לא יודעת אם חכם להשוות, אבל תוהה לעצמי איך זה אצל אחרים...
מבחינתי (ומבחינת התפיסה שגדלתי עליה) - במשפחה צריך להשקיע. אם אין סיבה ממש טובה, לא מבריזים מאירוע משפחתי.
מבחינת בעלי - אם אין כוח לא חייבים להגיע. לא תמיד זה שווה את המאמץ. לא חושבת שזו התפיסה של ההורים שלו, לפי מה שאני מכירה אותם (למרות שהם קצת יותר משחררים בנושא מאשר ההורים שלי...).
מודה שזה קצת חורה לי. אני משתדלת שלא להטיף בנושא אלא לשכנע (לא בטוחה שתמיד עובד לי). קצת נמאס לי מזה שהוא מתלונן הרבה לפני כל אירוע (לא משנה אם מהצד שלי או מהצד שלו), מתייחס לזה כאל מפגש חברתי כפוי שבו צריך להיות נחמדים לכולם. הוא כן מסכים איתי שזו הזדמנות להיפגש ולשמח אנשים אהובים, פשוט לא אוהב להתאמץ במיוחד... וגם נהנה להתלונן ומודה בזה (שזו נקודה מעצבנת אחרת, אבל אנחנו משתדלים להתייחס לזה בהומור כל עוד לא עלה לאחד מאיתנו הסעיף... מעניין מתי יימאס לי לחלוטין).
(וזה גם בלי קשר לחששות מהקורונה)
אז אחרי החצי-פריקה הזו - איך זה אצלכם?
מבחינתי (ומבחינת התפיסה שגדלתי עליה) - במשפחה צריך להשקיע. אם אין סיבה ממש טובה, לא מבריזים מאירוע משפחתי.
מבחינת בעלי - אם אין כוח לא חייבים להגיע. לא תמיד זה שווה את המאמץ. לא חושבת שזו התפיסה של ההורים שלו, לפי מה שאני מכירה אותם (למרות שהם קצת יותר משחררים בנושא מאשר ההורים שלי...).
מודה שזה קצת חורה לי. אני משתדלת שלא להטיף בנושא אלא לשכנע (לא בטוחה שתמיד עובד לי). קצת נמאס לי מזה שהוא מתלונן הרבה לפני כל אירוע (לא משנה אם מהצד שלי או מהצד שלו), מתייחס לזה כאל מפגש חברתי כפוי שבו צריך להיות נחמדים לכולם. הוא כן מסכים איתי שזו הזדמנות להיפגש ולשמח אנשים אהובים, פשוט לא אוהב להתאמץ במיוחד... וגם נהנה להתלונן ומודה בזה (שזו נקודה מעצבנת אחרת, אבל אנחנו משתדלים להתייחס לזה בהומור כל עוד לא עלה לאחד מאיתנו הסעיף... מעניין מתי יימאס לי לחלוטין).
(וזה גם בלי קשר לחששות מהקורונה)
אז אחרי החצי-פריקה הזו - איך זה אצלכם?
