כידוע, מופיע כבר - בספר יחזקאל מופיע - שכבר בתוך מצרים - עוד לפני היציאה ממצרים כאשר משה רבינו הגיע - כבר הייתה נבואה על הגאולה - שהייתה תלויה, בעצם 'בזכות' - כלומר 'אם ישראל ישמעו'. - זאת הנבואה, על פי חז"ל המוזכרת הנבואה שנאמר לעלי הכוהן - על פי חז"ל - נבואה שנאמרה על ידי אלקנה אביו של שמואל. שאמר לעלי בשם ה' 'הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה' - שהכוונה, כמובן - שהקב"ה נגלה לאהרון באופן אישי לגאול את העם - עוד לפני משה. - משהו כמו "משיח בן יוסף". - וזה לא התממש. ובעצם הכהונה שנוצרה יותר מאוחר, כבר הייתה 'אחרי' המשבר של ה'חוסר אמון'. והדיבור שבין אלקנה לעלי - נגע לאותו דבר עצמי - שנוגע למה שלפני אותו משבר של ה'חוסר אמון'.
בעוד משה - מסמל את הגאולה בעצמה. ואהרון - את הכהונה שבתוך הגאולה. - אנחנו מכירים את מרים - כמי שקשורה לחסרים של ה'חוסר אמון', הנוגע לתקופה שלפני - כפי שמופיע כמה פעמים בחז"ל - ואומנם יש דברים ברורים בתורה שנראה שרומזים לכך - ואומנם מדובר כאן על 'השלמת חוסר' - אבל ה'צורה' של הדבר עצמו שנחסר - מופיעה דווקא על ידי שמואל הנביא - כאשר הוא מציג את אותם דברים כפשוטים וברורים, 'מושכל ראשון' של כל המושגים האמוניים.
כמו שכתוב 'משה ואהרון בכוהניו ושמואל בקוראי שמו' - המושג 'קוראי שמו' - אנחנו מכירים אותו מהאבות - אברהם יצחק ויעקב - שהיו קוראים בשם ה' בכל מקום - כמו שאנחנו יודעים, שבזמן המקדש נאסר, דבר שהיה נהוג על ידי האבות עצמם - מצבה להקרבת קורבן - וזה דבר שנעשה באופן ספיציפי דווקא על ידי שמואל הנביא. - יש 'משה ואהרון בכוהניו' - שזה נוגע לכהונה - למקדש עם כל ההסדרות הנהוגות בו. לעומת 'ושמואל בקוראי שמו' - שזה החוכמה של 'הטקסים המקוריים' הנכונים על פי האבות - הדבר של השראת השכינה בעצמה - לא רק על ידי אופן מלאכותי, או 'לא ישיר' - כמו שכתוב ביחזקאל - שעצם הצורך 'להחליף' עבודת בכורות - זה כנראה נקרא 'ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם'. - שזה דבר - שאנחנו יודעים על פי חז"ל והמסורה המסורה מדור דור - שלעתיד צריך לחזור על מכונו. - אנחנו יודעים שלא משנים שום דבר בהלכה שלא בהסדרה תורנית כצורתה המסורה ומסירתה דור דור - אבל, בסוף, מבחינת הנושא התורני - התורה אומרת שכל הדבר, וכך יהיה וכך צריך להיות.
אנחנו יודעים גם - מזמן בית שני - חז"ל אמרו 'כל מי שלא ראה בכבודן של ישראל באלכסנדריה של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל מימיו'. - זה, בעצם, - דבר לכאורה שעבר - ובכל זאת - דווקא הוא - היה העדות לדורות - על כבודן של ישראל - שגלה - אף על פי שהיה להם כבוד גדול בארץ ישראל - ושם מקומם. אבל אותו הכבוד שגלה - ולא נגאל - מבוטא על ידי העדות הזאת.
