בית אבל מותן לי (תמיד) פרופורציות

ובית משתה נותן לי (לפעמים) סיפוק ושמחה.

אז עדיף פרופורציות. אבל לפעמים צריך להיטען בשמחה. ובית משתה הוא בד"כ המקום

וגם-

במפגש עם המוות, נוגעים בלשד החיים. וזה יותר ממלא מבית משתה.. כי לפעמים שמחה יש לה שוליים שתופסים מקום- ניראות, אוירה.

אהבתי את מה שאמרת על המפגש עם המוות

כביכול הקצה הזה מעיר אנרגיה אחרת בחיים, סוג של עצמת חיות דווקא מתוך הקטביות הזאת

ואת?

ויצאתי עם החוויה הזאת..

וזה כביכול נורא לומר את זה, על כזה אסון.. אבל ממש הרגשתי כך, כאילו אלף שמחות לא שווים לשהיה שם

וזה קצת קשה- כי איך זה יכול להיות שרק מתוך החוסר והצער יכולה להיות בניה?

חייב להיות שיש דרך עליה שלא חייבת לעבור דרך מוות ורצח ושכול...

מצד אחד זה נכון. אינטואיטיבית ההרגשה היא שחייבת להיות דרך אחרת להגיע לבניה, דרך חיובית.

ומצד שני, בפועל. כנראה שאי אפשר באמת להגיע לבניה בלי שבר. ואי אפשר לעבור את החיים בלי להישבר.

אפשר להמשיך ולפרט וכו' באישי, אם תרצי.

אבל זה כמו לומר שהדרך היחידה לעבוד את ה' היא רק דרך זה שתטעם את החטא... נשמע לא הגיוני..

אם זאת הדרך היחידה למה החטא חמור?

ואין מצב שהקב"ה לא ברא דרך טובה להגיע אליו ממקום טהור... 

לא יודעת אם הבנת את הקשר, נראלי זה קשור

זהו רק שהייתי באמת שמחה לדוגמה של "הטוב ניכר בהמצאותו"...

הדוגמאות של הילדים והאהבה מעניינות..

אפילו שגם בהם יש את ההתרחקות והחוסר לעומת קרבה

מזכיר קצת את הלב והמעיין

משהו שראיתי פעם באיזה ספר של הרב ארז משה דורון... אבל נראה לי מוכר

אין לי מושג מה עושים בסיטואציה הזאת... אפילו שכבר באתי כמה וכמה פעמים לנחם,,

וואלה פרשנות מעניינת... כאילו השמחים לא צריכים אותך כמו שהאבלים צריכים..

אבל מצד שני-

כל המשמח חתן וכלה כאילו בונה אחת מחורבות ירושלים- לא? 

ההתבטאות הזאת על בית אבל נראית לי יותר כמו המלצה ללכת לבית האבל, כי משהו שם חזק...

"טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ"

בבית האבל נזכרים במה שחשוב בחיים ובבית המשתנה מנסים שלכוח ממה שחשוב.

קלות דעת זה נחמד אבל אם זה כל העיסוק זה לא כיף.

גם כשעושים צחוקים זה כיף שזה סביב תוכן מסויים.

יצא לי ללכת לבתי אבל ותמיד זה מרגיש משמעותי ואי אפשר להתעלם ממה שקורה שם.

זהו, יש משהו ענק בבית אבל שפשוט אין בשום מקום אחר...

מן חוויה עצמתית שאי אפשר להקביל אותה לדברים אחרים... 

אבל למה זה בעצם ככה? אי אפשר לפגוש את העצמה הזאת בחתונה? בחופה? 

החיים הם הדבר הכי עוצמתי ומה שממחיש אותם בצורה הכי ניכרת הוא העדר החיים, המוות.

אגב, גם בחתונה החוייה היא מאוד עוצמתית - בעיקר החוויה של הורי החתן והכלה.

בחופה יותר מסתכלים אל העתיד ואת העתיד אי אפשר לדעת. באבל מסתכלים על העבר שאיננו.

שזה הפך להיות אירוע מעצים, מגדל... מקווה..

ועכשיו החזירו את החתונות המגודלות.. אויש מה עשינו

האם צריך לחכות להעדר הזה, שבמציאות אנחנו לא מחכים לה בכלל, ע"מ לגדול?

להיות בעמדת קיבולת וגדילה מהחיים עצמם?

לא יודעת כי בחיי לא הובלתי את ילדי לחופה, בעז"ה שנזכה.. אבל עד אז- יש עוד משהו שגורם לעוררות ותעצומות כמו מוות?

