אני
מרכז העולם
אני מרגישה שהכל מתחיל בי ונגמר בי. איך שאני מרגישה אני משליכה על אחרים. ואיך שאני חושבת שהם מרגישים אני מרגישה. כל מה שאדם עושה- לעצמו הוא עושה. וכל דבר שאני עושה נגוע. טוב. אולי כמעט כל דבר.
והנה מקרה: אדם נרצח בפיגוע. הותיר אחריו אישה וילד.
אני מכירה אותם. את האיש שנרצח ואת אשתו.
אני עצובה. כי ההרגשה שלי היא שזה דבר עצוב. עצובה בשביל האישה, עצובה בשביל הילד. עצובה בשביל המשפחה מכל הצדדים, בשביל השכנות, בשביל החברים לישיבה, בשביל כל מי שהכיר אותו. וכעת יש לו חלל בלב, במקום בו היתה דמות איש חי ונושם ובריא ומתפתח.
ואני רוצה ללכת לנחם. ולהיות שם. להיות במום. לדרוך היכן שנשך דמו, להיות עם הנשים, לראות את אשתו.
אבל כל זה- אני.
והאמת היא שכל זה לא שייך אליי. כלומר, ברמה הרעיונית שייך. אבל ברמה הפיזית לא. וכל העצב שלי הוא בא מהדמיון, שמדמיין איך הם מרגישים ואיך יהיה מכאן והלאה. האמת היא שה' הוא טוב לכל. ואולי המציאות שונה לגמרי. אינני יודעת. וכל עוד אין לי משהו ממשי לעשות- מוטב שאשמור את הרגשות שלי לעצמי. להתפלל זה תמיד טוב. אבל כל שאר הדברים- נראה שלא ענייני.
אולי פעם אקים עמותה כמו אד"ל, שנראה שהיא כבר לא פועלת.
עד אז- להרפות מהמושכות. אני לא מנהלת את העולם.
)