קשה לי.
בבית
בעבודה..
בעבודה מרגשה שלא רואים אותי. שלא רואים את המיוחדות והטוב שבי.
אין לי חברות אמיתיות שאפשר לפרוק אצלן, לבלות איתן.. די לבד בחיי..
היתי מאוד רוצה וכבר שנים כותבת ומבואסת על העניין הזזה.
מרגישה שכל החיים סובבים ומתנהלים במירוץ מטורף של עבודה.
אין זמן לערכים במשפחה.
מותשת מהעבודה וגם השכר מגוחך ממש. ואז כבר אין לי סבלנות לילדים.
מרגישה אמא גרועה ביותר.
לא עושה שום דבר מהנה עם הילדים. רק נוזפת ומעירה.
ולפעמים ישנה בצהריים ומשאירה אותם לשמור על עצמם ומשגיחה מהחדר.
כי אני גמורה נפשית ופיזית.
מבואסת מעצמי, שום דבר שאני עושה אני לא מספיק טובה בו.
בעלי בעבודה עד שעות מאוחרות.
אבל גם הוא לא מביא משכורת גבוהה.
כך יוצא שכל האנרגיה מתבזבזת בעבודה אבל אין לנו אפילו כסף כמו שצריך.
נמצאים במינוסים גדולים.
גרים בשכירות.
לא אוהבת את המקום שגרה בו ולא את המקום הנפשי והקיים שנמצאת בו בחיים (עבודה, מצב חברתי וכו')
פשוט מרגישה שקשה לי מאודדדד.
סוף פריקה.
