מספר החתונות בארץ ובעולם היה דועך במהירות שיא

זה לא מעיד על כל כולו של הבחור. 

אם הוא לא ממש לאומי, אבל עדיין הולך לצבא כי זאת חובה ולפחות מנסה להוציא מזה משהו טוב בשביל עצמו 

יש אגב עוד אופציות :

להתחמק מהצבא בדרכים שונות

להתגייס ולהיות סופר ג'ובניק

קודם כל, לפעמים ניתוח יכול להיות שגוי, עדיף פשוט לשאול אותו.

דבר שני - לא הייתי יוצאת עם בחור כזה..

מה אנחנו עושים בחיים ממניעים לא אגואיסטיים?

כל דבר, ולו זה שנראה הכי אלטרואיסטי שיש, עומד מאחוריו איזה שהוא מניע של טובת הנאה אישית.

זה עמוק.

תבדוק. (ראשית עם עצמך)

זה כך.

אבל האם אנחנו כולנו עורכים את כל הבחירות שלנו רק ממקומות של מניעים עמוקים?

לענ"ד דעתי לא.

אז אם אדם בחר בחירה מסויימת ממניע אגואיסטי ולא אידיאולוגי, זה עדיין לא הופך אותו לאדם אגוצנטרי.

אם זה דפוס שחוזר על עצמו בכל החירות שלו זה כבר עניין אחר.

כי הצבא מבחינתי הוא לא פקטור.

אבל בחירת ישיבה. סבבה?

או בחירת מקצוע.

כן אני יכולה לקבל את זה שאנשים עושים בחירות כאלה ממניעים שאינם טהורים.

כל עוד הם לא פגעו במישהו אחר דרך, וכל עוד הם עושים בחירות משמעותיות אחרות ממניעים יותר עמוקים, אישית לא מפריע לי.

בקטן קורה שאדם מגלה שהטובות שלו הן ע"מ לקבל

הרבה מאוד ממי שמתגייס עושה זאת ממניעים אגואיסטים. אני די בטוח שזה רובם.

מי שהתנדבו לשרת בארגוני המחתרת עשו זאת תוך סיכון חיים ממשי ומיידי.

הצבא הישראלי עלה מתוך האתוס הזה, ואף נאלץ להגשימו לאורך עשרות שנים גם אחרי הכרזת העצמאות במלחמות ישראל.
לאורך שנים רבות - כולל עד מלחמת שלום הגליל ועד בכלל - שירות בשריון למשל היה בבירור מסכן חיים ברמה רצינית מאוד.
שירות בחיל האוויר הישראלי כטייסי קרב היה מסוכן ברמה יוצאת דופן אפילו בהשוואה לשירות כזה בחילות אוויר אחרים, כולל לאורך המלחמה הקרה ברחבי העולם.
רוב האנשים ששירתו כלוחמים בצבא הישראלי עד אחרי יישום תוכנית ההתנתקות נמצאו בסיכון חיים יוצא דופן יחסית לרוב אזרחי המדינות היציבות ברחבי העולם (מה שאין כן לגבי מדינות אומללות, הנתונות בלוחמה בעצימות גבוהה תמידית כגון עיראק או ארמניה, או השסועות במלחמות אזרחים כגון אתיופיה או אפגניסטן).

הצבא מגייס אנשים בשולחו לתיבת הדואר של כתובתם צו גיוס.
זכותו של המתגייס לפחות לנסות לכוון את עצמו לשירות שמשמעותי מבחינתו, במסגרת כל המערכת האכיפתית והמאלצת.
בישראל, הביטוי "התגייס לצבא ממניעים אגואיסטיים" הוא אבסורד, אוקסימורון, פירכא.
השאלה מעידה על השואל הרבה יותר מאשר על המשיב, קינטור מיותר גרידא.
אם מישהו שירת במנהל האזרחי ופעל סביב השעון לסילוק מאחזים, זה עניין אחד.
אם מישהו שירת ביחידת אבטחת מידע ופעל סביב השעון להגנת המחשוב הצבאי של ישראל, זה עניין אחר לגמרי, גם אם למד תוך כך מקצוע שבאזרחות יכניס לו מיליונים לכיס.

