אין לי עניין בהשוואות, הן הפך מהתמקדות פנימה.
באתי להאיר, מתוך מותם של אנשים גדולים, במקום ליפול לחולשה ולקטנות בגלל המפגש איתם, יש מקום לקחת מהם ולהתעצם.
לא בדרך של חיקוי חיצוני
אלא במילוי תפקידי בעולם באופן משמעותי ואמיתי יותר. לעשות את מה שיש לי מתחת לגשר - בגדלות.
ומשם לחפש משימות נוספות. לא צריך לחפש, הן נמצאות מתחת לאף של כל אחד ואחת.
ושום דבר, אבל שום דבר, לא שווה, אם כלפי בן הזוג והילדים אתה מזניח.
זו האחריות הבסיסית
והכי הכי הכי קשה שיש בעולם.
כי היא מפגישה אותנו עם המקומות הכי פנימיים שלנו, עם המידות הכי לא מתוקנות, עם החולשות הכי גדולות
ופעמים רבות מאוד אנשים בורחים החוצה למשימות שיש בהן הערכה חברתית, במקום להתמודד פנימה.
להיות אמא
זה להרות, מסע כומתה מתמשך של תשעה חודשים ביום ובלילה, בכל לבבך בכל נפשך בכל מאודך
זה ללדת
לעבור ייסורים, להיות בקרב על החיים, לעבור בשער החיים והמוות, ולהביא יצירה חדשה שלא היתה כמוה לעולם. כמה מובן מאליו.
לידה היא קרב. קרב לחיים ולמוות. 10% יוצאות עם ptsd לרמותיו השונות בדומה להלומי קרב.
ומיד אחרי הלידה?
טירונות פסיכית של "חופשת" לידה. אין לך יום ואין לך לילה, עם גוף שבור ונפש מפורקת, את מוצאת כוחות ומחזיקה את עצמך, מעניקה לתינוקך, מייצבת את ביתך. איזה תעצומות. לא פחות ממפקד בצבא.
ומשם החיים רק מתחילים, והכל רק נהיה יותר דורש ומאתגר יכולות נפשיות, יכולות הוריות, רגישות, אחריות, נוכחות, תובנה,
לדעת לוותר, לדעת להתגמש, לדעת להכיר בחולשה שלי ולהתגבר עליה, לדעת לשים פס על הסביבה, לדעת לפנות לייעוץ,
כוח התמדה אינסופי של מיליארדי משימות קטנטנות ותשומת לב מתמדת לגידול של ילד אחד עלי אדמות, כך שיצא בריא בגופו ושלם בנפשו.
כל זה מובן מאליו ולצערי לא נחשב כדבר גדול, כחסד גדול, כמשימה גדולה.
אה, ותוך כדי רובנו גם מורות (40 זוגות עיניים שנעוצות בך בהערכה ואתה המנהיג שלהן), עובדות סוציאליות (לגעת בנפש הרכה בידיים חשופות ובעדינות של מנתח על), אחיות (חיים ומוות במערכת אינטנסיבית), סתם כאלה מקצועות בנאליים, מובנים מאליהם, לא כמו להיות מפקד בצבא חס ושלום, בכלל אין מקום להשוואה.
להיות הורה טוב - לא מובן מאליו
להיות עובד טוב - לא מובן מאליו
להיות אדם ישר וערכי - לא מובן מאליו
לשמור על מתח רוחני ויראת שמיים - ממש לא מובן מאליו
להיות שכן נחמד, להיות חבר קהילה תורם ואכפתי - לא מובן מאליו
וכל זה מתחיל, כמו שאמרתי, בהתמקדות פנימה ובנאמנות לעצמי ולביתי. להתבונן פנימה ולשאול את עצמי איפה אני יכול להתקדם במשימות חיי ולא לחפש משימות של אחרים.
והיות ואני לא יכול לעשות משימות של אחרים (כי כנראה זה לא תפקידי בעולם) אז להשאר בתחושת קטנות וחולשה
שמורידות עוד יותר את המוטיבציה למשימות שלי.
ולכן לא כתבתי, שוב מדגישה, ביחס לנופלים, אלא ביחס לתחושה העולה בראש השרשור ואני מבינה אותה, יכולה להזדהות איתה לפעמים.
