מה יגרום לי ללכת לקצה השני? שאני אראה צורך לאזן

כלום לא ישנה את דעתי.

הרצון שלי לחיים פשוטים

אבל עם השנים צצו הזדמנויות ודברים מעניינים

שעשו אותם לפעמים יותר סוערים

וזה נותן הרבה עניין ומשמעות בחיים

כשזה מתאים בקצב 

על בסיס רוגע ושלווה.

ואולי כשאזדקן אעדיף את השקט

בית שכיף לחזור אליו וטוב להיות בו

אבל לא שגרה אפרורית אלא הרבה יציאות, שמחה וכיף. 

מקווה שזה נקרא מספיק סוער

כמה אחריות יש לך על הכתפיים כיום

ואם זה אמור להשתנות בקרוב

ככה בתחושה שלי לפחות, וזה ילך ויפחת ככל שאתמקצע ואקבל ביטחון בעז"ה.

זה לגבי העבודה.

לגבי החיים עצמם, אז כן, אני רווקה הוללת כמו שאוהבים לומר ואין לי אחריות על משפחה/ ילדים

יהפכו את הכל לפשוט יותר.

אם אתה מחפש ריגוש אז שיהיה מוצלח וחיובי.

אם אתה מחפש פשטות מה זה אומר? לחיות כמו האמיש או מורמוני? לחיות כמו נזיר בודהיסטי או לחיות כמו פועל סיני במפעל לייצור מקלות אוזניים כדי להתקיים מחופן אורז ביום? לדוג דגים באנטרטיקה ולאבד תחושת זמן כמו אסקימו?

גם זה לא, אם אתה מחפש חיים פשוטים שיהיו מוצלחים.

תלמד מה שאתה אוהב ורןצה

פרנסה זה משמיים

אבל בעבודה שאתה אוהב ונהנה יש יותר ברכה

תהנה כמה שאתה יכול

אל תדחה חלומות כי אחר כך לא תמיד יהיה לך זמן ואפשרות להגשים...

ואם אתה לא יודע זה הזמן לברר אותם.

ואם אין לך יכולת אז תתחיל להגשים אותם בקטן

כל פעם

נגיד דוגמא אני רוצה להיות אמנית קרמיה

אבל אין לי כרגע זמן או אפשרות לנסוע ללמוד מקצועי

אז אני אתחיל עם סדנה קטנה באזור שלי  ואז בהמשך אלמד מקצועי

אני רוצה לטייל בחול מסביב לעולם

אין לי מספיק כסף

אז אתחיל בטיול אחד

או קודם פה בארץ אם לא טיילתי בה כבר

וכו וכו יש אפשרות לתת מלא דוגמאות.

אה ואל תוותר על עצמך בשביל אחרים

אתה יכןל להתפשר או לעזור

אבל אתה הכי חשוב

כי אנשים מתחלפים לנו בחיים בקצב מהיר הם לא שווים שתוותר על עצמך אם גם ככה הם הולכים.

אה ואם קשה לך מותר לך לקחת הפסקה מהכל אבל בתנאי שאתה ממשיך

מותר לך שיהיה קשה ומותר לך לעצור  והאמת שלפעמים זה ממולץ מדי פעם בטוח השגרה איך אני עכשיו האם אני בסדר? מאושר?

האם זה מקדם אותי לעבר החלומות והעתיד שלי?

 ) לגביי לימודים כן זה סבל אבל שווה כי בסוף 

תעשה מה שאתה אוהב אבל תמצא באמת מקצוע שכם תוך גדי למידה תהנה(
 

הקשבה עצמית

מודעות עצמית

ולהיות במקום שלך ולא בריצוי של אחרים.

אם אתה מסכים להרחיב קצת איך מגיעים לזה, 
אני אשמח, תודה ממש.

מקלדת של מחשב זה אחלה. גם עט ונייר. גם זמן שבו אתה מדבר בחופשיות עם הבורא או עם אדם שלא נמצא לידך אבל אתה מדמיין שהוא שם. זה לא  כל כך משנה מה אתה עושה, העיקר זה להוריד את המחסום של היום יום ולנסות להבין באמת איך  הדברים אצלך עובדים ומה גורם לך להתקדם או מכשיל אותך.

– לא לקנות רכב לפני שמתארגנים על עבודה יציבה ומשכורת טובה

– לא להיכנס לשום חובות חוץ ממשכנתא

– ללמוד לבשל כן גם אם זה לוקח זמן

– לא התחתנת עם אף מעסיק אם רע לך תעזוב אלא אם כן אתה מרוויח יותר ממה שאתה מפסיד

– יש עבודות טובות וכיפיות

– עדיף להרוויח פחות וליהנות יותר בגבולות הסביר

– עדיף מקצוע כיפי יותר מאשר משהו שאתה לא אוהב בגבולות הסביר

– לקחת חופשים לעשות כיף שימותו כל השאר

אני זוכר שכבר שדיברתי איתך פה על החיים שאתה חווה כחתול זמני,
אז אני יכול להגיד לך שזה נשמע הרבה עצות בסגנון כזה.