שאלה יותר חריפה- מה יכול להחליף את הדם שנשפך לע? 

לפי הפסוק אפשר ללמוד שאהבה זה משהו שמניע את האדם בצורה עוצמתית כמו התחושה העוצמתית בעמידה מול המוות, איבוד החיים. ככל שאדם מגדיל את 'מיכל האהבה' שלו הוא יכול לגדול מהחיים העתידיים כבר בהווה ולא צריך לחכות לאיבוד החיים. איך מגדילים את האהבה? 

מה יכול להחליף את הדם שנשפך? אין תחליף לאף אחד אבל גם יש אמונה בזמן של האדם בעולם. זאת שאלה קיומית גדולה שמסתבר לי שאין עליה תשובה במישור האנושי.

כנראה שלאף אחד אין תשובה ברורה בענין במישור האנושי... ואולי זו תחילת הגדילה, לחפש את המקומות שהתודעה מתעוררת בהם.. 

או הפריזר של הרגש?

אבל אולי הוא מרגיש ג'אנק

מאיפה זה?

למען האמת לא ידעתי אפילו שמדובר בפסוק

שהמקום שבו מפרגנים הכי הרבה לאנשים, ושומעים עליהם הכי הרבה דברים חיוביים, זה בלוויה שלהם

אפילו תוך גדי

 הספונג'ה.......וכי קלות כל אלו בעיניך?!

לולאי השיעור שלו הקשבתי היום, לא הייתי עושה כל זאת. או שהייתי עושה

זאת באיטיות, בחוסר חשק, בלשוטט מחשבתית בכל מיני מקומות , העיקר לא

כאן, ליד הכיור, השיש....

השיעורים שלו עוזרים לי לעשות מה (מה לעשות, אני מודה ומתוודה) - שאיני

אוהבת... זה לא נשמע מכובד כל כך,  לערבב צלחות ותרסיס לניקוי חלונות

עם דעת  וחכמה כל כך נפלאות, אבל זמני לא כל כך פנוי,  Young man.......

א

אני לא טיפוס שלומד ללא הרף, הלוואי. אבל, כשלא נמצאים

במסגרת תורנית איזושהי,  אז בלי לשמוע משהו תורני, אני

מרגישה שהופכת יותר ויותר לבורה ועמת הארץ. 

הלוואי והייתי מקשיבה לרב לוי

ודומיו - יותר.  הרבה יותר. וחוצמזה...זה כיף!!

ברור עם זאת, שיש אנשים הרבה יותר עסוקים

ממני. עובדים המון שעות, לומדים, פעילים....

אגב, השיעורים של הרב לוי נמסרים

לציבור של בעלי תשובה, או אנשים

שמתעניינים....ובכל זאת, הם עמוקים,

מלאי מחשבה, משהו!!

א גיט ווך!

לילמנוחה!

זה תחום אומנותי

אימון/ טיפול זה תחום פסיכולוגי

יש לא מעט תחומים/ משרות שאפשר להתחיל בקטן ולצמוח

ותכלס קריירה נבנת כמעט תמיד ככה

מקטן (בסוג משרה/ כמות השקעה/ ידע/ משכורת) למשהו שיכול לגדול 

עולם האימון והטיפול - מין משהו כזה שלומדים בקטן מהצד.

זוועה.

הלוואי שאחד כזה ייתבע פעם, והפיצויים שהוא יצטרך לשלם ילמדו את כל השרלטנים שיש אחריות למעשים שלהם.

שכמו שאי אפשר ללמוד בזום בקורס של חודשיים איך לבנות בניין כך שהוא לא ייפול ברעידת אדמה, כך אי אפשר ללמוד באיזה קורס קקמייקה איך לטפל בנפשות של בני אדם. 

אבל זה רווח לצערי

א. אדם שבוחר להיות מטופל או מאומן ע"י בוגר קורס ללא ניסיון הרי שהבחירה בידו ועליו לשאת בתוצאות.

ב. אינני רואה בהכרח אינדיקציה לטיב הטיפול ומספר השנים שהמטפל בילה באקדמיה, או במוסד שבו הוא למד.

שהבעיה היחידה בו זה שהוא ממכר.

אה וגם שאין הקלטות.

זה מרגיש כמעט כמו וואטסאפ

@משה

אני זוכר נכון?

כלומר,  הש"א לא תומכת בזה. אבל אם המכשיר תומך בזה אז הש"א יודעת להציג.

אולי פעם יהיה לי כח להתמיך את הזוועה הזו. אם זה יקרה, זה יקרה עם תמלול מובנה.

ותראה.