אוף ואוף, מסכני שלי.
הוא בן שנתיים ושלושה חוד'. ילדתי לפני שבועיים וחצי והגדול חולה כבר שבוע וחצי, לדעתי חלק רגשי.
עצבני וקריזיונר ברמות מטורפות. לא מפסיק לילל ולבכות ולצרוח ולהשתולל ולהרביץ. פשוט מחרפן.
כל הזמן רק רוצה שאני ארים אותו ורצפת האגן שלי גם ככה במצב קטסטרופלי...
והוא לא מסכים שאני אשב והוא יבוא אלי. רק שאני ארים אותו.
אני מרחמת עליו נורא וגם מותשת מכל הצרחות האינסופיות.
הוא ממש צריך מליון תשומת לב ואין לי איך לתת לו את כל מה שהוא צריך.
מה אפשר לעשות??
את רוב מה שכתבת אני משתדלת לעשות, הרגעת אותי שאני בדרך הנכונה.
הלוואי שהוא כבר ירגע!!
אני ממש אשתדל לא לרחם עליו, אבל כל הזמן אני נזכרת איך הוא היה רגוע ומדהים לפני החידה ומתחילה שוב לרחם עליו...
וכל מה שאמרה @סליל. לא יכלתי לכתוב טוב יותר ממנה.
אצלי יש הבדל של שנתיים וחצי בין הגדולה לשניה וגם היא חלתה כשבוע וחצי אחרי הלידה, כמה ימים אחרי חזרתי עם הפצפונת הביתה.
היו לה התקפות זעם ובכיות (אני זוכרת שיצאתי איתה לקנות משהו בחנות הקרובה לבית והיא נשכבה שם על הרצפה וצרחה שהיא רוצה את אבא... למזלי כל הנשים שעברו ליד כנראה הכירו את הסיטואציה, כי הן לא ניסו לתת עיצות, גם ככה לא ידעתי מה לעשות עם עצמי)...
יכולה להרגיע אותך שהיום אחרי כשנתיים הן חברות טובות מאד (שגם מקנאות יופי אחת בשניה, אבל זה חלק מלהיות בנות ואחיות).
זה מתיש, מתיש, מתיש ואת לא אמורה להיות כל הזמן סביב זה.
מה שחשוב מאד זה שיהיה עוד אדם שנותן את תשומת הלב. אל תשכחי שאת יולדת וצריכה גם לחשוב על הכוחות שלך.
אל תתני לזה להשתלט עליך. אני זוכרת שהייתי ממש דומעת מרחמים על הגדולה. במבט לאחור ברור שההורמונים הוסיפו להרגשה.
הרי הגדול לא באמת מסכן. יש לו פשוט רגש ענק שהוא חדש לו והוא לא מצליח להכיל אותו. גם אצלו כל המצב הזה חדש ולא מוכר.
לאט לאט דברים יתחילו להרגע. לעיתים לוקח זמן עד שזה מתאזן וכשנמצאים בסיטואציה זה מרגיש כמו נצח ולופ שלא נגמר, רק נשימה עמוקה (עמוקה) ושתדעי שאת האמא הכי מדהימה בעולם!
אמא טובה---דיה!גם אצלי הוא כל היום צורח שהוא רוצה את אבא
וכשבעלי נמצא הוא רוצה רק אותי חחח
כיף לשמוע ממישהי שגם עברה את זה...
יקית לשעברהוא חמוד הבכור שלך!
מה שהכי הכי חשוב זה לנטרל את נקיפות המצפון. (שמגיעות עם ריבית והצמדה, בכל מקרה כך זה היה אצלי)...
את תעשי מה שאת מסוגלת. את התוספות הוא יקבל מאבא שלו ומכל מי שאוהב אותו.
אל דאגה, חוסר באהבה ובצומי זה לא.
הוא פשוט אדם קטנטן ומתוק שלומד להתמודד עם רגש חדש ומעצבן...
ואני כותבת את זה עכשיו בפרספקטיבה אחרת לאחר תקופה שעברה.
בזמן אמת, זה ממש ממש ממש קשה להכיל את המגבלות שלנו אחרי הלידה ולהפנים שהכל בסדר והתגובה שלו טבעית ביותר.
מפחיד אותי שמישהו אחר ישמור עליו...
ואם אני נמצא - זה משגע אותי שיש לי בבית אנשים זרים שאני צריכה לארח אותם ולהיות נחמדה אליהם.
אני מקווה שאצליח ליישם.
בינתיים לבושתי אני נכנעת לו כל הזמן. גם כשהוא רוצה דברים וגם כשהוא רוצה שאני ארים אותו.
צריכה לגייס בתוכי יותר כוחות..
בדברים שהוא רוצה - אני בהחלט חושבת שיש מקום לגמישות בתקופה כזו. אין צורך להקשות על עצמך, וכדאי לשמור אל המלחמות למה שבאמת חשוב.
אבל כשהוא רוצה שתרימי אותו - לדעתי זה באמת חשוב. רצפת האגן שלך חשובה, וזה מספיק חשוב בשביל לעמוד על זה, וזו ההזדמנות ללמד אותו שיש דרך אחרת לקבל את הקרבה של אמא, ולא הכל בחיים יכול להתנהל כמו שהוא רוצה.
