במקביל אני קמה לבת השנתיים לפחות פעם אחת כל לילה - פחדים, שיעול, עניינים...
בעלי ישן ממש חזק ולא מצליח לתפקד בלילה. לא שומע כלום ולא קם אליה.
אז יצא שאני גמורה בין שניהם, פשוט סיוט. לפעמים לוקח לה זמן לחזור לישון ואני יושבת שם וגם מאזינה שהקטן בחדר שלנו לא קם.
מפה לשם, בעלי היה חולה ונחר נורא. יצא שגם היא השתעלה מאוד אז ביקשתי ממנו לישון איתה במיטתו חבר - ככה יעזור לה בלילה וגם לא ינחר לי ולתינוק באוזן.
זה היה מדהים!!
פעם ראשונה מזה חודשים שלא הייתי צריכה לדאוג לה!
הוא עזר לה בלילה, ואני סוף סוף הייתי בקשב רק לתינוק, ממש ירד ממני עול.
מאז כבר שבועיים הוא ישן אצלה.
היא קמה לא מעט והוא נותן מענה.
אז מצד אחד אני ממש מרוצה, אבל מצד שני יש לי 2 חששות -
1. היא מתרגלת שהוא ישן איתה ויהיה קשה לחזור אחורה (עד שהתינוק יעבור אליה לחדר יש עוד זמן)
2. זה לא משהו מבחינה זוגית... לא באמת חסר לי שישן איתי, האמת יותר קל לי בלי הנחירות, אבל זה מרגיש בעייתי במבט מהצד
להמשיך ככה למרות החששות?
זה ממש מקל עליי...
הגיוני לחיות ככה חודשים, עד שהתינוק יעבור לחדר שלה?
או עד שיעברו מחלות החורף?
או עד שהיא לא תקום יותר?
האם להיכנע לנוחות ולשינה? או שזה לא טוב לבית בטווח הארוך??
עצתכן...
(אם כי ככל שהם מתבגרים אנחנו מגלים יותר הבדלים ביניהם...)