הסיבה שאסור לסמוך על מופתים - ובספרי הראשונים, כמו הרס"ג, ספר העיקריים, מורה נבוכים - גם 'הוכחה פילוסופית הכרחית' נקראת 'מופת'. שזה מקביל בעצם למטרה המקורית של ה'מופתים' שעשו הנביאים - הוכחה ליכולות או להבנה של הנביא ביחס למציאות.
אבל על מופתים אסור לסמוך - לא בגלל שהם לא מתווכים לך את האמת. לא בגלל שהם לא מתווכים לך את המציאות. אלא בגלל ש'מופתים' הם לא כלי תקשורתי מתאים, לתיווך חובות ואיסורים, מצוות ועבירות. חובות מעשיות, איסורים מעשיים - נלמדים על ידי הכרת המציאות שבגללה נקבעים החובות והאיסורים - והם לא נקבעים באופן סמלי על ידי מופתים, הם נלמדים אך ורק על ידי הסביבה הקבועה שבתוכה פועלים - הסביבה הרוחנית, כמובן. וגם, לכן הנביא יכול לקבוע 'הוראת שעה' - דבר שנקבע על פי 'סביבה רוחנית' זמנית, שנכונה כרגע, גם אם היא שונה מהקביעות הרגילות. כל אלה,נקבעים על ידי תקשורת של הסביבה הרוחנית - לא על ידי תקשורת של הבנת המציאות. מופתים יש בהם שייכות להבנת המציאות. כדי להבין את הסביבה הרוחנית - צריך תיווך של הבנה פנימית. *את* בעצמך מייצרת את זה, כאשר את מייצרת יראת שמיים, וגם מחייבת את עצמך מתוך כך ללמוד, כדי ליישם את היראת שמיים. אחר כך - את כבר מגיע ל'יראת שמיים' שמייצרת את עצמה - כלומר, את רואה בעצמך את הדרך.
❤