(מבינה ממש שזה קשה. וככל שהילד יותר קטן זה יותר קשה. אבל אני חושבת שכדאי להחליט שפה את שמה גבול, בשביל הבריאות שלך. וכמה שזה יהיה יותר עקבי הוא יקלוט ויפנים את זה יותר מהר, יגיע ל׳נקודת חוסר התוחלת׳ ויסכים לקבל משהו אחר).
מצרפת כאן קצת על החשיבות של משכב לידה, מתוך הבלוג ׳הורות בחסד׳.
משכב לידה – אנחנו חייבות את זה לעצמנו ולמשפחה | הורות בחסד
את הקטע השני אני מעתיקה, כי זה מתוך פוסט ארוך מאוד, אז מעתיקה רק את הקטע הרלוונטי. ואת יכולה גם לקרוא בפוסט המקורי -
אם תיטיב שאת: פוסט אורח
לפני הכל – משכב לידה: ששת השבועות הראשונים:
משכב לידה היא תקופה מיוחדת במינה, שבה הגוף מתאושש מההריון והלידה, מבסס את ייצור החלב, ותומך בך במשימה של הסתגלות לתינוק החדש. כדי להבין טוב יותר את הצרכים שלנו בתקופה הזאת, שווה לעצור לרגע ולהבין עם מה הגוף שלנו מתמודד אחרי הלידה.
בזמן ההריון שרירי הבטן מתארכים מאוד כדי להתאים את עצמם לבטן הגדלה, ושרירי רצפת האגן נושאים בעול אינטנסיבי של משקל התינוק והרחם. אחרי הלידה, שרירי הבטן נעשים רפויים מאוד אחרי שהרחם התרוקן, ואינם מסוגלים להתכווץ ביעילות. שרירי רצפת האגן נחלשו זמנית מהלידה, בייחוד אם יש איזשהם תפרים (ניתוח קיסרי אינו מגן על רצפת האגן יותר מלידה רגילה – נהפוך הוא), השרירים האלה אינם מסוגלים לתמוך בגוף כהלכה, במיוחד בתנוחות זקופות.
כדי לפצות על כך, בששת השבועות שאחרי הלידה הגוף מפריש קוקטייל הורמונים מיוחד במינו שמעודד החלמה וצמיחה של הרקמות. זהו הזמן היחיד בחיים שבו יש התחדשות של רקמה עצבית באיזור האגן. כך שששת השבועות שלאחר הלידה הם חלון הזדמנויות להחלמה והתחדשות פיזית.
אלא שההחלמה מתרחשת אך ורק אם האם הטרייה זוכה למספיק מנוחה. אם היא מתאמצת מדי, עומדת יותר מדי ונושאת משקל כבד, היא נמצאת בסיכון גבוה לפגיעה מתמשכת ברצפת האגן.
אז מה עושים? אנשי מקצוע בתחום שיקום רצפת האגן ממליצים על מנוחה מוחלטת בתקופה הזאת. הנה כמה דרכים להשיג אותה:
א. לא לשאת שום דבר פרט לתינוק.
ב. להימנע מעמידה ממושכת. נסי לשבת בכל הזדמנות שבה בדרל כלל עומדים: במקלחת, תוך כדי צחצוח שיניים, סירוק שיער, התלבשות, במטבח, במפגש אגבי עם חברה ברחוב.
ג. להימנע מישיבה ממושכת. ישיבה זקופה גם היא מעמיסה על רצפת האגן. נסי לשכב כל פעם שמקובל לשבת: כשבאים אלייך אורחים, כשהתינוק ישן. היכולת להניק בשכיבה היא בעלת ערך רב, כי היא מאפשרת לך לטפל בתינוק ולנוח בעת ובעונה אחת. שווה ללמוד אותה ברגע שאת נוכחת שהתפיסה של התינוק בסדר.
ד. לתמוך ברצפת האגן. קרחומים קטנים על האזורים הנפוחים בימים הראשונים לאחר הלידה מפחיתים נפיחות ואי-נוחות. כדאי לקפל מגבת למלבן ארוך ולהניח אותה על הכסא כך שהיא תהיה מתחת למפשעה והרגליים משני צדדיה. הלחץ העדין והמרופד שהמגבת מפעילה תומך בשרירי רצפת האגן ומקל על התחושה הכללית, במיוחד אם יש תפרים. מומלץ לקבל הדרכה מפיזיותרפיסטית רצפת אגן איך להגן על האזור בזמן מאמץ.
ה. לא לסמוך על תחושות הגוף! הרבה פעמים אומרים לנו "תקשיבו לגוף", וזו הנחיה טובה בדרך כלל. רוב השרירים שלנו מאותתים לנו כשהם מתעייפים וזקוקים למנוחה. אבל שרירי רצפת האגן לא מחוברים היטב לרשת של עצבים תחושתיים, והם לא שולחים לנו מסר ברור על עייפות. אם שלושה שבועות אחרי הלידה עמדת, הלכת, רחצת כמה כלים ופתאום את מרגישה עייפות וכובד באיזור המפשעה – סימן שהיית צריכה להפסיק הרבה הרבה קודם. לכן, אנשי מקצוע ממליצים על הגבלה מודעת של עמידה והליכה. לא יותר מ- 10 דקות של עמידה רצופה לכל שבוע מזמן הלידה (כלומר: 10 דקות גג בשבוע הראשון, 20 דקות בשבוע השני וכן הלאה).
