האמת שעוד לא יצא לי לכתוב תיאור כזה, אבל מרגישה שלא יכולה לשתוק.
כשגיליתי את ההריון הוצפתי בגל של אושר שאין לו מילים, אושר רוחני עליון שלא ידעתי איך להכיל אותו.
וככל שעברו הימים האדמה היציבה התחילה להתערער ולהיסדק והתחושות שלי בגוף הלכו ונהיו רעות.
הבחילות הפכו אותי לפחות אנושית, כמו חיה פצועה שמנסה לשרוד,
והצורך להמשיך לתפקד בעבודה, בבית, מול אנשים ולנסות להלביש חיוך מלאכותי במאמצים גדולים.
כל רגע שיכולתי נכנסתי למיטה והתחבאתי בלי לצאת, והכל נראה שחור, מה התכלית של כל זה? בשביל מה כל הסבל הזה?
אני לא מוכנה לסבול, לא רוצה להרגיש נורא כל כך. לא רוצה לאבד את עצמי לגמרי מול הילדים היקרים שלי ששואלים שוב ושוב מה קרה לאמא.
אני רואה אנשים שמתמודדים בגבורה עם מחלות נוראיות ועם מצבים שאי אפשר לדמיין, ואת כל אלה שעוברות דרך של ייסורים עד שזוכות לתינוק, ואני מרגישה כל כך חלשה ומטופשת, אבל פשוט לא אכפת לי. אני סובלת מהרגע שהעיניים נפתחות בבוקר ועד שאני מצליחה להירדם, ואני רק רוצה לברוח, לקחת פסק זמן מהחיים אבל אין לאן לברוח ואין כאן מי שיעזור, ואני לא מעוניינת לשתף, כי עברתי הפלות לא נעימות, והחלטתי שאני לא משתפת מעצמי, כדי לשמור את הברכה שקיבלנו.
אני מסתכלת על כל האמהות שמסביב, איך אפשר להמשיך לחיות ככה? זאת התמודדות שאין לה סוף, ופעם אחר פעם..
מרגישה שהלכתי לאיבוד, פיזית ונפשית. שקעתי למערבולת אינסופית. כאילו שהפכתי לאשה נכה ומוגבלת, רק בלי הכרה של אף אחד. בעלי מנסה לתמוך, אבל יש גבול ליכולת שלו לשאת את כל זה.
הכאבים של הלידות העוצמתיות שלי הרבה יותר קלים לעומת הסבל האינסופי הזה בחודשים הראשונים.
היום בבדיקות דם, לראשונה בכל התקופה הזו, האחות שאלה אותי איך אני מרגישה, כי אני נראית קצת חלשה, כל כך התרגשתי. לא מצאתי את המילים. ויש ממצאים קצת מלחיצים ששולחים אותי למעקב הריון בסיכון.
אני שמחה שיש כאן את האפשרות הזו לשתף ולקבל תמיכה בלי עמדה של שיפוטיות וביקורת, והנכונות לתמוך ולהקשיב ברגישות..
הכתיבה כאן כבר נותנת כח,
תודה רבה.
כשגיליתי את ההריון הוצפתי בגל של אושר שאין לו מילים, אושר רוחני עליון שלא ידעתי איך להכיל אותו.
וככל שעברו הימים האדמה היציבה התחילה להתערער ולהיסדק והתחושות שלי בגוף הלכו ונהיו רעות.
הבחילות הפכו אותי לפחות אנושית, כמו חיה פצועה שמנסה לשרוד,
והצורך להמשיך לתפקד בעבודה, בבית, מול אנשים ולנסות להלביש חיוך מלאכותי במאמצים גדולים.
כל רגע שיכולתי נכנסתי למיטה והתחבאתי בלי לצאת, והכל נראה שחור, מה התכלית של כל זה? בשביל מה כל הסבל הזה?
אני לא מוכנה לסבול, לא רוצה להרגיש נורא כל כך. לא רוצה לאבד את עצמי לגמרי מול הילדים היקרים שלי ששואלים שוב ושוב מה קרה לאמא.
אני רואה אנשים שמתמודדים בגבורה עם מחלות נוראיות ועם מצבים שאי אפשר לדמיין, ואת כל אלה שעוברות דרך של ייסורים עד שזוכות לתינוק, ואני מרגישה כל כך חלשה ומטופשת, אבל פשוט לא אכפת לי. אני סובלת מהרגע שהעיניים נפתחות בבוקר ועד שאני מצליחה להירדם, ואני רק רוצה לברוח, לקחת פסק זמן מהחיים אבל אין לאן לברוח ואין כאן מי שיעזור, ואני לא מעוניינת לשתף, כי עברתי הפלות לא נעימות, והחלטתי שאני לא משתפת מעצמי, כדי לשמור את הברכה שקיבלנו.
אני מסתכלת על כל האמהות שמסביב, איך אפשר להמשיך לחיות ככה? זאת התמודדות שאין לה סוף, ופעם אחר פעם..
מרגישה שהלכתי לאיבוד, פיזית ונפשית. שקעתי למערבולת אינסופית. כאילו שהפכתי לאשה נכה ומוגבלת, רק בלי הכרה של אף אחד. בעלי מנסה לתמוך, אבל יש גבול ליכולת שלו לשאת את כל זה.
הכאבים של הלידות העוצמתיות שלי הרבה יותר קלים לעומת הסבל האינסופי הזה בחודשים הראשונים.
היום בבדיקות דם, לראשונה בכל התקופה הזו, האחות שאלה אותי איך אני מרגישה, כי אני נראית קצת חלשה, כל כך התרגשתי. לא מצאתי את המילים. ויש ממצאים קצת מלחיצים ששולחים אותי למעקב הריון בסיכון.
אני שמחה שיש כאן את האפשרות הזו לשתף ולקבל תמיכה בלי עמדה של שיפוטיות וביקורת, והנכונות לתמוך ולהקשיב ברגישות..
הכתיבה כאן כבר נותנת כח,
תודה רבה.
(ואני לא מדברת גם על אחרי הלידה שזה לא קל, רק עצם הבאת התינוק)