זה עצות מאוד חשובות, אבל נשמע לי שהם רק טיפים לחיים,
ובשבילי חסר פה קצת משהו יותר עמוק לחיים מאשר כסף וכיף...

אלה פשוט מקומות שנפלתי בהם חזק וחבל שלא ייעצו לי (או שלפחות לא הפנמתי את העצות) מראש. אולי חוץ מהקטע של הרכב (אין לי רישיון ולא מתכוון להוציא).

איזה סגנון עצות היית רוצה?

העצה הכי טובה שאני חי לפיה היא לחיות את החיים שלי בדיוק כפי שאני רוצה. לבנות עולם משלי בדיוק לפי הסגנון שמוצא חן בעיניי.

לחיות את החיים בדרך שאני רוצה, זה באמת חשוב מאוד. תודה

שהאדם מצווה להידמות לבוראו,

וכשם שהקב"ה ברא את העולם, כך האדם עצמו צריך לברוא עולם (בעזרת התורה ויכולותיו האישיות)

מתי שהוא....לחתור ולהשקיע באיזון הנכון בין הגשמיות לרוחניות,

לזכור תמיד את המטרה, כיהודים.

– עדיף להרוויח פחות וליהנות יותר בגבולות הסביר

בעבר יצא לי לקרוא כתבה על אנשים שמעדיפים לחיות בדרך חיים הזאת, והאמת שאהבתי ממש.

גם מי שמרוויח הרבה ועובד מעט יחסית- עדיין יכול לעבוד פחות

ככל שמשקיעים יותר בקריירה בין אם ברמה של יותר שעות נוספות / זמינות אחרי שעות העבודה / כו' (או לחילופין לימודים השתלמויות) ככה לרוב מטפסים בסולם

ודי קל להגיע למצב של יותר מדי עבודה ביחס לרמת ההשתכרות שבאמת נדרשת ככה שה"פינוק" עולה בזמן ובבריאות יותר ממה שהוא שווה

לא באמת משנות חיים

רק שינוי- שיפור עצמי פנימי ויישום שלו

שיפור עצמי משיגים ע"י

ניסוי וטעייה

התבוננות/ הקשבה עצמית וסביבתית

אומץ

לקיחת אחריות 

הדרכה שהייתם נותנים.
נראלי שזה גם מה שהתכוונתי,
וענית על זה יפה, תודה

את יכולת ניהול הרגשות, דחיית סיפוקים.

לקחת את החיים ברצינות, להשקיע ולהתמיד. אבל לא לשכוח לרגע לכייף ולשמוח בכל הטוב שיש לנו.

ולקבל את מה שה' שולח לנו באהבה(:

במדדים רחבים ותנצל את הריבית דריבית.

תלמד מקצוע שיפרס אותך ולא תחביב יקר שיקטלג אותך כחכם.

בכל מה שנוגע לדייטים, תלך יד ביד עם ה', הוא יכוון אותך.

אפילו בתחום זניח כלשהו, כי לניירת יש משמעות אצל הרבה מעסיקים, בדגש על המגזר הציבורי.

וגם לשמור על הבריאות - בכל מקרה, החל מגיל 35 פחות או יותר, הגוף מתחיל להישבר, ולקראת גיל 40 מרבית האנשים יסבלו מבעיה כרונית אחת לפחות. אז למה להעמיס?

נ. ב. תתחתנו בגיל מוקדם, בגבולות הסביר. לקראת גיל 50 עדיף להיות הורה לבני 20+ ולהשקיע בעצמך (ע"ע מצב הבריאות) מאשר להמשיך ולהתרוצץ עם הילדוד'ס.

שזה מעט מאוד משרות במדינה ששואפת לקפיטליזם.

דווקא את זה הייתי מייעץ לא ללכת כי רוב האקדמיה היא בזבוז זמן וכסף בשוק החופשי למעט תחומים מאוד מסויימים STEM, משפטים וראיית חשבון, זה בגדול.

הוראה ורפואה ופרה רפואה גם כן אבל הם מכוונים למגזר הציבורי.

רוב רובה של האקדמיה מיותרת ואנשים כדי להתפרנס עדיף שילמדו אשכרה מקצוע מעשי.

וואו.

