אבא שלו היה פעם באמצע עליית נשמה והגיע למקומות הכי גבוהים למעלה איפה שהנשמות.
כשהסתובב שם שם לב לדבר מאד מוזר, היה שם זקן אחד ממש ממש מבוגר אבל כולם שם קוראים לו ילד ומתייחסים אליו כמו אל ילד.
ממשיך להסתובב ופתאום רואה איזה ילד קטן ממש וכולם שם קוראים לו - זקן. ומכבדים אותו מאד ומעריכים אותו ומקשיבים לחכמתו.
הצדיק היה בשוק ושאל אותם ''פה זה עולם האמת, איך אתם אומרים דברים שהם לא אמת?''
אמרו לו ''פה אדם נמדד בצורה אחרת, פה אדם נמדד לפי מה שהוא הספיק בחיים ולפי הטוב שנוא פעל בעולם. ואותו זקן, אפילו שחי עד גיל מופלג, לא הספיק כלום. והילד הזה, כל כך צעיר, אבל עסק כל חייו רק בטוב ובאמונה ובמצוות, ועל כן אנחנו מכנים אותו - זקן''.
אז אמר רבי ברוך שזה הפירוש של הפסוק שבתחילת הפרשה ''ויהי מיקץ שנתיים ימים''
שאדם יכול להגיע לקץ ולגלות שחייו היו רק שנתיים ימים.
שנזכה כל החיים רק לעבוד בלי לדחות כלום שלא נתבאס אחר כך