כלל האצבע של הפיזיותרפיסטית שלי למשכב הלידה: לבקש, ללוות, לקנות או לגנוב כל עזרה שרק אפשר.
באנגלית זה נשמע יותר טוב…
בפרט את המשפט "התפקיד שלנו הוא להענות לצרכים של הילדים שלנו, אבל זה לא חייב לקרות דווקא איך שהם רוצים שזה יקרה".
כי הרי נקיפות מצפון הן לא רק נחלת "אחרי לידה" כאמור...
הכי בעולם והיא שלו, היא רק אוהבת אותו וכמה שהוא קטן זה נכנס ללב וחודר להם ועשה קסמים והוריד את הקנאה בהרבה.
ולתת לו לעזור כמו שאמרו לך.
וגם אם וככל שיש לך עזרה, תני להם (לעוזרים) לטפל בבייבי החדש ואת תהיי עם הילד.
מזל טוב ובשרות טובות והרבה בהצלחה.
הוא אברך וחוזר בשבע ואז בתשע כבר הולך לסדר ערב.
המתוקים שלי חוגגים תיכף חלאקה + גיל שנתיים. הבת יומיים לפני טו בשבט והבן חלאקה גיל 3 יומיים אחרי טו בשבט.
בעלי מאוד רוצה לשבת עם המשפחה המורחבת (אחים אחיות סבתות גדולות) ולחגוג להם יחד בטו בשבט. זה גם הזמן שכולם בבית בד"כ.
אבל אני לא מוכנה. רוצה לעשות משהו משפחתי מצומצם וזהו.
מה המניע שלי? בטו בשבט בדיוק לפני 16 שנים ילדתי את הבת הבכורה בלידה שקטה. ממש בליל טו בשבט. הקטנים נולדו בתאריך סימבולי צמוד ממש לטו בשבט ולא עשינו כלום.
הימים האלה בשבילי זה סוג של אבל ואובדן- ובמקביל כמובן צמיחה והודיה על הקטנים שנולדו.
בקיצור לא מוכנה לעשות להם כלום עכשיו, מה לעשות שקשה לי, לא יכולה להשתחרר מהתאריך הזה ומניחה שזה ילווה אותי עד סוף חיי גם. אף אחד לא מבין אותי ונשארתי בודדה בקטע הזה כי כולם שמו את זה מאחור. כן חוגגת ימי הולדת שלהם אבל בקטנה. לא רוצה לחשוב כרגע על בר/בת מצווה כי יש עוד זמן.
בקיצור להענות לדרישה של בעלי או להקשיב לעצמי ולא לעשות כלום? הוא מגיע ממשפחה שכל דבר חוגגים ועושים עם האחים והאחיות לכן חשוב לו
נכנסתי לסוג של אי נעימות מול בעלי שלא מבין מה אני עדיין תקועה בעבר (ולכו תסבירו לו ...) ומצד שני הוא צודק מה הילדים אשמים,
3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים
גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים
1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?
2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום
3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?
ראיתי ש @אמאשוני התייחסה לזה בשרשור אחר ולא רציתי לנצלש.
בת 5 עם מאפייני מחוננות מתלוננת כבר הרבה זמן על צורך ב"שקט". היא בחדר עם שני אחים קטנים יותר. היא במיטת גלריה, חשבנו שזה יתן לה את המענה לצורך, אבל לא מספיק עזר. יש חדרים נוספים בבית אבל היא לא רוצה לישון בחדר לבד (הצענו).
הצענו גם שתלך לישון אחרי האחים שלה ובינתיים תקרא ספר בסלון, אבל גם את זה היא לא רוצה. היא מעדיפה לקרוא במיטה שלה.
יש רעיונות איך לעזור לה?
לרעש אפשר לקנות אטמי אזניים
כי אם כן, אז מן הסתם האחים שלה הולכים לישון לפניה, ואז לכאורה אמור להיות לה שקט...
בכל אופן, נשמע שהצעתם לה את כל הפתרונות האפשריים, והיא סירבה. אז נשמע שיש כאן משהו עמוק יותר מזה...
עשיתם לה אבחון מסודר למחוננות ובכלל? יש לכם עם מי להתייעץ עליה?
אבל יש לה הרבה מאפיינים ושני ההורים שלה מחוננים, כך שזה מאוד סביר.
איבחון יתן משהו בגיל כזה?
כן מכירה אבחונים אחרים שעושים בגיל הזה.
לדעתי כדאי לפחות להתייעץ בעניין, כדי לראות שאתם לא מפספסים משהו אחר.
יש הרבה חפצים/ צבעים?
צורך ב"שקט" זה בעצם צורך בהפחתת גירויים,
לאפשר למוח לבצע עיבוד נתונים בלי העמסה של עוד ועוד מידע.
כדאי להציע לה להקשיב להרפיות ודברים מהסוג הזה, זה גם ממסך את הרעש, וגם מאפשר שחרור.
