אז ככה
אנחנו נשואים כמה שנים
יש ילדים קטנים
היינו בטיפול זוגי
והגעתי למסקנה שאני לא אוהבת את בעלי. פשוט לא אוהבת ולא נמשכת ואפילו סולדת
אין לנו זוגיות, בכלל. לא מחוות רומנטיות, לא אישות, לא התעניינות בסיסית אחד בשנייה, לא הבנה ולא יחסי אנוש בסיסיים אפילו
אנחנו יכולים לא לדבר ימים שלמים. מי מדבר בכלל על זמן שלו עם הילדים, או על עזרה בבית.. לא קיים בכלל כמעט. הכל עליי.
עכשיו עם הזמן השלמתי עם זה ומצאתי כל מיני דרכים לעזור לעצמי, העיקר שיהיה רגוע, אבל אז הוא בשיא חוצפתו עוד מעז לבקר אותי אם הבית לא מסודר או אם הוא לא מרוצה מההתנהלות שלי עם הילדים (כאילו מה חשבת, שלנצח תהיה לי סבלנות כשאני איתם לבד כל הזמן?? ) עכשיו כשאני אומרת לבד, אני מתכוונת ממש לבד. ברמה של שבתות שלמות אפילו. הוא כל היום מחוץ לבית, או בעבודה (עצמאי) או אצל ההורים שלו, איך שנכנסת שבת הוא נכנס למיטה ב90 אחוז מהפעמים, צריך לגרד אותו לסעודת שבת, ואז ישן עד מוצאי שבת לפעמים. רצוף.
אם אני לא מזמינה אורחים לשבת, הוא לא יקום לשבת איתנו.
עכשיו משום מה לוקח לי זמן לצערי להבין את המתרחש, בהרבה דברים, לא יודעת למה, אני כאילו לא מצליחה לנתח סיטואציות נכון והאסימון נופל לי אחרי זמן
ועכשיו הוא נפל. ואני מודעות לכל הדברים שאני צריכה ורוצה שיהיו במערכת יחסים, וזה לא קיים בינינו
ואני מרגישה גם שהוא מנצל את זה שאני כזאת תמימה ורוצה בית שלם לילדים, כאילו הוא יודע שאני לא אפרק אז הוא ממשיך בשלו
עכשיו, בכנות, אני מאמינה שלפרק את החבילה זה סבל ענק לילדים שלי, וגם - איך אמרה לי המטפלת הזוגית אחרי שהוא החליט שהוא לא מעוניין להמשיך בייעוץ - הוא לא בנאדם להתגרש ממנו, הוא יעשה לך את המוות. ותכלס היא ממש צודקת. הוא לא מאלה שיעזבו את הבית מרצונם, אלא אני אצטרך ללכת להשכיר דירה כדי להיפרד, ואני לא חושבת שזה נכון לילדים שלי לעקור אותם מהמוכר, מה גם שזה גזר דין עוני עבורנו, אנחנו גרים בעיר נורא יקרה. ושלא נדבר על המאבק של משמורת מולו, הוא ממש ערמומי. אז כרגע אני פשוט מחכה עם זה כי לא מגיע להם אבל אני ממש זקוקה לנפרדות ממנו ופה הבעיה שלי
כרגע אנחנו מחזיקים רכב אחד שהוא משתמש בו ואני רוצה לקנות רכב כבר הרבה זמן, רק שהוא כל הזמן דוחה את זה, וזה לא שאין לנו כסף. ברוך השם אנחנו חיים ברווח.
דיברנו על זה כמה פעמים ואמרתי לו שאני רוצה לקנות רכב, אפילו בתשלומים, והוא בתגובה: את לא עובדת ואת רוצה רכב של כמה עשרות אלפי שקלים?? כאילו לא מגיע לי. הוא נותן לי להרגיש נחותה כי אני לא עובדת אז אני לא שווה כלום למרות שהיו שנים שהוא לא עבד ואני כן.
