חמותי, מקסימה ככל שתהיה, תמיד מוצאת מה להגיד בנוגע לגידול של הקטן (בן שנה) על האוכל שצריך לתת, על איך הוא לבוש, על מה צריך ללמד וכמה, על כל דבר בערך. כל ארוחה שיושבים מנסה לתת לו את כל האוכל שיש על השולחן ואם אני אומרת שלא כאילו נותנת הרגשה שאני מגזימה (היא מסוגלת גם להביא לו חתיכות גדולות שהוא לא יודע עדיין לאכול מבלי שאני אראה! ) בקיצור, כבר זרקה פעם אחת שאני אביא הרבה ילדים ואמרה "תביאי לי אותם אני אגדל אותם". יש לה איזה עניין מוזר בקטע הזה והיא כאילו לא קולטת שהיא הסבתא ולא האמא (נכד ראשון). אפילו שהיא הרבה פעמים כן שואלת אותי מה לעשות ואיך וכו.
העניין הוא שזה כבר מפריע לי. מרגישה תחת זכוכית מגדלת. יודעת שזה הרבה גם באשמתי כי אני לא אסרטיבית מספיק ונותנת לזה להשפיע עליי אבל אני לומדת להיות אמא ונותנת את כל כולי ואם להגיד את האמת אני לא מסכימה עם שיטת החינוך שלה ולא הייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו כמו הילדים שלה (בעלי עשה שינוי עצום אחרי החתונה אחרי הרבה דם יזע ודמעות ומשבר בזוגיות שעברנו בגלל הרגלים מסוימים שרכש בבית ואני רואה את זה כיום גם על אחים שלו שלא התחתנו עדיין). אני לא בעד הדרך שהיא מחנכת למרות שהיא הרבה פעמים אומרת שצריך לחנך את הילד בצורה כזאת וכזאת אבל אני מתעלמת כי יודעת שיש לי את הדרך שלי וגם משתדלת ללמוד על חינוך ילדים כמה שיותר..
אבל כשנפגשים וכשהיא שומרת על הילד קשה לי! לא מצליחה להיות אסרטיבית באמת כי יודעת שזה יבוא לה ברע ואין לי כוח להתנהגות שלה אחר כך או לדיבורים מאחורי הגב.
איך צוברים את הביטחון הזה? היא באמת חושבת שהיא יכולה לגדל אותו יותר טוב מאיתנו. היא בכלל לא נותנת מקום לאמא וזרקה הרבה הערות מוזרות כאילו אם הוא בכלל מזהה אותי שאני אמא שלו.
זה מחרפן אותי ממש. ועל פניו היחסים באמת טובים ומשתדלת מאוד לשמור על יחסים מכבדים ושמחים וקרובים אבל לא מצליחה בין כל זה לעמוד על שלי או להבהיר שאם אמרתי משהו עכשיו שהיא לא תתעקש ותגיד "לא צריך ככה הילד רוצה את זה ואת זה" כאילו היא יודעת כשבפועל היא לא מכירה אותו כמוני אבל בוחרת לעשות ההיפך ממה שאמרתי.
עצות להתמודדות?? איך נוהגים באסרטיביות אבל גם בכבוד מבלי שתיפגע ותעשה רגשי?
העניין הוא שזה כבר מפריע לי. מרגישה תחת זכוכית מגדלת. יודעת שזה הרבה גם באשמתי כי אני לא אסרטיבית מספיק ונותנת לזה להשפיע עליי אבל אני לומדת להיות אמא ונותנת את כל כולי ואם להגיד את האמת אני לא מסכימה עם שיטת החינוך שלה ולא הייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו כמו הילדים שלה (בעלי עשה שינוי עצום אחרי החתונה אחרי הרבה דם יזע ודמעות ומשבר בזוגיות שעברנו בגלל הרגלים מסוימים שרכש בבית ואני רואה את זה כיום גם על אחים שלו שלא התחתנו עדיין). אני לא בעד הדרך שהיא מחנכת למרות שהיא הרבה פעמים אומרת שצריך לחנך את הילד בצורה כזאת וכזאת אבל אני מתעלמת כי יודעת שיש לי את הדרך שלי וגם משתדלת ללמוד על חינוך ילדים כמה שיותר..
אבל כשנפגשים וכשהיא שומרת על הילד קשה לי! לא מצליחה להיות אסרטיבית באמת כי יודעת שזה יבוא לה ברע ואין לי כוח להתנהגות שלה אחר כך או לדיבורים מאחורי הגב.
איך צוברים את הביטחון הזה? היא באמת חושבת שהיא יכולה לגדל אותו יותר טוב מאיתנו. היא בכלל לא נותנת מקום לאמא וזרקה הרבה הערות מוזרות כאילו אם הוא בכלל מזהה אותי שאני אמא שלו.
זה מחרפן אותי ממש. ועל פניו היחסים באמת טובים ומשתדלת מאוד לשמור על יחסים מכבדים ושמחים וקרובים אבל לא מצליחה בין כל זה לעמוד על שלי או להבהיר שאם אמרתי משהו עכשיו שהיא לא תתעקש ותגיד "לא צריך ככה הילד רוצה את זה ואת זה" כאילו היא יודעת כשבפועל היא לא מכירה אותו כמוני אבל בוחרת לעשות ההיפך ממה שאמרתי.
עצות להתמודדות?? איך נוהגים באסרטיביות אבל גם בכבוד מבלי שתיפגע ותעשה רגשי?
מנסיון!!נכד ראשון זה ככה...
מדברים