מה יש מתחת למיטת גלריה? אולי אפשר לסגור שם עם וילון ולשים שטיח עם פוף שהיא תוכל לקרוא שם ואז זה סוג של "לקרוא במיטה"
אפשר לנסות לארגן לה באחד החדרים פינת קריאה משלה, עם נוחות של מיטה, גם בלי לישון שם את שנת הלילה (לישון לבד יכול להיות מפחיד בגיל הזה, זה לא אומר שאין לה צורך ב"שקט",
אלא שזה לא הפתרון הנכון לה כי זה מתנגש עם עוד צורך שקיים אצלה)
וגם כמו שהגבתי בשרשור ההוא,
לשקף לה מה היא מרגישה.
לאמירה "הם עושים לי רעש" לא לענות בסגנון של "אבל זה החדר שלהם מותר להם"
אלא לענות, אנחנו מבינים שזה מעמיס עליך ואת רוצה שקט מצד אחד, מצד שני לא רוצה להיות לבד/ רוצה להיות במיטה. זה באמת קשה כשרוצים גם שקט וגם להיות במיטה ואין שקט בחדר. אבל זה החדר שלהם גם והם צריכים להתלבש.
יש לך רעיון מה יעזור לך?
אם היא מתעקשת אז לומר, אני מכבדת את הבחירה שלך לקרוא במיטה. אני מצטערת אם יהיה לך רעש.
אם תרצי לדבר על זה/ לחשוב יחד על פתרון, אני כאן בשבילך. (ולהמשיך את השגרה עם האחים כרגיל. ההבנה לסיטואציה לא מנהלת אותך מבחינת ויתור על הצרכים של השאר, אבל כן מאפשרת חיבור לתחושות שלה)
פתרון שכדאי לשקול אם לא מפריע לך,
לאפשר לה לקרוא במיטה שלך/ בחדר שלכם על פוף או משהו, יש משהו מאוד מנחם ועוטף להיות קרוב למשהו של ההורים, גם אם הם לא בחדר באותו זמן.
אפשר גם שמיכה/ בגד שלך.
כן גם בגיל 5 יש בזה משהו מנחם, לא רק בגיל שנה..
בזמן שהאחים שלה הולכים לישון בחדר, מן הסתם את איתם, לפי הפתרון שהצעת היא אמורה להיות לבד בסלון?
אם כן אני חושבת שאני יכולה להבין למה היא לא התחברה לרעיון, אל תשכחי שזה שהיא יודעת לקרוא לא אומר שהבשלות שלה היא כמו גיל 7,
ובגיל 5 זה הגיוני שפחות אוהבים להיות לבד בשעות החשיכה.
אפשר להקדים את ההתרגעות לשעות האור. כלומר לאפשר לה חלון זמן אחרי הגן שבו היא נרגעת, ואז בשעות הערב היא כבר פחות מוצפת מכל ענייני היום.
בכל אופן, אם היא מתעקשת להיות איתכם בחדר ילדים, אפשר להציע לה להניח עלייך ראש, או להתכרבל עם אח קטן במיטה שלו, אם זה לא מפריע להרדמות,
אוקסיטוצין יכול לסייע לשניהם.
(לה להירגע, לו להירדם, לא תמיד זה עובד, לפעמים זה מפריע, אבל כדאי לבדוק)
בכללי (בלי קשר למה שתיארת) תזכרי שהיא עדיין ממש קטנה.
לפעמים קל לשכוח את זה כי היא חכמה מאוד ומבינה דברים לעומק וגם יש לה שני אחים שקטנים ממנה אז התחושה היא שהיא ממש כבר גדולה.
זה באמת מרגיש כמו שקט במובן של פחות גירויים.
המיטה שלה בצבעים רגועים ואני משתדלת לסדר לה, אבל היא אוהבת לשמור בקצה המיטה חפצים שלה (יש לה מגירה ובכל זאת היא אוהבת) אז המיטה לא לגמרי ריקה מגירויים.
הרפיות זה רעיון טוב, ננסה
ניסיתי לסגור מתחת לגלריה, הילדים לא התחברו. אני אנסה באמת לסדר לה פינת רוגע שוב.
נתת הרבה רעיונות טובים, תודה
באמת חשבתי שהיא לא תרצה להיות לבד, אבל אלה הםתרונות שחשבתי עליהם כדי לתת לה שקט.
ואני תמיד מזכירה לעצמי שהיא רק בת חמש 😅 אז מקווה שאנחנו נותנים לה את המקום להיות קטנה
אולי לקנות לה אוהל?
אולי היא יכולה להיות בשקט בחדר השני ואחר כך לישון בחדר עם האחים?
מי שזוכרת את השרשורים שלי על השוכרים שלא משלמים - אז ב"ה הם עזבו את הדירה לפני כמעט שנה,
ובחיפוש שלנו אחרי שוכרים חדשים ממש הקפדנו לחפש שוכרים שישלמו בזמן.
גם ככה השכרנו בהרבה פחות ממחיר השוק, כי זה היה אמצע שנה והם עוד ביקשו עוד הנחה, וכמובן ביקשו מלא תיקונים בדירה שעשינו להם באלפי שקלים.
והם הבטיחו שהם ישלמו בזמן כל חודש, והיו נראים אנשים אמינים.
