עיתים צפה בי תמונתי הולכת ברחובות העיר ועורי רטוב וראשי עלי ושערי גולש ובתיקי רעש של חומרים מתערבבים והחיוך חיוך ואני כולי ככדור אש מתהלך ובוער לאורכה ולרוחבה של העיר. ואני שורקת והציפורים עונות לי והאנשים יפים והבחורים.
והאש שבי עולה ועולה ואין לי מקום בתוכי ואני חייבת לכבות אותה כדי לנשום ואני יודעת שאם אכבה אותה אכבה אותי ואם אכבה אותי מה ישאר. ואני עולה על גג וצופה על העצים הרועדים בקור והיופי הירושלמי המחיה ואני לוקחת אצבע, אחת מתוך עשרה שהבורא נתן לי ואני כותבת על רוח סולרי של משפחה ששותה תה בסלון כמה מטרים מתחתי. אני כותבת את כל השיר של יהודה עמיחי. את המילים הבוערות בתוכי, המבעירות אותי ואין לי עוד דבר
וכך: "עולמי התבלבל עלי". ציטטתי. "הדמעות
תועות בבית הבליעה, אף אוזן וגרון.
שם, על המרפסת אהבו אותי, פעם.
עכשיו הצמחים שגדלו מכסים את הכל."
והאצבע קפאה לי והלחיים סמקו כל כך והאש יוצאת ממני אט אט ואני ממשיכה בלי לנשום
"אני בחוץ. אני מחוג שברח מן השעון
ולא יכול לשכוח את תנועותיו סביב.
כשאני הולך ישר אל אין סוף סופי
זה כואב, כי אני יודע רק עגול"
ואני כואבת ואין ששמחה ככאב זה. והאש יוצאת ממני ואני קפואה ושיניי נוקשות ואני עוד רגע ונהפכת לנציב קרח
ואני מחפשת בכל אימת שעיני מגיעות תקווה קטנה שאוכל להתחמם בה ואני יורדת קומה אחת ושניים ושלושה ודופקת
ובדלת שביס גדול ואשה קטנה ובסלון הרבה פיאות ומוצצים ושמלה קטנה ואני נכנסת בלי לשים לב ואני בוהה בהם והשביס מגישה לי מרק והשיניים הנוקשות נרגעות והמרק מרפא ואני נרפאת והחום חוזר לאיזון והם בוהים בי ואני בוהה בהם והדמעות כבר לא תועות בבית הבליעה הן יוצאות ושוטפות אותי ואת השריפה ואת הבלאגן ותקווה גדולה נמצאת.
אני יודעת לכאוב. אני יודעת להתמלא ולהתרוקן ולקפוא. אני סך אדם הולך ישר אל אין סוף סופי.
- לקראת נישואין וזוגיות