כן ופגיע, ובו בזמן לגלות אחריות רגשית ושיקול דעת לגבי מה משתפים, מתי ואיך.
לא מעט קשרים עלולים להסתיים דווקא בגלל התנהלות כזו, ולא בהכרח בגלל חוסר התאמה. שימו לב לזה.
כי יש כביכול חורים בדרך של בנית הקשר. ושיחת טלפון לא יכולות להחליף נוכחות אנושית.
מה שהייתי מציעה זה לדבר על זה- כלומר על מה שאת שואלת אותנו, שישטחו אחד בפני השני את עצם המורכבות הזו. שיחה כזו כנה, של לפגוש את האמת של המציאות יכולה דוקא לייצר העמקה בקשר וקירבה. וגם אם לא - זאת האמת ומאמינה שכדאי לפגוש אותה. ביחד.זה חשוב.
ועוד משהו לא כדאי לתת לזה כותרת של מועקה, אלא זו התמודדות מאתגרת, כי באמת גם המציאות של המילואים והמלחמה הקיומית היא מאתגרת בלי קשר, ואין דרך יותר יפה להציג את זה. זה אמיתי.
שיקבלו את השמחה כל אחד לחוד ושניהם ביחד- מכך שהם עושים את התנועה הנכונה, פוגשים מבררים משוחחים, מסכימים להרגיש לחשוב לתקשר את כל מה שעובר... בלי הלקאה עצמית. אדרבה הם הם הגיבורים שמתמודדים ושואפים לבניית בית בתוך כל הכאוס. ועוד דבר- אולי אחרי שיחה כזו ילכו שניהם לכותל להתפלל על זה... שיכניסו את רבונו של עולם איתם... שיעלו את הכאב לתפילה ... וההליכה הזו ביחד לשם ההתכווננות הזו היא תנועה נכונה במאמצים..
אני מקווה שכל אלו יכולים להרפות את המתיחות ולהוסיף נינוחות. העיקר לא להיאבק עם המצב. אלא לפגוש אותו בענווה ולהתמודד. בשכל ישר ברגש ישר בישרות.
הייתי מציעה אולי שילכו כזוג לשוחח עם רב מסוים או דמות רוחנית שתחבר אותם לאמונה ולרצון השם בנקודה הזו, לגודל, שתתן מאור פנים, הארה של תורה , שתתן כוחות להמשיך ולבחון את הקשר.. בנחת...ותסייע ב"ה לנקות מהמרחב את מה ש"מיותר"..
אפשר ל משיך לצאת, קשר טוב קשה לייצר ככה. שיורידו את מימד הזמן והלחץ. ויתנו לזמן לעשות את שלו. לפי מה שאת מתארת זה יכול לקחת הרבה זמן. אם טוב להם ככה. שיהיה. לא להילחץ.
אבל כדאי לייחד אותן ספציפית לאדם שעליו עושים את הספירה.
תעשי רשימה של כל המעגלים שהיא נמצאת בהם, ותראי מה רלוונטי. נגיד אם היא בחוג נגרות, אפשר להכניס את החברות מהחוג לספירה, למרות שזה לא מופיע ברשימות הסטנדרטיות.
גם לא חייבים שזה יהיה דווקא 30 יום. אם אין לך איך למלא את זה, גם 16 יום ספירה זה מכובד.
ואל דאגה, רוב הספירות שראיתי היו מלאות בפאשלות ואנשים שבקושי זורמים ושולחים תמונה ישנה עם מספר שנוסף בעריכה. לא צריך לצפות שזה יהיה מושלם.