שבוע של התודעה בלעדיו, שבוע של ראשון של החיים אחריו
אני מנסה לתעל את הפחד לתנועה בכל נשימה ונשימה.
רק לא לעצור, רק לא לשהות, רק לא לתת לעצמי אופציה להגיח במלוא הכובד ולחנוק בי שאריות רווחה.
שבוע והתנועה ממשיכה, והוא כבר לא כואב, ונדמה כאילו שכחתי.
מה למדתי?
בנסיון להשאיר את המוח ער, ספורט ומקלחות של מים קרים לאו דווקא יעזרו לי, שיחות כנל. עם בירה לעומת זאת, הגוף לא יכול להתווכח.
חוסר שינה ורעב עם אפקט דומה, ממסטלים מעט, נותנים ראש טוב, מרחיקים מחשבות ורגשות מיותרים.
הוא
מהווה הסחת דעת מופלאה, ואולי באמת יעזור, אבל דבר אחד בטוח, הוא גורם לתנועה להמשך, ובינתיים מתתי רק לערב אחד

אני מחכה לדם.
לחיים שיזלגו החוצה
והלאה ממני.
לא נועדתי להביא חיים.
לא נועדתי לחיות אותם
במלואם.

אני מחכה לכאב
לנקמה
לנחמה.

הגוף צריך לסבול.
הגוף ממאן כדי
שהנפש.

על טעויות שעשיתי
אני צריכה לשלם.

בין כך
ובין כך

הגוף ישלם.

אני באמת במערכת יחסים רעה? שוב? אותם דפוסים? זה באמת רע? אני כל כך רוצה שזה יהיה טוב. אני מפחדת