גם לי היה שינוי גדול ביחס מאמא מאז שהתחתנתי..מדמות מעורבת בחיי ומקשיבה מאוד
היא פשוט לא מתעניינת..לא מעורבת..בלי סבלנות להקשיב..
ועם הגיל המתבגר אז גם לא היה אופציה להגיע לשבתות..ובכללי תחושה שאני לבד
החוסר הוא כואב
כי אמא זה בסיסי
ומנסיוני יש תהליכים שצריך לעבור מול החוסר
לכאוב אותו.ככה. בחמלה . לתת לעצמי חיבוק על הכאב הזה. לא להתחמק ממנו.
לקבל את זה שהמצב הוא לא מה שדמיינתי. שזה מה שיש. כרגע. ולא להיות רק במאבק םנימי והתנגדות .כי במילא אין לי איך לשנות.
סוג של להתאבל על מה איבדתי
ואז
אחרי זה
מרגישה שמתפנה בלב מקום
קדימה
להכיר מי אני ומה אני לומדת מתוך החוסר הזה
להתאים ציפיות מותאמות לסיטואציה-לא לבא בכל שיחה עם ציפיה לא מותאמת ואז להתאכזב.
להבין שזה מה שהיא מסוגלת כרגע לתת לי
וגם הקצת הזה כנראה חשוב לי. כי בכל מקרה אני מחפשת אמא בחיים.
ואז מגיע גם השלב היותר יוזם
מה היתי רוצה להביא מעצמי לקשר?
אולי יש משהו שאני יכולה -לא לחפש ממנה- אלא ליזום בעצמי.
אפילו שחלקי וזה לא כמו וכו..
לדוגמא אני נגיד באיזשהו שלב הפסקתי לחכות שהיא תשאל או תתעניין איך העבודה החדשה שהתחלתי . או מה בכלל התפקיד שלי...
אני תימצתתי במשפט-שניים מה בא לי בכל זאת לשתף אותה ופשוט אני שיתפתי מעצמי
ונכון התגובה לפעמים עדיין היתה מבאסת
אבל עשיתי בעבור עצמי.ולא כדי לקבל ממנה משהו.
עוד דבר זה לנסות להיות יותר נותנת בקשר ופוקחת נזקקת.
הבנתי שהיא לא יכולה להעניק לי כמו שאני רוצה
אז זיהיתי איפה היא נזקקת..ומה היא מחפשת לעצמה דו-א מתוך הקשיים שלה
טמשתדלת לבא לשיחה בעיקר כדי להתעניין בה ולהקשיב לה ולהשתתף באתגרים שלה.
להיות בעמדה מעניקה.
נכון לא תמיד הלב פתוח.אבל עושה את זה גם כחסד.
נכון לפעמים זה מציף שגם אני זקוקה..ואין..
אבל כן..יד גם איזה היפוך תפקידים שבו נכון שאני קצת אהיה המעניקה מאשר הנזקקת הממורמרת.