ואיפה כל ההבטחות שלהם? הם לא משלמים, בקושי עונים לנו לטלפונים ולהודעות.
בקיץ אמרנו להם שאם הם לא מבטיחים שזה יסתדר תוך חודש שיעזבו עכשיו, כדי שנוכל למצוא שוכרים חדשים.
אז הם הבטיחו שזה יסתדר.
אז הבטיחו, אבל לא הבטיחו לקיים.
די, פשוט אנשים רשעים. נמאס לי.
אנחנו משלמים על הבית הזה משכנתא ממש גבוהה כל חודש. מה הם חושבים לעצמם?!?!?!?!?
או פשוט סליחה שאומרת..לוקחים מהצ'קים שהביאו לכם מראש
אפשר להתיעץ עם עו''ד מה אפשר לעשות אבל ברור לי שאתם לא יכולים להמשיך ככה לספוג זה מממש מתסכל
מממש
אמא טובה---דיה!תמיד צריך לקחת את כל הצ'קים מראש!
וכמו שכתבו לך למטה, יש עוד כללים שצריך להקפיד עליהם מראש כמו לקחת ערבים ותלושי משכורת. לפי החוק אפשר לקבל את הכסף ישירות מהמעסיק שלהם.
מציעה לכם להתיעץ עם עו"ד לפני שאתם משכירים את הדירה בפעם הבאה…
ולבטח את עצמכם. יש סיבה שדורשים ערבים או ערבות בנקאית וכדו'.
שווה התייעצות עם עו"ד אם אתם לא מבינים בתחום.
מקווה שיסתדר במהרה על הצד הטוב ביותר!
ואגב, לא מבינה בזה אבל צ'קים חוזרים הם לא סיבה לערב הוצאה לפועל?
זה מאוד מסבך את בעל החשבון, עוד לפני ההוצאה לפועל
הם לא יכולים במשך שנים להחזיק כרטיסי אשראי, לקחת הלוואות בנקאיות ועוד
ולהשכיר רק עם ערבות + הוראת קבע
אתם צריכים לבטח את עצמכם.
בחוזה הבא תקחו עורך דין שיקח את כל הפקדונות הדרושים.
יש חברות כמו ויצ'ק שעושות בדיקות מקיפות על הדיירים ומבטחות אותכם במצב שלא משלמים שכירות.
צ'קים שחוזרים אפשר לקחת להוצאה לפועל אחרי התראה. תגידו להם שאם לא ישלמו עד תאריך מסויים אתם פונים להוצאה לפועל.
להשכיר פחות ממחיר השוק. לדעתי גם לפחות שיכסה את המשכנתא
קודם כל גשו לדירה לשוחח איתם ותראו לאן הרוח נושבת
בנוסף להבא תבקשו תלושי שכר + ערבות בנקאית
ותכתבו בחוזה שבמידה ולא ישולם שכד יותר מחודש אחד,יש לכם זכות לפנות את הדירה (לא יודעת כמה זה חוקי אבל ירתיע)
והאמת, אם לא משלמים - הייתי מפנה להם את החפצים ומוציאה אותם.
שיסתדרו על חשבון מישהו אחר
זה דטרש מידה מסוימת של אכזריות, נכון, אבל אתם מפסידים מזה. אז הייתי שולחת את בעלי לפנות את הדירה ולהחליף מנעול כשהם לא נמצאים. ושיסתדרו עכשיו.
לא ישלמו שילכו להורים
תופעה שצריך להוקיע
שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה
הפותחת לא חייבת לקיים אבל זו דעתי
אפשר לפתוח בקשה לפינוי צושכר אבל זה יימשך נצח. רק בכח לפעמים זה עובד🤷
מהקיץ הם לא משלמים כבר.. יכלתם כבר לפתוח הליכים לפינוי
חבל שאתם מחכים עם הדברים האלה. ברגע שלא משלמים חודש אחד, ישר לטפל בזה ולא להאמין לטוב ליבם של אנשים. מי שחשוב לו לשלם פונה מעצמו לבעל הדירה ומבקש ארכה ומתנצל
נראה לי שהם נקלעו לסיטואציה שקשה להם להתמודד
אבל
זה עדיין לא אומר שאתם צריכים לרחם עליהם ולנהוג כלפיהם בסלחנות
כואב הלב
מקווה שתסתדרו איתם במהרה ושיעזבו את הדירה
לשוכרים הבאים תדרשו:
1. תלושי משכורת - 3 חודשים אחרונים
אם השכר נמוך פשוט אל תשכירו להם.
2. דירוג אשראי של השוכרים, אם הדירוג נמוך כנראה שהם לא עומדים בתשלומים ובהתחייבויות
3. צ'קים לשנה קדימה
4. צ'ק ערבות של קרוב משפחה בגובה 3 חודשי שכירות
בהצלחה!!!!
היי יקרות. סליחה מראש על האורך
בני בן 6 ילד מאד חכם לגילו, כריזמתי, סקרן, עקשן ביותר, דעתן, רגיש ופגיע מאד, אהוב ביותר.