אמרתי לו שמבחינתי אין מה לדבר על זה שאני לא עובדת כי זה משו שסוכם בינינו שכרגע קטרה ואני עם תינוקת בבית, אבל אני לא מוכנה להיתקע איתה כל היום בבית. אני רוצה להיות ניידת כדי לבקר את הוריי, לפגוש חברות, לצאת לקניות, בקיצור - לחיות.
והוא בשלו.
עכשיו הקטע זה שאני כאילו חוששת לעשות את זה בלי התמיכה שלו.. לא יודעת למה.
וזה בעוד דברים שעומדים על הפרק ושצריך לשלם אותם והם ממש חשובים (לא מפרטת מחשש לאאוטינג) אבל הוא דוחה ודוחה עד שכבר בא לי להתפוצץ
אפילו תכשיט חדש שבא לי כבר הרבה זמן הוא דוחה אותי ואמרתי שאקנה לעצמי אבל משום מה לא עושה את זה, כי כל חודש שבודקים את החשבון הוא מתעצבן ונלחץ מההוצאות. ואין ממה באמת. הוא רוצה לחסוך כסף כנראה ואני כאילו עומדת לו מול היעד ומפריעה לו, ודיברנו על זה ואמרתי לו שאני רוצה לחיות בטוב. די עברנו את השלב שחיים בצמצום כדי לקנות בית ועכשיו אני כבר לא יכולה יותר. אני נחנקת. אני צריכה שיהיו לי חיים. (גם בהקשר לדברים האחרים) ואיאפשר לחשוב רק על העתיד אני רוצה להנות מההווה.
ואני שואלת את עצמי למה אני לא עושה את זה בלעדיו. כאילו תכלס, מה מונע ממני לעשות מה שאני יודעת שיעשה לי טוב,למה אני חוששת מהתגובה שלו, הרי כבר אין מה להפסיד.
הזוגיות על הפנים, אז לפחות שיהיה לי טוב, שאוכל להתנהל בצורה תקינה בלי להיות תלויה בו בכל יציאה מהבית
תודה למי שקראה עד עכשיו.
אנחנו נשואים כמה שנים
יש ילדים קטנים
היינו בטיפול זוגי
והגעתי למסקנה שאני לא אוהבת את בעלי. פשוט לא אוהבת ולא נמשכת ואפילו סולדת
אין לנו זוגיות, בכלל. לא מחוות רומנטיות, לא אישות, לא התעניינות בסיסית אחד בשנייה, לא הבנה ולא יחסי אנוש בסיסיים אפילו
אנחנו יכולים לא לדבר ימים שלמים. מי מדבר בכלל על זמן שלו עם הילדים, או על עזרה בבית.. לא קיים בכלל כמעט. הכל עליי.
עכשיו עם הזמן השלמתי עם זה ומצאתי כל מיני דרכים לעזור לעצמי, העיקר שיהיה רגוע, אבל אז הוא בשיא חוצפתו עוד מעז לבקר אותי אם הבית לא מסודר או אם הוא לא מרוצה מההתנהלות שלי עם הילדים (כאילו מה חשבת, שלנצח תהיה לי סבלנות כשאני איתם לבד כל הזמן?? ) עכשיו כשאני אומרת לבד, אני מתכוונת ממש לבד. ברמה של שבתות שלמות אפילו. הוא כל היום מחוץ לבית, או בעבודה (עצמאי) או אצל ההורים שלו, איך שנכנסת שבת הוא נכנס למיטה ב90 אחוז מהפעמים, צריך לגרד אותו לסעודת שבת, ואז ישן עד מוצאי שבת לפעמים. רצוף.
אם אני לא מזמינה אורחים לשבת, הוא לא יקום לשבת איתנו.
