הקטנה בת 8 חודשים. ויש עוד בן שנתיים וקצת בבית.
די ברור לי שאני בדכאון. אני עצובה ומיואשת. היא תינוקת ממש ממש קשה ודורשת, בקושי ישנה.
בעלי עם הילד כל הזמן, לא מטפל בכלל בקטנה. וזה עוזר מצד אחד, ומצד שני עושה לי רע שגם קשה ממש עם הקטנה כי אני איתה לבד כל הזמן (ביום ובלילה) וגם אני מפספסת לגמרי את הגדול שלי.
בעלי לא רואה אותי, לא מנסה להקל עליי. אני בקושי יוצאת מהבית, עצובה ובוכה. ולא אכפת לו. הוא מרוכז רק בקושי שלו. נחמד אליי רק כשהוא רוצה אישות (לי יש אפס עניין או חשק, עושה את זה רק בשבילו ופשוט מחכה שזה יגמר. מצידי לוותר על זה לגמרי).
הזוגיות שלנו לא קיימת יותר, בכלל לא בטוחה שאני אוהבת אותו יותר (או הוא אותי).
לא בא לי ללכת לטיפול, באמת לא רואה סיבה. טיפול זוגי כבר ניסינו ולא עזר ולא בא לי שוב. טיפול אישי? למה בדיוק? גם ככה שום דבר לא ישתנה בבית וזה רק אני והקטנה עד שתגדל כבר. אז מבחינתי זה קושי אובייקטיבי שישאר שם לנצח (או עד שתגדל).
הכי הכי גרוע - מרגישה שכל המצב הזה משפיע על היחס שלי לתינוקת. נכון, היא קשה. מאוד מאוד. אבל היא תינוקת. ולא אשמה כמובן.
ואני חסרת סבלנות אליה ומרגישה שאני לא כזה אוהבת אותה. אני הרבה פחות רגישה אליה מאשר לגדול שלי בגיל הזה. מרגישה שאין לי כוח אליה בכלל (מטפלת בה במסירות, קמה אליה בלילות והכל. זה לא שהיא מוזנחת. אבל אני עושה את זה בלי חשק).
לפעמים אני ממש מכריחה את עצמי לחייך אליה.
מפחדת שהיא תצא שרוטה כי אמא שלה (אני) לא אהבה אותה מספיק, אולי לנצח לא אוהב אותה מספיק.
מרגישה שעשיתי טעות שנכנסתי להריון איתה (הריון מתוכנן אגב), כי בכנות החיים שלי הפכו לגיהנום מאז שהיא נולדה.
שולחת מהר לפני שאתחרט.
די ברור לי שאני בדכאון. אני עצובה ומיואשת. היא תינוקת ממש ממש קשה ודורשת, בקושי ישנה.
בעלי עם הילד כל הזמן, לא מטפל בכלל בקטנה. וזה עוזר מצד אחד, ומצד שני עושה לי רע שגם קשה ממש עם הקטנה כי אני איתה לבד כל הזמן (ביום ובלילה) וגם אני מפספסת לגמרי את הגדול שלי.
בעלי לא רואה אותי, לא מנסה להקל עליי. אני בקושי יוצאת מהבית, עצובה ובוכה. ולא אכפת לו. הוא מרוכז רק בקושי שלו. נחמד אליי רק כשהוא רוצה אישות (לי יש אפס עניין או חשק, עושה את זה רק בשבילו ופשוט מחכה שזה יגמר. מצידי לוותר על זה לגמרי).
הזוגיות שלנו לא קיימת יותר, בכלל לא בטוחה שאני אוהבת אותו יותר (או הוא אותי).
לא בא לי ללכת לטיפול, באמת לא רואה סיבה. טיפול זוגי כבר ניסינו ולא עזר ולא בא לי שוב. טיפול אישי? למה בדיוק? גם ככה שום דבר לא ישתנה בבית וזה רק אני והקטנה עד שתגדל כבר. אז מבחינתי זה קושי אובייקטיבי שישאר שם לנצח (או עד שתגדל).
הכי הכי גרוע - מרגישה שכל המצב הזה משפיע על היחס שלי לתינוקת. נכון, היא קשה. מאוד מאוד. אבל היא תינוקת. ולא אשמה כמובן.
ואני חסרת סבלנות אליה ומרגישה שאני לא כזה אוהבת אותה. אני הרבה פחות רגישה אליה מאשר לגדול שלי בגיל הזה. מרגישה שאין לי כוח אליה בכלל (מטפלת בה במסירות, קמה אליה בלילות והכל. זה לא שהיא מוזנחת. אבל אני עושה את זה בלי חשק).
לפעמים אני ממש מכריחה את עצמי לחייך אליה.
מפחדת שהיא תצא שרוטה כי אמא שלה (אני) לא אהבה אותה מספיק, אולי לנצח לא אוהב אותה מספיק.
מרגישה שעשיתי טעות שנכנסתי להריון איתה (הריון מתוכנן אגב), כי בכנות החיים שלי הפכו לגיהנום מאז שהיא נולדה.
שולחת מהר לפני שאתחרט.