הקישור מוביל לדיון בפורום של ערוץ 7 שכותרתו **"מחפשת סלוגן/ מיתוג/ קונספט לטיול צוות מורות"**. בפוסט הפותח המשתמשת מבקשת רעיונות למיתוג או סלוגן לטיול צוות מורות, עם חיבור לנושאים של **גאולה, צמיחה וחינוך**. ([ערוץ 7][1])

אם המטרה היא למצוא רעיונות למיתוג כזה, הנה כמה כיוונים אפשריים:

* **מצמיחות גאולה**

* **צועדות אל האור**

* **מחנכות עתיד, בונות תקווה**

* **זרעי חינוך – פריחת גאולה**

* **בדרך לצמיחה משותפת**

* **מאירות את הדרך**

* **מחיבור לצמיחה**

* **משורשים של אמונה לפירות של עשייה**

* **גאולה מתחילה בחינוך**

* **יחד מצמיחות דור של אור**

אם תספר/י:

* גיל התלמידות,

* אופי הצוות (יסודי/תיכון/אולפנה וכו'),

* האם הטיול הוא יום גיבוש, סיכום שנה או פתיחת שנה,

* והאם רוצים סגנון רציני, מרגש או קליל,

אפשר להציע סלוגנים וקונספטים ממוקדים יותר.

[1]: מחפשת סלוגן/ מיתוג/ קונספט לטיול צוות מורות - צעירים מעל עשרים "מחפשת סלוגן/ מיתוג/ קונספט לטיול צוות מורות | ערוץ 7"

בהמרת המתח הדרמטי בשעמום קיומי

​בגרוויטציה רגילה, דוקים הוא משחק של עצבים מתוחים, נשימה עצורה ואצבעות רועדות. בגרוויטציה אפס, המשחק הופך רשמית לדבר הקל ביותר ביקום כולו.

​אפס אחוזי פסילה: אתה יכול לגשת לדוק הצהוב, להעיף אותו עם האגודל, לתפוס אותו בשיניים או לעשות איתו ג'אגלינג. מכיוון ששאר הדוקים נמצאים כעת במרחק של שלושה מטרים ממנו ונעים לכיוון המטבח, אין שום דרך פיזית להיפסל.

​

ניצחון מובטח: המשחק מוגדר כהצלחה מוחלטת ב-100% מהמקרים. אתה תמיד מנצח. הבעיה היא, שברגע שאתה מבין שאתה לא יכול להפסיד, אתה נאלץ להתמודד עם העובדה שאתה פשוט אדם בוגר שרודף אחרי חתיכות פלסטיק צבעוניות שצפות בחלל.

לאסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית.. 😃
 

בינתיים יש תיעוד של משחקים אחרים בתנאי חוסר גרוויטציה…

Gemini אומר:
 

למרות שלוח הזמנים של האסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית (ISS) עמוס ומחושב בדיוק של דקות, יש להם גם זמן פנוי (בעיקר בסופי שבוע ובערבים). פסיכולוגים של נאס"א מעודדים אותם מאוד לשחק, שכן משחקים קבוצתיים חיוניים לשמירה על בריאותם המנטלית, הפגת השעמום וחיזוק הגיבוש החברתי.

התנאים הייחודיים של חוסר כבידה (מיקרו-כבידה) שינו לחלוטין את הדרך שבה הם משחקים, והובילו לכמה המצאות ומשחקים מרתקים:

## 1. משחקי קופסה (בגרסת החלל)

משחקי קופסה רגילים הם סכנה בחלל – חייל שנופל או קובייה שנזרקת עלולים לרחף לתוך מערכות אוורור או מכשירים רגישים. לכן, המשחקים עברו התאמה מיוחדת:

* **שחמט חלל:** משחק השחמט פופולרי מאוד בתחנה (במיוחד בקרב הקוסמונאוטים הרוסים). לוחות השחמט בחלל אינם מגנטיים (כדי לא להפריע למערכות האלקטרוניות בתחנה), אלא משתמשים ב**ולקרו (צמדן)**. כל כלי וכל משבצת מצוידים בולקרו כדי שהכלים יישארו במקומם. בעבר אף נערכו משחקי שחמט היסטוריים בין אסטרונאוטים בחלל לבין אנשים על כדור הארץ.

* **סקרבל (Scrabble):** האסטרונאוט הקנדי המפורסם כריס הדפילד לקח איתו גרסת נסיעות של סקרבל. גם כאן, כל אות קטנה הוצמדה ללוח באמצעות ולקרו. הדפילד סיפר שאם אות אחת הייתה מתעופפת, לרוב היו מוצאים אותה בסופו של דבר במסנני האוויר של התחנה.

## 2. משחקי וידאו

מכשירים אלקטרוניים קטנים וקלים הם אידיאליים לחלל:

* **טטריס ו-Game Boy:** בשנת 1993, הקוסמונאוט אלכסנדר סרברוב לקח איתו מכשיר גיים בוי ומשחק טטריס לתחנת החלל "מיר" (קדם-תחנת החלל הבינלאומית). בכך הוא הפך לאדם הראשון ששיחק במשחק וידאו בחלל. הגיים בוי הזה נמכר מאוחר יותר במכירה פומבית בלמעלה מ-1,200 דולר.

