התלבטתי האם להגיב כאן מחשש עגבניות..
אני מרגישה זקנה מהדור הקודם..
אף פעם לא התנקיתי מוקדם מהלידה.
הטפטופים נמשכו אצלי בערך חודשיים, ברמת טפטופים או כתמים פעם בכמה ימים, ופחות או יותר כשהם נגמרו הגיע מחזור (או דימוןץם דמוי מחזור) שרק אחריו התחלתי את תהליך הטהרה.
כך שיצא שאף םעם לא טבלתי לפני שעברו חודשיים מהלידה, וח
לפעמים יותר קרוב לשלושה חודשים.
וכן, זה קשה.
גם הרצון לחיבוק ולמגע וגם ההרחקות והתמרון עם התינוק אחרי הלידה..
אבל לי (ולנו) זה התאים.
לדעת שאני נותנת לגוף שלי את המנוחה להחלים לאט בקצב שלו ולא דוחקת בו מהר מדי ו"מצפה" ממנו לחזור לעצמו מהר מדי..
אני מרגישה שיש כאן קצת הקבלה בין מה שהגוף אומר למה שקורה בנפש ובשאר תחומי החיים.
אחרי הלידה לוקח לי זמן לחזור לעצמי בכל המישורים. ובעיני חלק מהבלאגן של אחרי הלידה של שעות שינה מטורפות, חולשה, בקושי זמן לאכול, להתפנות, צורך לארגן מחדש את החיים בכל הרמות - אז גם הדימום הוא חלק מזה.
הוא הדרך של המערכת הנשית "להתארגן מחדש" ולשדר לי שהיא לא פנויה כרגע לעומס נוסף, גם לא של קירבה לאיש היקר שלי..
ומתוך כבוד לעצמי ולתהליכילץם שלי העדפתי להמתין עם הטהרה עד שארגיש הגוף אומר לי שזהו. נקי לגמרי. הלידה הסתיימה סופית ויש בגוף פניות להמשיך הלאה.
ובשבילי היה מאוד משמעותי שתהליך הטהרה מהלידה יהיה שלם: הפסק, מוך, 7 ימים נקיים ממש עם בדיקות, תחתון לבן והכל ואחריהם הטהרה המיוחלת והמפגש הזוגי המחודש בשלמות ובמלואו, כשאני באמת פנויה אליו מכל הכיוונים והגוף לגמרי החלים מהלידה.
אני יודעת שזה לא מתאים לכל אחת, אבל מניחה את זה כאן.
לא יכולה לדמיין עלי נסיונות להפסק ותסכולים מדימומים וכתמונים ועומס כזה על הגוף ועל הנפש, וטהרה כשהגוף לא לגמרי מוכן באמת למגע מלא - אותי זה היה מציף ומפיל..
אז כל אחת שתעשה מה שטוב לה.
רק מניחה את זה כאן.
ויודעת מחברות שהרבה מבנות גילי ה"זקנות" עברו את זה ככה..
יאללה, עגבניות...
לימון, קינמון ופטל....