ההתנהלות איתו ביומיום מאד מאד מתישה מעייפת ומאתגרת, ממש כמו לטפל בעשר ילדים - מבחינה נפשית. הוא מאד מאתגר שובב היפר אקטיבי וגם מאד מאד רגיש
משקיעה בו המון בשיחות בהתאם לגילו על כל מיני נושאים שמעניינים אותו, בהסברים, בזמן איכות יחס חם ותשומת לב.
לאחרונה, על כל דבר שלא הולך לפי איך שבאלו ,או שלא מקבל מה שרוצה או שאני לרגע מאבדת סבלנות ולא האמא המכילה והסבלנית, ובמיוחד כשמשעמם לו הוא ישר משתמש במילים- משפטים
"אני רוצה למות"
"אני לא רוצה לחיות בעולם הזה"
ובימים האחרונים זה הסלים ל-
"כשלא תראי אני יקח סכין וידקור את עצמי"
"נמאס לי כבר מהחיים האלו"
"אני יתפלל לאלוקים שאני רוצה למות כבר ולא להיות פה יותר"
התגובות שלי הן-
"אנחנו לא נתן לך למות אנחנו אוהבים אותך וצריכים אותך איתנו אתה חשוב לנו מאד"
"ה' הביא לך את החיים כי הוא רוצה שתחייה אותם ושיהיה לך טוב ותיהיה מאושר בריא ושמח"
"חס וחלילה זה מילים שלא אומרים אותם, אתה תיהיה בריא וה' ישמור עלייך"
ואז ממשיכה כרגיל בשגרה
וכמובן שהוא מתעקש בחזרה
"אני רוצה אבל למות" "אני יהרוג את עצמי"
(מציינת שהוא מבין את מלוא המשמעות של המילה מוות.)
יש לציין שבוודאות הוא לא שומע את המשפטים/מילים האלו מהסביבה הקרובה.
לדעתי דרך המשפטים האלו הוא מחפש ויתורים לגבולות שמציבים לו ולגיטמציה להתנהגות שלילית שלו.
דוגמא למשל כל ערב הוא מסרב להכנס למיטה ולישון, הוא ממש מתעקש להשתולל ולהציק לאחיות שלו, אני כועסת עליו ומסבירה לו שזה זמן לישון ושאחיות שלו עייפות ורוצות שקט, והוא כתגובה מאיים עליי שהוא ישן כל הלילה על הרצפה. אני אומרת לו בסדר תשן על הרצפה, רק תעלה לישון כבר עכשיו.
ואז הוא באמת שוכב על הרצפה וכל רגע אומר "איי כואב לי הגב איזה כואב לישון על הרצפה"
"קר לי ברצפה"
"אני סובל כלכך"
"אני ימות אמן"
וכשאני מזכירה לו את האפשרות לעלות למיטה שלו ולישון ברוגע ובחום הוא ממשיך להתעקש שהוא מעדיף לסבול על הרצפה.
(כל לילה יוצא שאנחנו מעבירים אותו מהרצפה למיטה🥵)
(ובבוקר הוא כועס ורב איתנו על זה שהעברנו אותו למיטה שלו)
בחזרה לנושא- ב"ה בפועל כרגע הוא ילד ששומר על עצמו מאד, די פחדן מאד זהיר ושקול במעשיו.
מה לדעתכן ראוי להגיב לו?
האם צריך איש מקצוע או לתת לזה עוד קצת זמן אולי יחלוף?
בגיל בוגר יותר זה כבר הרבה פחות
הכוונה האמירות הספציפיות
כתבתי פה לפני כמה זמן שאני חושדת אולי יש קשר בין זה להתקן מירנה
מרגשיה שמשהו לא הגיוני
לא עשיתי שום שינוי בתזונה שלי
אוכלת קצת כמו תמיד
והמשקל שלי רק עולה ועולה!!
תמיד הייתי רזה בלי להתאמץ בכלל, משקל לא היה נושא בכלל.
עכשיו אני במשקל שלא הייתי בו מעולם!! (מלבד בהריונות כמובן)
נהייתה לי בטן מזעזעת
ואפילו בעלי הסכים שאולי אני צריכה לבדוק שמא אני בהריון מרוב גודלה (הוא מעולם לא העיר לי על מראה חיצוני, אני ששאלתי אותו מה דעתו לגבי הבטן 🫣)
לא יודעת מה לעשות!!
מתחילה לשקול לעבור למניעה אחרת..
יש לכן רעיונות?
טבעת נוברינג עלולה לגרום להשמנה?
תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל
ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא
מניחה שקשור להורמונים.
אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות
האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים
פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)
אני מצטרפת לבאסה שלך על המשקל
גם אצלי אני חושבת שזה תוצאה של שינויים הורמונליים (הפסקת הנקה)
ובלי שום שינוי באורח החיים פשוט עליתי ועליתי ועליתי
וכמה שניסיתי לעצור את העליה לא הצלחתי.
ועכשיו תקועה במשקל גבוה ולא יודעת מה לעשות עם זה...
יש שם מלאאא עדויות מנשים שעלו ועלו ועלו בגלל ההתקן
הרופאים מכחישים קשר (מעניין למה... 🤨) אבל נשים מספרות שהורידו את ההתקן ותוך זמן קצר ירדו שוב
אני קיבלתי החלטה להוריד
יש לי תור ביום ראשון
והולכת להעיף את זה ממני בעז"ה (אלא אם כן בעלי ישכנע אותי שלא במהלך השבת 😉)
ההתקן מעולה לי בכל בחינה אחרת
אבל המשקל זה ממש משמעותי
במיוחד שאני רוצה בבוא היום להוציא ולהיכנס להריון
לא יכולה להתחיל הריון באובר משקל!!
