הוא אחר ולא רגיל.

אז אתה אולי מבטא אובר רגש לבנות שלך.

אפילו אם יחשבו שאני "נודניקית" או "חופרת" - שימי לב בבקשה לכל אותם "אנשי צללים" עם "כוונות טובות" (במרכאות כפולות ומכופלות, כן?) שיכולים לקפוץ על ההודעה שלך כמוצא שלל רב ולומר לך בפרטי איזו אישה מדהימה את וכמה בעלך לא בסדר וכמה הם לא היו עושים זאת וכו' וכו' וכו' (כמובן הכל בדרך ערמומית, מניפולטיבית, לאט לאט ועם מלאכת מחשבת ממש...)

לכן היזהרי גם מכך יקרה (ובטוחה שאת תביני זאת, האמת שזה אפילו לא נכתב רק אלייך דווקא יקרה אלא בכללי לשוב ולהזהיר את כל הקוראים...

ואם אתם מהצד של ה"נוכלים" הללו - תיזהרו! ואם חסר לכם משהו - לכו לטפל בכך עם האישה *שלכם* ולעבוד ולהשקיע את כל המרץ והאנרגיה והכוחות שלכם בביתכם פנימה ולא על נשים אחרות!]

- וב"ה כבר מתפנה לכתוב לך עוד כמה דברים מעבר להודעתי הראשונה

את נשמעת אישה *כל-כך* טובה

אדם טוב, ורגיש, ואוהב, ואכפתי

ולאדם עם לב כזה גדול - כאשר יש לו משהו כואב - אותו כאב יכול להיות אפילו עוד יותר כואב ועוד יותר עמוק ועוד יותר קשה.

חיבוק גדול גדול

אני חושבת שהדיוק הנפלא והמודעות שלך לדברים יכולה כן להביא אתכם לצמיחה ב"ה.

לא להתעלם כלל מאותם רגשות שאת מרגישה, אלא לנסות לבחון ולראות איך מצליחים להתקדם מכאן.

יש כאן הרי שני רבדים

הרובד הראשון - הוא הצורך *שלך* ליחס, תשומת לב, אהבה וחום מבעלך היקר

והרובד השני - הקשר של בעלך עם בתו.

ולענ"ד הרובד השני יכול לא להפריע לך *כלל* אם הרובד הראשון יהיה שלם ומסופק אצלך.

ז"א,

זה *לא* שעיניך צרה חלילה ביחס האוהב בין בעלך לבתו,

זה *לא* שאת משוגעת

זה *לא* שאת ילדה קטנה

זה *לא* שאת קנאית ואובססיבית -

כל זה זה *לא*!

אז מה זה כן?

זה כן שם לך ממש מראה מכאיבה מול הפרצוף,

מראה שמנכיחה עבורך את אותו החוסר פעם אחר פעם.

ז"א, זה לא שאת רוצה שלבת לא יהיה את בעלך,

אלא זה שאת רוצה שגם *לך* יהיה אותו!

ובהחלט בעלך צריך להבין את המקום הזה.

הוא נשמע מתיאורך אדם טוב ורגיש (ואיזה יופי שלמרות הכאב והקושי הגדול בו את נתונה כעת את עדיין רואה אותו כמכלול ומעידה עליו כי הוא אדם מקסים (!)

טוב לב

נעים

זה המון יקרה!)

רק שחסרה לו כאן ההבנה של *הצד שלך בעניין*

הוא יותר רואה כעת רק את הצד שלו, את עצמו (שזה טבעי, אדם אצל עצמו הוא גר...), אך עליו לפתוח עוד צוהר ולראות גם אותך יותר,

לראות יותר את הצורך הזה שלך ליחס עמוק ואוהב וחם,

לראות את הכאב שאת חשה כאשר זה חסר לך

ועם עבודה נכונה הוא יוכל להגיע לשם ב"ה. ולעבוד על המקום שבו הוא יעניק לך את הצורך שלך במלואו,

וממילא כבר כל העניין עם בתו לא יפריע לך...

אז יקרה,

את לא ילדה קטנה אלא אישה רגישה וטובה ונהדרת שזקוקה לחום, אהבה, תשומת לב, ניראות, לקיחה שלך לא כמובן מאליו, והרגשה שהמקום שלך בלב בעלך שלם ואת מקום ראשון אצלך.

זו הרגשה טבעית ובריאה של אישה שאוהבת את בעלה! בהחלט!

והדיוק הזה גם עבורו - שכיוון שאת אוהבת אותו את רוצה יותר ממנו,

כיוון שהוא כל כך טוב לך, את רוצה עוד מהטוב הזה,

שמה שאת חווה ומרגישה - זה שלך כי את - זו את

והוא - זה הוא

ולא ניתן להשליך את איך שהוא רואה את הדברים בהכרח לאיך שאת רואה אותם,

אלא גם אם הוא אינו רואה בכך צורך או חושב שזה שמור אך ורק לקשר של הורים-וילדים, הנה באה אשתו, אדם נפרד ממנו, ומלמדת אותו להרחיב את הראייה וההסתכלות ולהבין שהיא-אשתו האהובה זקוקה לקירבה הגדולה והשלמה הזו גם.

לא כי היא ילדה והוא אבא שלה, אלא כי היא אשתו והוא בעלה.