הרי זו בדיוק הנקודה המרכזית שהעליתי בעצמי.
הצידוק היחיד לשירות כשיקוף של האופי, הוא במקרה מאוד מובחן בסגנון שירות אישי ויוצא דופן כמו במנהל האזרחי, שם זה די חד וניתן לבחון אישית את האדם על מעשיו.
אבל זה לא המצב ברוב רובו של השירות הצבאי, ומה שבעיקר היה חשוב בעיניי לציין הוא שאין זה צודק לבדוק תועלתנות של השירות.
הצבא ממילא מחפש ללא סוף כשרונות בכל תחום ועניין, ובוודאי אם חייל או חיילת מגלים יכולת טובה בתחום "נחשק" לא נשמע לי סביר שיכולת זו "תוקרב" על איזה מזבח אידיאליסטי נשגב ולא מחוייב, להיות נניח נחלאי הקוצר בשדות במגל במקום חוקר סייבר שכל עולמו מתמקד במסך.
אמנם אפשר באמת להתנדב ברצון גדול לשרת דווקא ביחידה קרבית, אבל האמת הפשוטה היא שאפילו בחילות אלו כיום עוסקים רבות בהטמעת ערך השירות למשרת יותר מאשר ערך המשרת לשירות (למשל, קשרים בעתיד בין לוחמים וקצינים, הכנה למקצועות טכניים בחיים האזרחיים, מנהיגות ואפילו הכנה לעסקים ולניהול).

אם אני אגואיסט ואני רוצה חיים מושלמים, מה אני צריך לעשות?

א. בשביל שאוכל לחיות בעושר - אני צריך למצוא משהו שבו אני טוב, להמציא משהו חדש, לתת שירות לאנשים וכו' - ולעשות את כל זה בצורה הטובה ביותר, כדי שהמעסיק / קונים / לקוחות שלי ישלמו לי כמה שאני מבקש, ועוד ימליצו לחבריהם או יקדמו אותי וכו'.

ב. בשביל שאוכל להרגיש טוב עם עצמי - אני צריך לעשות למען הכלל. להיות בשירות צבאי משמעותי, לתרום לאנשים, לעזור לזולת, לכבד הורים.

ג. בשביל שיהיה מי שיטפל בי בעת זקנה - אני צריך להביא ילדים ולחנך אותם להיות אנשים טובים, לחשוב על הזולת, לתת להם את הכלים להיות מבוגרים תורמים ומועילים לחברה.

נמצא שדווקא האגואיסט הגדול ביותר, הוא זה שהופך את העולם למקום טוב יותר.

תורידו את הראש בבקשה, בנות חוזרות מפורקות מעלבון אחרי דייטים

קצת יותר רגישות

אבל גם בנים רגישים אני אחרי הדייטים חזרתי  מפורק  מזה שלא התקדם

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

נפוצה הרבה יותר משנדמה לך. ולתחושתי נשים מעיזות להתנהג ככה יותר מאשר גברים. אבל זה בסדר לטעון גם הפוך.

בעולם הקלאסי זה היה הפוך.

הפי כתבה בלשון שנוח לה לכתוב, כי בזה היא נתקלה.

וכנראה בגלל ההערות המעצבנות של כולם פה בפורום (לא דווקא אתה) היא גם כתבה בסוף במפורש שזה מיועד לשני המינים.

תפסיקו להיות מעצבנים ולצאת מנקודת הנחה שהבנות תמיד נגד הבנים. זה ילדותי ברמות. 

מי שלא מסוגל להיות רציני ולעמוד מאחורי מה שבוחר לעשות, לכאורה גם בנישואין יתנהג כך (גם בנישואין יש הרבה דרכים לעשות גוסטינג וד"ל).

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.