אצטרך לחשוב מה לעשות בתקופה הקרובה
לא כ"כ באלי לשים התקן לא הורמנלי בגלל ההסתגלות וגם המחיר
אבל אולי אין ברירה..
לי היה תקופה והיה די סבבה
הדבר היחיד שהתבאסתי זה מחזורים קצת יותר קשים וכואבים.
לדעתי זה שווה
בכללי אני נמנעת מאוד מהורמונים מלאכותיים
ניסיתי תקופה גלולות הורמונליים ופשוט הפכתי להיות מפלצת בלתי נסבלת
אז הפסקתי.
ואגב לגבי מניעה,
אם יש מחזור קבוע אני חושבת ששווה לנסות שמ"פ
היה בסדר גמור
רק היה קשה לי המחזור כל חודש למרות ההנקה
לכן הפעם שמתי את מירנה ואין מחזור
הוא כבר בן שנה וחצי ולא יונק
המחזורים שלי מאוד קבועים ובעיקרון אני יכולה למנוע בשמ"פ כי אני מאוד מודעת לגוף ויודעת בדיוק מתי אני פוריה
הבעיה שזה מקצר מאוד את הימים שאפשר להיות יחד
ואם כל חודש יש וסת ועוד כמעט שבועיים עד למקווה ואז זהירות עד הביוץ וכמה ימים אחרי.. כמה ימים נשארו..?
למשל אם לקחת אנטיביוטיקה? זה משפיע על מיקרוביום הקיבה וגם בין היתר על משקל ...
האם את חיה בסטרס לאורך תקופה ארוכה זה גם משפיע ועוד ועוד
צריך להבין יותר רקע בשביל להבין למה זה קורה לך
באמת שאני לא יכולה להצביע על שום שינוי שעשיתי בתקופה
מעבר לזה שאני כל שנה עולה בגיל 😉
ועשיתי בדיקות דם מקיפות והכל היה תקין
לשמוע דעתכן-
מה ההבדל, אם יש כזה לדעתכן, בין חיי שותפות של חברים שגרים יחד לחיי זוגיות של איש ואישה?
גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא
ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות
כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.
יש הרבה משותף
כי נישואים זה גם שותפות
אבל בנישואים יש גם
ילדים משותפים
כלכלה משותפת
ומחויבות (לנישואים לילדים)
באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו
גם אם מדובר בחברים הכי טובים,
זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)
הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.
וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.
וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....
מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?
אותו דבר.
זה שונה ממש.
חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.
שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה
למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..
אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..
מה עושה את השגרה יותר זוגית?
מאוד תלוי בכל זוג
כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות
יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.
ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים
בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה
השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה
בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה
רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים
וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה
בלי לעשות משהו מיוחד
זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי
תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.
לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת
וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב
וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.
או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".
הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.
לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו.
האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת
היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות
(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)
אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭
אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית
המקוריתכוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים
ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.
ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.
נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.
בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.
וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.
נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.
אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.
זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.
אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ.
לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום
זה ממש מעט
זה לא בהכרח קצת.
זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".
למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.
חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.
ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית
גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.
מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.
וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.
כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.
כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר
והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי
זה לא חייב להיות רק בזוגיות
בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר
להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.
זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף
ברור שהם שונים בזוגיות
אבל
השיח לא חייב להיות שונה
אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה
זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר
לי לפחות
בקשר ההבדל
במגע ויחסים
במחויבות
בחלק שלו בחיים שלי
שהתשובה בגוף השאלה ..
שותפות מול זוגיות.
לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך
כשאנחנו זוג זה שלנו.
אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.
גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.
גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..
בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון
כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.
בינתיים עוד שאלה בהקשר -
מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?
לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?
אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.
בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...
תוהה לעצמי שוב ושוב איך אנשים מביאים עוד ונושמים.
אני באמת מרגישה שזה מאוד קשה לי כרגע ככה עם התינוק שלי ולהוסיף עוד 1 ועוד 2? וואו... מפחדת לקרוס עוד
וחוץ מזה כשהם קטנים זה יותר קשה
כשהוא יגדל אפילו קצת זה כבר יותר קל
ולדעתי בילדים הבאים קצת יותר קל כי קודם כל הגדול קצת מעסיק את השני
וגם יש לך יד נוספת, נגיד את צריכה משהו מהשולחן את מבקשת עזרה מהגדול שיביא לך (כמובן אם הוא זורם חח)
אז לא נהיה יותר קל, אבל זה לא הקושי הנוכחי כפול שתיים.
אבל- גם כשהם גדלים הקושי פוחת, וכשהגדולה הייתה בת שנתיים הרגשתי שאני מסוגלת לעוד הריון
וגם עשיתי תהליך מאוד משמעותי עם ההורות שלי, לקבל את זה שהחופש שלי הלך ושהורות זה אתגר ועכשיו עם שניים הרבה יותר קל לי ממה שהיה לי עם אחת לפני התהליך שעשיתי...