* **StarCraft:** האסטרונאוט דניאל בארי לקח איתו עותק של משחק האסטרטגיה המפורסם *StarCraft* לתחנה בשנת 1999, וסיפר שזו הייתה דרך נהדרת עבורו להתחבר למשפחתו שנשארה מאחור.

* **מציאות רבודה (AR):** בשנים האחרונות נאס"א שלחה לתחנה משקפי *HoloLens* של מיקרוסופט (לצרכי עבודה). האסטרונאוטים ניצלו אותם גם כדי לשחק במשחקי מציאות רבודה כמו *RoboRaid*, שבו הם "יורים" בלייזרים על חייזרים וירטואליים שפורצים מקירות התחנה האמיתיים.

## 3. ספורט ומשחקים פיזיים מומצאים

החלק המאושר ביותר של הפנאי מוקדש לניצול חוסר הכבידה כדי להמציא משחקים שאי אפשר לשחק בכדור הארץ:

* **"חץ וקשת" ודרטס חלל:** כריס הדפילד המציא גרסת דארטס (חיצים) בטוחה לחלל (שכן חיצים חדים מסוכנים מדי). הוא בנה חץ באמצעות סוללת מצלמה כבדה כראש, אזיקונים כגוף החץ, ונייר כנפיים. החיצים הללו ריחפו באטיות ובאלגנטיות מקצה אחד של הקבינה לקצה השני.

* **אולימפיאדת החלל:** בעת שנערכו משחקים אולימפיים בכדור הארץ, האסטרונאוטים קיימו "אולימפיאדת חלל" משלהם. אחד המשחקים הפופולריים היה **"כדור ללא ידיים"** (No-hand ball) – האסטרונאוטים היו צריכים להעביר כדור פינג-פונג מצד לצד או דרך חישוקים, אך ורק באמצעות נשיפת אוויר מהפה, מבלי לגעת בו בידיים.

* **בייסבול וכדורגל לשחקן בודד:** האסטרונאוט היפני סאטושי פורוקאווה הדגים כיצד בחוסר כבידה אפשר לשחק בייסבול לבד – הוא חבט בכדור עם מחבט, ואז ריחף במהירות עצומה לקצה השני של החדר כדי לתפוס את הכדור שהוא עצמו חבט בו.

> **בונוס היסטורי:** המשחק הפיזי הראשון מחוץ לכדור הארץ לא היה בתחנת החלל, אלא על הירח! ב-1971, האסטרונאוט אלן שפרד (במשימת אפולו 14) הבריח איתו ראש של מחבט גולף ושני כדורים, חבר אותם לכלי איסוף דגימות, וחבט בכדורי גולף על פני הירח. בשל כוח המשיכה החלש, הכדורים עפו למרחק של מאות מטרים.

>

במידה והייתם יודעים שהם יקשיבו לכם, ומה שתגידו יכול לשנות להם את החיים.

אפשר לפתוח כזה ואז תגידי בו את מה שאת חושבת

(אני לא ממליץ לאף אחד להשקיע בהווה, רק אומר מה היה קורה אם הייתי משקיע בגיל 20... זה כמובן לא אומר שגם היום ההשקעה תשתלם)

האם הייתי ממשיכה להחזיק עד אמצע 2024? לא בטוח בכלל

ובכל מקרה, אם היית נכנסת לפני 13 שנה, אז היית ברווח עצום וחסר פרופורציות, לא משנה מתי בשנים האחרונות היית יוצאת... 

החלק שקשוח וצריך להאמין שזה שווה את זה, לא כזה עולה. זה קל

וכן, לקנות לפני 13 שנה כנראה היה צעד חכם

איפשהו לפני המסיבת סיום של כיתה ו', הייתי צריכה לקנות קצת ביטקוין.

צודק. מה חשבתי לעצמי

לניהול פורום שכיום נטוש

היו לו שני חלומות בנושא המוות,

לי היו הרבה יותר...

באמת לא הצלחתי להבין מה מיוחד

מתארים חווית מוות קליני, כפי שכתוב בחז"ל וכפי שאנשים

שעברו חוויה כזו מתארים.

מאוד מרגש לדעתי. קצת עוזר (לי לפחות) לזכור שיש

משהו מעבר לכל טרדות היום היום, העולם הזה שמרגיש

כל כך מוחשי ואמיתי....המתיקות הזו שהוא מדבר עליה...

יש משהו טוב לצפות לו. לא?  (כמובן שמעדיפה לא

לחשוב על בית הדין שם למעלה, כי זה די מצמרר,

אבל לפחות אחר כך....)

