בית אבל מותן לי (תמיד) פרופורציות

ובית משתה נותן לי (לפעמים) סיפוק ושמחה.

אז עדיף פרופורציות. אבל לפעמים צריך להיטען בשמחה. ובית משתה הוא בד"כ המקום

וגם-

במפגש עם המוות, נוגעים בלשד החיים. וזה יותר ממלא מבית משתה.. כי לפעמים שמחה יש לה שוליים שתופסים מקום- ניראות, אוירה.

אהבתי את מה שאמרת על המפגש עם המוות

כביכול הקצה הזה מעיר אנרגיה אחרת בחיים, סוג של עצמת חיות דווקא מתוך הקטביות הזאת

ואת?

ויצאתי עם החוויה הזאת..

וזה כביכול נורא לומר את זה, על כזה אסון.. אבל ממש הרגשתי כך, כאילו אלף שמחות לא שווים לשהיה שם

וזה קצת קשה- כי איך זה יכול להיות שרק מתוך החוסר והצער יכולה להיות בניה?

חייב להיות שיש דרך עליה שלא חייבת לעבור דרך מוות ורצח ושכול...

מצד אחד זה נכון. אינטואיטיבית ההרגשה היא שחייבת להיות דרך אחרת להגיע לבניה, דרך חיובית.

ומצד שני, בפועל. כנראה שאי אפשר באמת להגיע לבניה בלי שבר. ואי אפשר לעבור את החיים בלי להישבר.

אפשר להמשיך ולפרט וכו' באישי, אם תרצי.

אבל זה כמו לומר שהדרך היחידה לעבוד את ה' היא רק דרך זה שתטעם את החטא... נשמע לא הגיוני..

אם זאת הדרך היחידה למה החטא חמור?

ואין מצב שהקב"ה לא ברא דרך טובה להגיע אליו ממקום טהור... 

לא יודעת אם הבנת את הקשר, נראלי זה קשור

זהו רק שהייתי באמת שמחה לדוגמה של "הטוב ניכר בהמצאותו"...

הדוגמאות של הילדים והאהבה מעניינות..

אפילו שגם בהם יש את ההתרחקות והחוסר לעומת קרבה

מזכיר קצת את הלב והמעיין

משהו שראיתי פעם באיזה ספר של הרב ארז משה דורון... אבל נראה לי מוכר

אין לי מושג מה עושים בסיטואציה הזאת... אפילו שכבר באתי כמה וכמה פעמים לנחם,,

וואלה פרשנות מעניינת... כאילו השמחים לא צריכים אותך כמו שהאבלים צריכים..

אבל מצד שני-

כל המשמח חתן וכלה כאילו בונה אחת מחורבות ירושלים- לא? 

ההתבטאות הזאת על בית אבל נראית לי יותר כמו המלצה ללכת לבית האבל, כי משהו שם חזק...

"טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ"

בבית האבל נזכרים במה שחשוב בחיים ובבית המשתנה מנסים שלכוח ממה שחשוב.

קלות דעת זה נחמד אבל אם זה כל העיסוק זה לא כיף.

גם כשעושים צחוקים זה כיף שזה סביב תוכן מסויים.

יצא לי ללכת לבתי אבל ותמיד זה מרגיש משמעותי ואי אפשר להתעלם ממה שקורה שם.

זהו, יש משהו ענק בבית אבל שפשוט אין בשום מקום אחר...

מן חוויה עצמתית שאי אפשר להקביל אותה לדברים אחרים... 

אבל למה זה בעצם ככה? אי אפשר לפגוש את העצמה הזאת בחתונה? בחופה? 

החיים הם הדבר הכי עוצמתי ומה שממחיש אותם בצורה הכי ניכרת הוא העדר החיים, המוות.

אגב, גם בחתונה החוייה היא מאוד עוצמתית - בעיקר החוויה של הורי החתן והכלה.

בחופה יותר מסתכלים אל העתיד ואת העתיד אי אפשר לדעת. באבל מסתכלים על העבר שאיננו.

שזה הפך להיות אירוע מעצים, מגדל... מקווה..

ועכשיו החזירו את החתונות המגודלות.. אויש מה עשינו

האם צריך לחכות להעדר הזה, שבמציאות אנחנו לא מחכים לה בכלל, ע"מ לגדול?

להיות בעמדת קיבולת וגדילה מהחיים עצמם?

לא יודעת כי בחיי לא הובלתי את ילדי לחופה, בעז"ה שנזכה.. אבל עד אז- יש עוד משהו שגורם לעוררות ותעצומות כמו מוות?

שאלה יותר חריפה- מה יכול להחליף את הדם שנשפך לע? 

לפי הפסוק אפשר ללמוד שאהבה זה משהו שמניע את האדם בצורה עוצמתית כמו התחושה העוצמתית בעמידה מול המוות, איבוד החיים. ככל שאדם מגדיל את 'מיכל האהבה' שלו הוא יכול לגדול מהחיים העתידיים כבר בהווה ולא צריך לחכות לאיבוד החיים. איך מגדילים את האהבה? 

מה יכול להחליף את הדם שנשפך? אין תחליף לאף אחד אבל גם יש אמונה בזמן של האדם בעולם. זאת שאלה קיומית גדולה שמסתבר לי שאין עליה תשובה במישור האנושי.

כנראה שלאף אחד אין תשובה ברורה בענין במישור האנושי... ואולי זו תחילת הגדילה, לחפש את המקומות שהתודעה מתעוררת בהם.. 

או הפריזר של הרגש?

אבל אולי הוא מרגיש ג'אנק

מאיפה זה?

למען האמת לא ידעתי אפילו שמדובר בפסוק

שהמקום שבו מפרגנים הכי הרבה לאנשים, ושומעים עליהם הכי הרבה דברים חיוביים, זה בלוויה שלהם

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל