לשאול את עצמך - למה הרגשת רע?
את מרגישה שזה משהו שאת "צריכה" לתת?
כי אם כן, אז השורש מתחיל כאן.
בדינמיקה הזוגית ביחס לאינטימיות.
נכון בעיניי שזה יגיע ממקום של רצון, ולא של הסכמה.
תראי שזה בעצם יצר לופ שקשה לצאת ממנו.
הוא שאל, ורצה לראות אותך
אבל תודעת ה"לא נעים", גרמה לך לא לראות את עצמך, ובעצם גם ללכת נגד הרצון שלך ושלו יחד.
יכול להיות שזו נקודה לבירור משמעותי של התחום הזה אצלכם. כי נשמע שגם אצלו זה טעון ואולי שניכם מגיעים עם משקעים.
השאלה היא האם זה בדיבור או במודעות, או שכל אחד מנסה לחשוב מה השני רוצה, בלי באמת לשאול.
לגבי שאר הדברים.
קודם כל ממש מבינה את הכאב שלך. ממש.
אני מצטרפת לאמירה שנשמע שיש כאן מקום קצת אימהי.
השאלה היא האם זה מופיע בעוד הקשרים.
עד כמה יש לו מקום לאחריות על עצמו ולאחריות זוגית, כי את מתארת את לקיחת האחריות גם ביחס לסדר בבית, שהוא שיחרר ברגע שאת קצת חזרת לעצמך.
אם הוא היה פותח את השרשור, הייתי כותבת כמובן ביחס אליו. אבל מכיוון שאת פתחת, אני כותבת ביחס להתנהגות שלך.
א. לנסות לחשוב האם מפריע לך עקרונית מה שהוא עושה, או שאת מרגישה שזה פוגע בך אישית.
אם הוא לא מתפלל למשל - זה שלו לגמרי
אם הוא מול המסך כל הערב ומבזבז זמן - זה שלו
אבל אם בגלל זה כל העומס של תפעול הבית נופל עלייך - זה שלך. וזו נקודה לדבר עליה. בלי קשר בכלל למסכים, אלא ביחס למשימות של הבית.
אם חסר לך זמן איתו - זו נקודה לדבר עליה. ובלי קשר למסכים.
וכדאי שזה יגיע ממקום של החוסר שלך, ולא ממקום של ביקורת עליו ועל המעשים שלו.
ב. ביחס לעניין הדתי - באופן כללי אני חושבת שזה באמת עניינו של האדם עצמו, הקשר בין אדם למקום.
אבל, את מתארת שאת מרגישה שזה מעבר ל"רק" לא ללכת לתפילות.
וכאן, בגדול, היה מקום לשיח פתוח ביניכם, על מה קורה לו. לא בצורה ביקורתית, אלא מתעניינת.
אולי הוא כבר מרגיש פחות מחובר?
אולי משהו בעולם הדתי שלו משתנה?
אנשים לא נשארים אותו הדבר כל החיים.
אני מבינה שזה מאוד מטלטל אותך
אבל דרך עיניים ביקורתיות אני לא חושבת שתצליחי להגיע ללב שלו. ואם הוא יעשה תהליך שקשור לדת, הוא יעשה אותו בלי לשתף אותך, כי הוא ירגיש שאת תעביר עליו ביקורת ולא תדעי לקבל את זה.
זה ממש עצוב, אבל את לא יכולה להחזיק את העולם הדתי שלו. ואת מרגישה שאם תשחררי אז הוא ילך ויאבד לו. אבל אני לא חושבת שזה שתעקבי אחרי התפילות שלו, זה מה שיגרום לו להחזיק את העולם הדתי.
אני מאמינה שתורה זו בחירה. בחירה פרטית של כל אחד. ועם כמה שזה קשה, זה לא משהו שבת זוג יכולה להחזיק בשביל בעלה.
אני חושבת שהדבר היחיד שאפשר לעשות, זה לתת מקום. לספקות, לשאלות, לשיח בנושא. את לא יודעת לאן זה ייקח. אבל לפי דעתי זה בוודאי יאפשר יותר מאשר אם תמשיכי לנסות להחזיק עבורו את העולם הרוחני שלו.
ג. נקודה אחרונה. כתבת שהוא אבא טוב ובעל טוב. במה הוא כזה בעינייך? אל תעני לי. תנסי לענות לעצמך. ותפרגני על הטוב. יש מקום להגיד גם מה מפריע, אבל עוד יותר טוב, זה להגיד מה היה טוב ומה שימח אותך. "וואי איך היה לי כיף היום שישבנו ושתינו קפה ביחד, אני ממש אוהבת לדבר איתך". "תודה רבה שהכנת לי קפה, זה ממש שימח אותי". ועוד כאלו. לפעמים הטוב הוא מובן מאליו, והצד השני בכלל לא יודע מה משמח. כשאומרים את זה, זה מדרבן לעשות את זה שוב