ואם גם לך היו או יש חלומות מסוג זה, נשמח לשמוע!

אם לפני 400 שנים מישהו היה חולם על מכשיר קטן שנמצא בכף ידו, עם גישה לאינטרנט ואפשרות לראות נטפליקס - זה היה וואו.

אם מישהו חולם היום על זה שיש לו סמארטפון ביד, אין בזה כלום.

כלומר את מתלהבת מזה שהוא חולם על דברים שכבר תוארו ונכתבו בעבר לטענתך, למרות שאין בזה שום דבר מיוחד או מפעים. 

וגם החוויה של מוות קליני תמיד מלווה עם תיאור אנושי וגופני כל כך.

הנשמה "ראתה אור" הנשמה שמעה קול" "עלתה למעלה" "מלאכים לבנים עם זקנים לבנים"

כל מיני תיאורים שכפופים לחושי הגוף שרק מצביעים על כך שזאת חוויה מוחית ולא על טבעית.

ומנגד המדע שיודע להסביר שבמצבים של חוסר חמצן במוח ומוות קליני יש פעילות מוחית חריגה ואיבוד של תחושת זמן ומרחב.

הם החליטו לתלות מדף עם מסר עליו אבל שהכיתוב מופנה כלפי מעלה כך שאם הנשמה תרחף למעלה ורואה כל מה שקורה בחדר היא תהיה מסוגלת לקרוא את המסר שכתוב על המדף.

עד היום לא דווח על אף אחד שהצליח לראות מה כתוב שם עד היום.

לא הצליחו בכלל לשחזר מוות קליני,

אז הוא לא מפריך כלום ולא מאמת כלום,

הוא פשוט לא רלוונטי.

לאור זה, בוודאי שמוות קליני יהיה חוויה מעורבת מתיאורים של גוף ושל נשמה.

ובלי קשר אפשר לקרוא גם כאן וכאן:

חוויות סף מוות - האם קיים "הסבר מדעי"?

חוויות סף מוות - עדויות שאומתו

אני לא חוקרת כמוהו ולא בקיאה בנושא אבל כמה נקודות העלו לי סימני שאלה.

הראשונה והעיקרית היא שאי אפשר בצורה לוגית טהורה להוכיח קיום של משהו על טבעי ע"י חורים במדע.

וכל חוקר יודע את זה.

זה שהוא הפריך השערות מדעיות לא מוכיח שום דבר, אולי משאיר מקום להשערות אחרות אבל זה לא יכול לשמש כהוכחה לכלום .

במיוחד במקרים שהם לא דיון פילוסופי אלא ככל הנראה רק עניין של זמן ומחקר עד שהם יתגלו.
 

(ואני בטוחה שמדענים יחלקו על הטענות שהוא הביא, כי אז מה אם לא כל היפוקסיה מביאה למוות קליני, האם זה מוכיח שבמצבים מסוימים בשילוב מסוים היא לא גורמת לזה? ואז מה אם לא הצליחו לשחזר מוות מוחי בצורה יזומה עם סמי הזיה, זה מוכיח משהו?)
 

אחת הטענות שלו שהזיכרון של מוות קליני מאוד חד וזה מוזר שהוא מתרחש במצב מוחי כזה?

מי אמר? אולי דווקא במצבים כאלה המוח חד מאוד?

יש כל כך מעט מקרים וגם הם מפוקפקים מדי שכל תשובה החלטית לכל כיוון בנושא הזה היא מפוקפקת בעיניי.
 

לכן מוות קליני מעולם לא היתה הוכחה בשבילי לקיום או אי קיום של נשמה או משהו על טבעי בכל מצב אמוני שהייתי בו.

הוא בא לפנות את הדרך לסבירות שהוא רוצה להביא מהעדויות שהוא סוקר במאמר השני.

ויש לו עוד כמה פוסטים בפייסבוק על הנושא. אפשר לחפש בדף שלו את המילים "סף מוות".

לגבי הדיון הפילוסופי זה לא ממש מדויק (לפחות אצלו). באופן כללי הוא אנטי-מטריאליסט ויש לו מאמרים גם על זה.

החומר, בהגדרה, לא יכול להיות חזות הכל - וממילא בעולם שלו יש מקום להסברים נוספים. לזה הוא חותר למעשה.

האם המוח קולט את התודעה או יוצר אותה? הוא עצמו בכלל יאמר לך שהוא מחזיק באידאליזם (גם על זה הוא כתב)

והתודעה בכלל היא זו שמייצרת את המוח ואת המציאות באופן כללי. המפגש בין התודעות הוא החוויה הקולקטיבית שלנו.

כדתיים, אנחנו בכל מקרה יוצאים מנקודת המוצא של התורה ושל המסורת. זו הקטגוריה השלישית של מקורות הידע: עדות.