אם אנחנו מכירים, ב'מטבע של מלכות דויד' - דויד ושלמה מצד אחד, ירושלים עיר הקודש מצד שני - ואומנם - כבודה של ירושלים כעיר הצדק - שממשכנה נמסרת התורה מדור לדור - זה מצדקיהו מלך יהודה. ועמוס הנביא - שמשארית יוסף - מבטא את הקדושה של 'עיר הקודש', אז שמואל, מבטא את אותה שלמות החסרה של מלכות דויד, הדבר שנוגע ל'סיהרא באשלמותה', השלטון מהצד האלוהי על הטבע כולו, שהוא דבר שונה לחלוטין מאותה גלות, אלא נוגע לקריאה בשם ה' כפי שעשו האבות מימי קדם.
בעוד משה - מסמל את הגאולה בעצמה. ואהרון - את הכהונה שבתוך הגאולה. - אנחנו מכירים את מרים - כמי שקשורה לחסרים של ה'חוסר אמון', הנוגע לתקופה שלפני - כפי שמופיע כמה פעמים בחז"ל - ואומנם יש דברים ברורים בתורה שנראה שרומזים לכך - ואומנם מדובר כאן על 'השלמת חוסר' - אבל ה'צורה' של הדבר עצמו שנחסר - מופיעה דווקא על ידי שמואל הנביא - כאשר הוא מציג את אותם דברים כפשוטים וברורים, 'מושכל ראשון' של כל המושגים האמוניים.
כמו שכתוב 'משה ואהרון בכוהניו ושמואל בקוראי שמו' - המושג 'קוראי שמו' - אנחנו מכירים אותו מהאבות - אברהם יצחק ויעקב - שהיו קוראים בשם ה' בכל מקום - כמו שאנחנו יודעים, שבזמן המקדש נאסר, דבר שהיה נהוג על ידי האבות עצמם - מצבה להקרבת קורבן - וזה דבר שנעשה באופן ספיציפי דווקא על ידי שמואל הנביא. - יש 'משה ואהרון בכוהניו' - שזה נוגע לכהונה - למקדש עם כל ההסדרות הנהוגות בו. לעומת 'ושמואל בקוראי שמו' - שזה החוכמה של 'הטקסים המקוריים' הנכונים על פי האבות - הדבר של השראת השכינה בעצמה - לא רק על ידי אופן מלאכותי, או 'לא ישיר' - כמו שכתוב ביחזקאל - שעצם הצורך 'להחליף' עבודת בכורות - זה כנראה נקרא 'ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם'. - שזה דבר - שאנחנו יודעים על פי חז"ל והמסורה המסורה מדור דור - שלעתיד צריך לחזור על מכונו. - אנחנו יודעים שלא משנים שום דבר בהלכה שלא בהסדרה תורנית כצורתה המסורה ומסירתה דור דור - אבל, בסוף, מבחינת הנושא התורני - התורה אומרת שכל הדבר, וכך יהיה וכך צריך להיות.
אנחנו יודעים גם - מזמן בית שני - חז"ל אמרו 'כל מי שלא ראה בכבודן של ישראל באלכסנדריה של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל מימיו'. - זה, בעצם, - דבר לכאורה שעבר - ובכל זאת - דווקא הוא - היה העדות לדורות - על כבודן של ישראל - שגלה - אף על פי שהיה להם כבוד גדול בארץ ישראל - ושם מקומם. אבל אותו הכבוד שגלה - ולא נגאל - מבוטא על ידי העדות הזאת.
אם אנחנו מכירים, ב'מטבע של מלכות דויד' - דויד ושלמה מצד אחד, ירושלים עיר הקודש מצד שני - ואומנם - כבודה של ירושלים כעיר הצדק - שממשכנה נמסרת התורה מדור לדור - זה מצדקיהו מלך יהודה. ועמוס הנביא - שמשארית יוסף - מבטא את הקדושה של 'עיר הקודש', אז שמואל, מבטא את אותה שלמות החסרה של מלכות דויד, הדבר שנוגע ל'סיהרא באשלמותה', השלטון מהצד האלוהי על הטבע כולו, שהוא דבר שונה לחלוטין מאותה גלות, אלא נוגע לקריאה בשם ה' כפי שעשו האבות מימי קדם.
)
יש לך זיכרון צילומי לניקים …