אני מרגישה מתוסכלת ממש ממש.
כל יום יוצא שהבן שלי רוצה משהו שאני לא יכולה לתת לו, נגיד הוא רוצה לשחק עם איזשהו כלי מיטבח מזכוכית, או רוצה לאכול כמות גדולה של ממתקים או כל מיני דברים שאני לא יכולה לתת לו, ואז הוא יכול במשך לפחות חצי שעה \ שעה לבכות, ללכת אחרי לכל מקום ולהלגיד שוב ושוב שהוא רוצה את הכלי מטבח\ממתק.
באיזשהו שלב כבר נימאס לי לנסות להרגיע אותו או להציע תחליפים, או להזדהות \ לתת חיבוק וכו ואז אני פשוט מתעלמת ממנו וממשיכה בעיסוקים שלי בבית, ויוצא שלפחות חצי שעה הוא בוכה - ואני כבר לא מתייחסת.
אני מרגישה רע, כי הוא במעון עד 4 אז יוצא שתכלס הוא נימצא איתי בבית רק 4 שעות עד שהוא הולך לישון ומיתוכם בערך שעתיים הוא פשוט בוכה ואני מתעלמת 
והיום הייתי גם ככה רגישה ואחרי כל הבכיות שלו הוא גם שפך תרופה על הריצפה ואני כל כך התעצבנתי וצעקתי עליו, והוא התחיל לבכות וכל כך ניבהלתי מעצמי לאיזה מצב הגעתי שפשוט התחלתי ליבכות ביחד איתו ובאיזשהו שלב הוא הלך לחדר שלו וחזר משם עם מוצץ!!!! מאז שהוא נולד - הוא מעולם לא לקח מוצץ. ועכשיו הוא גם נירדם איתו ביחד.
מרגיש לי שאולי זה מין משהו ריגשי, אולי היה לו רע.
כמעט כל לילה אחרי שהוא נירדם, אני חושבת כמה שהוא מיסכן, למרות שתכלס - מה אני יכולה לעשות??? אני לא יכולה לתת לו כל דבר שהוא רוצה, ואם אחרי שאני מנסה להרגיע אותו חמש דקות, להציע לו לשחק או לקרוא ספר או כל מיני דברים שהוא אוהב לעשות - והוא ממשיך לבכות, אז מה עוד יש לי לעשות??
האם זה ככה גם אצליכם??? מה עושים עם זה?
) והילדונת נשארה ממש עד הסוף ונרדמה ברגע שהשכבתי אותה, שזה היה כיף. הבנים נשארו לומר שיר השירים אחר כך. שניים הלכו אחר כך לישון (כדי להתעורר מאזעקה שעתיים לאחר מכן🥴) ושניים אחרים נשארו ערים כמעט כל הלילה🤭 (והפסידו סעודת בוקר, שלאחד מהם זה לא בא בטוב, אבל בסוף הוא התגבר על זה...)