אגב, בהקשר למה שהזכרתי מהרמבן, בדיוק נזכרתי שהרב שטיינזלץ זצ"ל כתב בספרו "נשמה" שה"אני" של האדם הוא כעין

תופעה לעצמה. נקודת המפגש בין הגוף לנשמה היא שיוצרת את ה"אני" וכשמתרחש מוות אז אותו "אני" נפרד לחלקיו.

אני מניח שהוא מבסס את זה באופן די ברור על משל הפיסח והעיוור שמופיע בגמרא. תובנה מעניינת שעולה מכאן מהדהדת לי

בדמיון מרוחק את תפיסה הבודהיסטית על כך שכל "אני" (או "עצמי") הוא למעשה אשליה (אני'צה ואנאטה).

של נשמה הוא דיון פילוסופי ענק.

העניין הוא, שהוא ימשיך להתקיים גם אם המדע יביא הסבר מדעי וחותך למוות קליני.

יש כמות מועטת של מידע והשערות שבעיקר מתבססות על סיפורים מפוקפקים וחורים במחקר מדעי (שלא מתאפשר כל כך כי איך אפשר לחקור תופעה שכמעט לא קורית ושאי אפשר לשחזר אותה בצורה יזומה?)

לכן- כל העניין של מוות קליני

כרגע לא רלוונטי לדיון הפילוסופי .

ומי שבוחר להאמין בגללו או לא להאמין בגללו לדעתי טועה מאוד.

לכן גם אם חוו משהו. אין להם יכולת להסביר לך אותו בלי להשתמש בכלים גשמיים

לא מדובר בסרטון הזה בכלל על חווית סף המוות בכלל.

מדובר על משהו חמור יותר שיתכן ואסור מבחינת היהדות ומיתתו בחנק, צריך עיון.

דכדוך וחרדה זה סיבה לעשות עבודה אבל זה לא מוריד את הערך שלך או משהו כזה.

מה עומד ביסוד התחושה הזאת?

– אם יש לך מחשבות לא מאורגנות, אז אוקיי, שיחה זאת אחת מיני דרכים רבות לסדר אותן (ובכלל, לא כל המחשבות צריכות סידור, לפעמים עדיף פשוט לתת לעצמך לחיות את ההווה).

– אם זה כדי ש"יבינו אותך", מה בעצם נותנת העובדה ש"מבינים אותך"? יש בזה תועלת מטפיזית, מעבר למה שאתה מייחס סובייקטיבית לעובדה הזאת?

– אם זאת תחושת בדידות, האין משהו אחר, כיפי, שתוכל לעשות כדי למלא את החלל הריק?

קראתי פעם בספר של פסיכיאטר נחשב שחלק גדול מהחוסן שלנו הוא היכולת ליצור מעין "הורה פנימי" או "מדריך פנימי" או איך שלא תרצה לקרוא לזה. בן־זוג פנימי. קבוצת מעודדות פנימית. לא ממש כדמות, אלא כפונקציה שדוחפת אותך, נותנת לך כוחות, אתה יכול לדבר איתה (יענו, לא במובן של חבר דמיוני, אלא פונקציה פנימית בתוכך שמסוגלת לנתח – גם לאו דווקא לנתח, אלא יותר כמו "לסדר" את עולמך הרגשי).

זה נושא שהזכיר אותו בדרך אגב בהקשר של הפרעת אישיות גבולית כמדומני כך שלא היה שם הסבר אבל בגדול אפשר לגשת לזה מכמה כיוונים שונים.

במסגרת הכללית, האדם הוא כמו חֶברה בע"מ קטנה. כשהוא נולד, אין לו מושג מכלום וכל הפונקציות שלו הן במיקור חוץ (חום ביטחון מזון היגיינה תשומת לב צרכים רגשיים). בהדרגה ככל שאדם צובר ניסיון בחיים ככה הוא יכול לבצע יותר ויותר פונקציות לבד, עד שהוא מגיע לאיזשהו אקוויליבריום מסוים שבו הדברים "עובדים" (גם אם לא בהכרח באופן אופטימלי).

אז נניח אקוויליבריום לא אופטימלי: בן־אדם חי לבד אבל לא יודע לנקות ולא יודע לבשל. זה אומר שאו שהוא חי רעב בזבל, או שהוא מבזבז המון כסף על שירותי משק בית + אוכל בחוץ (=מיקור חוץ). אלא שאוכל בחוץ יכול להיות יקר ולא תמיד זמין. ולפעמים המנקה מבטלת. אז אם בשלב מסוים נמאס לו הוא פותח את ספר ההוראות של המטאטא ומתחיל לטאטא. וגם לומד איך מכינים חביתה בסיסית. כן זה קשה ומטורף אבל אנשים עושים את זה מי היה מאמין. ככה זה גם בהרבה חברות, בתור התחלה קונים כל־מיני שירותים במיקור חוץ עד שזה נהיה יקר ולא משתלם וכבר יותר קל להכניס את הידע הזה לתוך החברה ו"לעשות זאת בעצמך".