לכל אחד יש כוחות אחרים, וגם התינוקות שלהם אחרים.
יכולה לומר לך שאם הבת השמינית שלי הייתה הבכורה - הייתי מרגישה כמוך... אבל ה' בירך אותי בילדים רגועים בהתחלה וגם בלידות קלות בהתחלה.
אם את מרגישה שאת קורסת, כנראה שהילד שלך יחסית קשה לגידול, אז אל תשפטי את עצמך❤️
ובינתיים תנסי לבדוק איך את יכולה לא לקרוס ואיך אפשר גם לעזור לילד שלך, שיהיה קל וכיף יותר לגדל אותו...
נראה גדול מאוד,
ואם הקושי גדול, לא נראה שאפשר לעבור את זה שוב.
תזכרי באתגרים שהיו לך פעם, תנסי להיזכר בתחושות.
הפעם הראשונה שנסעת בתחבצ לבד
הפעם הראשונה שעשית בגרות
הפעם הראשונה שעלית על ההגה..
כרגע הקטן שלך תינוק ממש, כדאי להשקיע את האנרגיות בלהבין האם ניתן, ואיך ניתן להקל עכשיו, ולא להתעסק באיך עושים זאת שוב
זה שיש כאלה שיולדים צפוף, זה לא הסטנדרט, רוב העולם החופשי שמתכנן ילודה, לא בוחרים ללדת במרווחים קטנים וזה מעיד שאכן לגדל ילד דורש הרבה משאבים ולא מהר נכנסים להרפתקה הזו שוב.
הבדל נוסף הוא כשיש כבר גדולים אז גם מקבלים הרבה פידבק על חווית ההורות מעבר לחיוכים וזה גם נותן כוחות לעוד.
(למשל תהליך שעושים עם ילד והתהליך מצליח, זה מאוד מחזק)
להרגיש קושי ענק עם תינוק קטן
חלק מהאנשים שמביאים ילדים צפופים קורסים/ חיים בהשרדות
יש נשים שמוכנות להיכנס לסחרחורת של חיים סביב ילדים ולידות
ויש שלא
הסטנדרטים והציפייה מהחיים
יכולים להיות שונים מאוד מאישה לאישה
כדאי לך לתכנן את החיים ככה שיתאימו לרצונות והצרכים שלך ולא לפי מה שמתאים לאנשים אחרים
שילד ראשון היה קשה מאוווווד
זה שינוי כל כך גדול מכל מיני בחינות
וגם התינוק שלי לא היה תינוק הכי קל ונוח
היום עם 5 ילדים אני לא מרגישה ככה!
לעיתים נדירות אני מגיעה לקצה אבל זה בדכ בשילוב הרבה דברים יחד.
למדתי להתאים את החיים שלי למצב הזה, אמא לילדים
זה לוקח זמן אבל אפשרי.
גם אני הייתי בתהייות האלה
והייתי עם יחסית ילד נח מאוד, הרבה עזרה ועדיין הרגשתי חנוקה ממש וקורסת גם פיזית ונפשית
לקח עבודה עצמית להבין שאני לא כמו אלה שמביאות צפופים ( אולי בעתיד, מי יודע ) ואולי גם יהיה לי פחות ילדים ממה שחשבתי
בפועל רק שהוא היה בן שנתיים יכלתי לחשוב על עוד הריון ולקח עוד כמה חודשים עד שהיה לי אומץ להפסיק מניעה.
לדעתי המעבר לילד ראשון קשוח ממש
גם פעם ראשונה שהגוף עובר את הכל וגם פתאום את כבר לא "חופשייה" וצריך להסתגל לאמהות.
לא ציינת דכדוך וכו' אבל יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?
לי היה התפרצות אחרי הלידה של חרדות וגם דיכאון קל וזה היה חלק גדול מהקושי ( אומרת את זה במבט לאחור )
את עובדת?
מניקה?
ישנה טוב? מתאווררת?
תנסי קודם כל לחפש את הנקודה של הקושי ולתת לה מענה. יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?
אם מאוד קשה לך לא חייב לחשוב על זה עכשיו. אפשר להשאיר את המחשבות האלה לזמנים אחרים
אני יכולה לומר שלא סבלתי בכלל ב"ה בילד הראשון. אז יש גם חוויות כאלה. ואיך עוד? כי באמת רציתי מזה עוד, אבל אז כן הגיע קושי ועצרתי
ממרחק של שנים יכולה לומר שהשנים הראשונות באמת הכי קשות אבל בדיעבד במחשבה שלי היה לי עדיף הקושי בשביל שניים ולא להישאר עם אחד כי הגיע שלב שהם מעסיקים אחד את השני וזה משמעותי אבל באמת רציתי את זה. וגם הקלתי על עצמי ככל הניתו
חיבוק❤️
אני פחות בעד משככי כאבים ויותר בעד לתת לגוף לעבוד
אבל בלילה מלחיץ אותי לישון כשהחום עולה ואני לא בשליטה
ואני תוהה מה נכון לעשות 🤔
