אז בעלי מיואש ממני סופית והוא צודק
כי האשה שלו בדכאון
וזה מבאס להיות בעל של אישה כזאת
וזה מורגש בכל מקום בחיים
כבר עשינו שיחה על יחסים
הסברתי שאין לי חשק בכלל
היה קצת בשוק.
באמת בחיים לא קרה לי יותר מכמה ימים
בכלל? בכלל בכלל? מה ואני לא יכול לעורר אותך? לא. אתה לא מענין אותי. לא אמרתי רק חשבתי בליבי.
הסברתי שאני אוהבת אותו וננסה לעשות חפוז מיוזמתו כשמתחשק לו וייקח את זה כפרגון וכאהבה ובתנאי שלא רבנו באותו יום.
בערך זה היה הטון בשיחה
באמץ הוא כאוב
הוא לא כועס הוא מבואס
אני לא יודעת להסביר לו את מה שקורה איתי
בכלל לא מצליחה ממש לדבר
רק מדי פעם בוכה ממש ממש קצת
עצוב לי
הוא האיש שאני אוהבת והוא אוהב אותי באמת ודואג לי
אבל תכף יימאס לו ממני.. לי כבר נמאס הוא פשוט לא איתי כל היום
ואני מאבדת אותו
אני לא יכולה בשום אופן להסביר לו
על הגוש שבגרון שלי
שגורם לי לשתוק מולו ואז להגיד 'המכונה צפצפה תוכל להעביר אותה למייבש'
ולהתעלם מכל הרמזים שלו
ואני רגישה ממש מכל האפצ'י שלו
בכללי הוא ציני כזה וגם אני אז זה נוכח בתקשורת שלנו וזה סבבה לי אבל עכשיו כל משפט שני וראשון ושלישי שלו פוגע, וכבר אמרתי לו
כן סליחה זה היה באותו טון
שאני רגישה עכשיו ושבבקשה ישתדל לשמור את הציניות למקומות אחרים
והוא משתדל אבל קשה ללכת על ביצים
אולי מישהי יכולה לעזור לי לנסח
איך אומרים בקצרה ובאופן שאינו פותח שיחה כי אני לא מסוגלת
ההורמונים האלו של ההריון אכלו את כל מה שהיה בתוכי
עכשיו ריק שם ושחור וקשה לי לקום בבוקר
או לשירותים באמצע הלילה
או לתינוק הבוכה
או לחייך
ולעשות כל דבר שהוא.
וזה לא תלוי בי לא יכולה להרגיש אשמה שבגללי הבית נהיה עצוב
והילד היפה שלנו סובל
(אל תגידו לי שלא, כי הוא סובל)
ולא, אם תכין לי שוקו חם,
ואם תנקה את כל הבית
ואם תלטף אותי עכשיו שעה זה לא יעזור
לא
גם לא טיול.
שמה את זה פה לפריקה.
חיבוק ענקקק
אבל לא יודעת אם זה מעשי לכם...