היות ורבים צרכי האדם, לכל אחד יש איזה עניין שמצריך דגש מיוחד. למשל יש אנשים שמאוד קשה להם לקבל החלטות. אז או שהם יכולים "להתעלק" על מישהו החלטי (אם זה עובד זה עובד אין לי בעיה, אבל אם זה לא עובד אז...) או להתחיל להעסיק בתוך המוח שלהם "יועץ אסטרטגי פנימי". פשוט ללמוד לקבל החלטות.

או מישהו אחר שמאוד סובל משעמום. אז אפשר להציק בלי הפסקה לחברה הכי טובה... או להקים מערכת בידור פנימית אצלך בתוך הראש! זה הרעיון. וברגע שיש לך כל הכוחות הנפלאים האלה, ממילא אתה חושש פחות כי אתה יכול לעשות הכל ולהתגבר על הכל.

זה נשמע כמו פסיכולוגיה בשקל אבל האמת לא ממש רציני קראתי על זה וגם דיברתי על זה עם אנשי מקצוע בשיחות מטא והתלהבו מזה מאוד.

אז ראשית תתחיל מלשאול את עצמך: איזה איש מקצוע פנימי הייתי צריך? או מה הייתי רוצה לדעת לעשות? הזכרת לצורך העניין חרדה, דע לך, יש הרבה מאוד דברים שאפשר לעשות עם חרדה – אם בהקשר של מיינדפולנס/קרקוע/תרגילים פיזיים/קוגנטיבי. נושא שנחקר המון. לא הכל בהכרח עובד מושלם, אבל למה לא לנסות לחקור את הנושא? מה עוזר לחרדה? במקום שתהיה תלוי לחלוטין בחסדי מישהו שיצטרך "להכיל" אותך ולהקשיב לך כו' למה לא תכיל את עצמך? או בנושא של קבלת החלטות: לקפוץ למים, לפתח כל־מיני כלים שעוזרים לקבל החלטות (רשימת בעד ונגד ו־CUTOFF או דברים בסגנון), או בנושא של בדידות: להיות אתה החבר הכי טוב שלך.

בקיצור תחשוב לגבי זה אני לא יכול לומר לך בדיוק מה אתה צריך או איך בדיוק תיראה הפונקציה של "החבר הפנימי" אצלך אישית אבל חושבני שזה כיוון פצצה.

אבל תודה בכל אופן.

התגובות שלך נוטות להחכים (או לפחות לתת תחושה כזו).

כן ידוע שתגובותיי נכתבות בחכמה חתולית זמנית מופלאה (או לפחות נותנות תחושה כזאת).

מה יקרה כשייגמר הזמן. מה אז יעשה החתול? או למה הוא ייהפך...

אבל עזוב.. אסור לנצל"ש שירשורים של אחרים.

חתולים אחרי שהם מגיעים לגיל מופלג הזנב שלהם מתפצל לשניים והם הופכים לנֶקוֹמַטַה.

Nekomata - Wikipedia

בלי קשר לפותח השרשור מרגישה שזו זעקה שמבקשת להיזעק, ולי יש עכשיו מילים עבורה אז מניחה אותן פה :

למה צריך מישהו?

בהכי פשוט - כי ככה.

וביותר מילים - כי ככה העולם בנוי.

העולם בכללותו, בטבעו, בנוי על מערכות יחסים (בין אם מערכות גומלין הדדיות, טפיליות או במערכות אחרות).

גם היצורים הכי סוליסטיים בעולם, גם בעולם הצומח וגם בעולם החי, מנהלים מערכת יחסים עם יצורים אחרים בסביבתם.

מייצרים תקשורת מסויימת, בפרט עם בני מינם.

ואם הם כך...

על אחת כמה וכמה בני אדם.

בני אדם בנויים לחיות בסביבה של חברה וקהילה כזו שמאפשרת תמיכה ועזרה הדדית.

ועם כמה שאפשר למצוא מיליון סיבות למה אנחנו לא באמת זקוקים למישהו, ושיש פתרונות אחרים, בפועל בחיים עצמם אנחנו לא בנויים ללבד הזה לאורך זמן.

לא אני אמרתי, התורה מלמדת אותנו.

הרבה מאוד מהמצוות שאנחנו לומדים עליהן בתורה ומבקשים לקיים בחיינו, נוגעות לבין אדם לחברו ולדרך לייצר חיי חברה וקהילה תקינים ובריאים, מחברים ומחוברים לנשמה שלנו, הפרטית והכללית.