עכשיו משום מה לוקח לי זמן לצערי להבין את המתרחש, בהרבה דברים, לא יודעת למה, אני כאילו לא מצליחה לנתח סיטואציות נכון והאסימון נופל לי אחרי זמן
ועכשיו הוא נפל. ואני מודעות לכל הדברים שאני צריכה ורוצה שיהיו במערכת יחסים, וזה לא קיים בינינו
ואני מרגישה גם שהוא מנצל את זה שאני כזאת תמימה ורוצה בית שלם לילדים, כאילו הוא יודע שאני לא אפרק אז הוא ממשיך בשלו
עכשיו, בכנות, אני מאמינה שלפרק את החבילה זה סבל ענק לילדים שלי, וגם - איך אמרה לי המטפלת הזוגית אחרי שהוא החליט שהוא לא מעוניין להמשיך בייעוץ - הוא לא בנאדם להתגרש ממנו, הוא יעשה לך את המוות. ותכלס היא ממש צודקת. הוא לא מאלה שיעזבו את הבית מרצונם, אלא אני אצטרך ללכת להשכיר דירה כדי להיפרד, ואני לא חושבת שזה נכון לילדים שלי לעקור אותם מהמוכר, מה גם שזה גזר דין עוני עבורנו, אנחנו גרים בעיר נורא יקרה. ושלא נדבר על המאבק של משמורת מולו, הוא ממש ערמומי. אז כרגע אני פשוט מחכה עם זה כי לא מגיע להם אבל אני ממש זקוקה לנפרדות ממנו ופה הבעיה שלי
כרגע אנחנו מחזיקים רכב אחד שהוא משתמש בו ואני רוצה לקנות רכב כבר הרבה זמן, רק שהוא כל הזמן דוחה את זה, וזה לא שאין לנו כסף. ברוך השם אנחנו חיים ברווח.
דיברנו על זה כמה פעמים ואמרתי לו שאני רוצה לקנות רכב, אפילו בתשלומים, והוא בתגובה: את לא עובדת ואת רוצה רכב של כמה עשרות אלפי שקלים?? כאילו לא מגיע לי. הוא נותן לי להרגיש נחותה כי אני לא עובדת אז אני לא שווה כלום למרות שהיו שנים שהוא לא עבד ואני כן.
אמרתי לו שמבחינתי אין מה לדבר על זה שאני לא עובדת כי זה משו שסוכם בינינו שכרגע קטרה ואני עם תינוקת בבית, אבל אני לא מוכנה להיתקע איתה כל היום בבית. אני רוצה להיות ניידת כדי לבקר את הוריי, לפגוש חברות, לצאת לקניות, בקיצור - לחיות.
והוא בשלו.
עכשיו הקטע זה שאני כאילו חוששת לעשות את זה בלי התמיכה שלו.. לא יודעת למה.
וזה בעוד דברים שעומדים על הפרק ושצריך לשלם אותם והם ממש חשובים (לא מפרטת מחשש לאאוטינג) אבל הוא דוחה ודוחה עד שכבר בא לי להתפוצץ
אפילו תכשיט חדש שבא לי כבר הרבה זמן הוא דוחה אותי ואמרתי שאקנה לעצמי אבל משום מה לא עושה את זה, כי כל חודש שבודקים את החשבון הוא מתעצבן ונלחץ מההוצאות. ואין ממה באמת. הוא רוצה לחסוך כסף כנראה ואני כאילו עומדת לו מול היעד ומפריעה לו, ודיברנו על זה ואמרתי לו שאני רוצה לחיות בטוב. די עברנו את השלב שחיים בצמצום כדי לקנות בית ועכשיו אני כבר לא יכולה יותר. אני נחנקת. אני צריכה שיהיו לי חיים. (גם בהקשר לדברים האחרים) ואיאפשר לחשוב רק על העתיד אני רוצה להנות מההווה.
ואני שואלת את עצמי למה אני לא עושה את זה בלעדיו. כאילו תכלס, מה מונע ממני לעשות מה שאני יודעת שיעשה לי טוב,למה אני חוששת מהתגובה שלו, הרי כבר אין מה להפסיד.
הזוגיות על הפנים, אז לפחות שיהיה לי טוב, שאוכל להתנהל בצורה תקינה בלי להיות תלויה בו בכל יציאה מהבית
תודה למי שקראה עד עכשיו.
מדברים