הן נוגעות ומלמדות אותנו לגבי ההיבטים הרגישים והעדינים ביותר במרקם החיים המורכב, מתוך תשומת הלב לפרטים השונים שמרכיבים את הכלל. ואת זה לומדים גם מהנהגותיהם של אבותינו ומנהיגינו לאורך הדורות.

הבחינה של לא טוב היות האדם לבדו, היא בסיס ויסוד לא רק בהיבט הזוגי, אלא גם בהיבט החברתי העמוק.

להתהלך בעולם תקופות ארוכות בתחושה של אין עם מי לדבר, אין מי שיקשיב... זה נורא.

קשר עם אדם קרוב שנמצא שם, פשוט נמצא שם גם אם אין לו דברים חכמים מדי לומר, זה צורך בסיסי.

שכשרוצים לשתף במשהו שמח או סתמי, או לפרוק מהלב, יש מי שנמצא שם לשמוע ולאסוף, ולחזק... והוא עושה את זה מהלב (ולא צריך לשלם ולפנות זמן ביומן כדי שזה יקרה).

שכשרוצים לחלוק זמן איכות שנותן כח וממלא, יש עם מי לתכנן ולעשות וליהנות.

וזה הרבה לפני שבכלל מגיעים לניתוחים פסיכולוגיים, טיפולים, בניית חוסן פנימי, תקשורת מיטיבה של ההורה עם הילד הפנימי ודומיהם.

כי זה הרבה לפני ה'תבינו'.

זה עוד ברמת ה'תראו'.

פשוט תראו אותי, במובן הכי פשוט ובמובן הכי עמוק.

אי אפשר לאמוד בכלל את הערך של חברות אמת נוכחת בחיים של האדם וכמה זה בפשטות נותן חיים.

יש לנו כח לתת חיים בהתעניינות פשוטה וכנה,

אז בואו ניתן חיים!

ולא צריך ללמוד רפואה או פסיכולוגיה בשביל זה...

אלא פשוט להיות שם עם הלב בענווה.

ורק להקשיב ללב שזועק שזה כל מה שהוא צריך עכשיו.

נוכחות והקשבה.

(חשוב לי לומר שאין בדברים שלי כדי להפנות אצבע מאשימה כלפי אי מי, במיוחד לא כלפי כותב התגובה. נעזרתי בתגובה הזו כדי להמשיך לעולם את המילים שביקשו לצאת ולעורר על מה שהתבקש).

אפשר לתת מקום ללב לזעוק את בדידותו כמה שרוצים גם לקבל את המקום הזה באהבה ובהכלה.

השאלה שלי היא האם זה משהו שמזיז קדימה.

אם חברויות אמת משמעותיות וזמינות אכן יכולות לתת מענה הולם, אז למה לא, אם זה עובד זה עובד.

אלא שעל־סמך המצב שמתאר פותח השרשור, מה אפשר לייעץ בכיוון הזה? לפנות לאנשים ברחוב? לעבור על האלפון מבית הספר ולנסות לחדש חברויות נשכחות? לחפש חברים במרשתת? כאילו, אין בעיה, אם זה עובד, זה עובד...

כשהמשאבים האלה אינם זמינים אפשר אכן להיות שקוע במשבר קיומי, אבל חושבני שאין זו גזירת גורל כי אפשר לעשות גם מסע אל הנפש פנימה ולמצוא שם באר מים חיים. אם אין לחם נאכל עוגות.

במקור קראתי את הרעיון ביחס להפרעת אישיות גבולית שזה מצב שבו הצורך לא יודע שובע לכן בלתי־פתיר באמצעים חיצוניים ברמה הגיונית. מה שמצריך שינוי מערכתי. כלומר אם הדרך הזו חסומה אז מנסים משהו אחר. לא באתי לשלול שום גישה או רעיון אחר אלא רק לתת את הכיוון שלי בתקווה שהוא יכול לעזור כחלק ממגוון רעיונות.

///

במאמר מוסגר כחתול זמני איני חברתי במיוחד לכן "פשוט תראו אותי" פשוט לא אינטואיטיבי בשבילי ברמה שזה לא ממש אומר לי כלום. כאילו, אני מבין שלאנשים אחרים זה כן מובן מאליו... אבל זאת דווקא ההזדמנות שלי לנצל את מקומי המוזר כנקודת ארכימדס להציע מבט שונה גם אם הוא קצת מתכתי ופרגמטי מהמצופה.

כדאי למצוא מטפל

זה בהחלט מקל שיש את מי לשתף אבל לא פותר בכלל את הבעיה

כי אין להם צורך במניין.

מעניין כמה יבינו את הבדיחה...

בקרב הגברים די בטוח שיהיו

מעניין אותי אצל הנשים