וזה מעולה ובסדר גמור שבתור אישה היא תשמח ותרצה שבעלה יהיה קרוב אליה, ישקיע בה, יפנק אותה, יראה אותה, ישמח אותה ויהיה שם בשבילה. מעולה. ומאותו השוני ניתן רק להתברך ולא להיות מאוימים.

ב"הצלחה רבה יקרה

הרבה אהבה ושמחה

יכול להיות שמהצד של בעלך יש כאן איזשהו "איום" בתת מודע כאשר הוא שומע אותך אומרת את הדברים הנ"ל,

כי אולי הוא מפרש זאת (שוב, בתת מודע) כ - אשתי מונעת ממני או עלולה למנוע ממני קשר אוהב עם בתי -

ואני דואג לבתי ואוהב אותה -

ואם אקשיב לאשתי לא יהיה הקשר -

ואז בתי תיפגע -

ואז לא יהיה לה טוב -

ואז לא אהיה גם אבא טוב עבורה -

ואחרי כל מה שעברה בגללי, הגירושין וכו' (לא שזה נכון, רק שהתת מודע ורגשות האשמה יכולים לדבר כך מגרונו) - אני עוד לוקח לה את אבא -

אז אני לא יכול להכיל את זה -

אז אני לא מסוגל לשמוע מה שאשתי אומרת ביחס לכך -

אז אני פשוט במקום לשמוע ולהכניס ללב פנימה - הודף

הודף הכל ולא מקבל ולא מכניס ואפילו רואה שהבעיה אצלה -

ואז אפשר לנשום.

כי אם הבעיה אצלה אז אני בסדר -

אז אני יכול להמשיך להיות בקשר עם בתי -

אז בתי תקבל את היחס הטוב ואת אבא שהיא צריכה -

וכו' וכו'

ז"א, שאפילו בלי להתכוון, דרך העלאת אותו הצורך שלך יכול בטעות "ללחוץ" לבעלך על איזשהו כפתור רגשי - מה שיפעיל אצלו כאמור את אותו מנגנון הגנה אל מול האיום שהוא מפרש וחווה...

לכן גם מהצד שלך אולי עבודה על לחזק את המקום הטוב,

את החשיבות שגם את רואה בעינייך שלך בקשר שלו עם ביתו,

בדיוק כמו שכתבת,

שמרוב שהוא חשוב לך עקרת את כל שורשייך, עבודה, משפחה, חברות כדי להיות איתו.

שהוא אדם מקסים, טוב לב ונעים ואת אוהבת אותו כ"כ,

שאת מאוד אוהבת גם את בתו וכמובן מבינה את ומעריכה ושמחה על הקשר ביניהם, ואפילו מצידך משתדלת בזמנים אלו לקחת צעד אחורה ולתת לה את מלוא תשומת הלב (! בהחלט חשוב להבהיר לו זאת, שידע),

שאת מחווטת ממש לחוש אהובה גם ע"י תשומת לב,

ע"י יוזמה של דאגה אלייך, ע"י מחמאות ופירגון, ע"י פינוק, ע"י שאלה אם בא לך לצאת לאנשהו, ע"י הכנת קפה עבורך,

ע"י הכנת אוכל עבורך, ע"י חיבוק, ע"י כינויי חיבה, ע"י יציאה לטיולים ובילויים משותפים יחד, ע"י מתנות,

וכמובן לשקף לו גם שכאשר הוא אומר לך משפט כמו "את מאתגרת" או "את ניסיון כדי לעבוד על המידות" - את ממש מרגישה שלילה של הלגיטימציה שלך  להרגיש את מה שאת מרגישה ואז זה פעמיים שורף,

גם הצורך שלא נענה וגם אי-הלגיטימציה לרגש הכאב שבא בעקבות כך.

ובטח שאת לא אשמה יקרה!

מציעה לנסות את כל הנ"ל ואם אתם רואים שמשהו שם תקוע או חסום או לא מתאפשר - להתייעץ עם גורם מקצועי ולהגיע להרמוניה ושלמות ב"ה 🙏

יתכן לגמרי שהוא אוהב ומבחינתו נותן ומשמח.

מבטים שונים על המשמעות, זה דבר מצוי.

ותתפלאי.. לא תמיד, גם איש שמאד אוהב את אשתו, "פשוט יודע לראות את הצורך ולתת אותו"... לפעמים כן ולפעמים לא.

בכלל אנשים ונשים זה שונה.

ויתכן שבנית לך במשך שנים חלומות מה זה "כשאוהבים".. וקשה לך לראות שיש שוני במבט, או שיש תהליך.

במקום לתהות אם הוא בכלל אוהב אותך - מה שבהכרח עלול להפחית אהבה, כי את מתרכזת "בך" - מוטב אולי שתיישמי מצד עצמך מה שאת חושבת שזה "כשאוהבים"... (אולי למשל גם הצורך שלו לקשר עם ביתו, שבניגוד לנורמליות רוב הזמן אינו רואה אותה...).

תשקיעי מצידך, בנחת ושמחה - ומן הסתם תראי שיחס גורר יחס. 

ממש התחברתי לנקודה השניה שכתבת - לאהוב את עצמנו ושהבעל לא יכול לספק לנו את כל האהבה שאנו מצפות ומייחלות לה - כמה נכון וכמה מציאותי! כל הכבוד לך סוסה יקרה   מוריד כמה טונים מכבידים מהזוגיות.... כל הכבוד 

אבל המציאות באה וטופחת על הפנים....

כשאת מבקשת מבעלך לעשות "X" כדי להיות רומנטי , והוא דוחה את זה ואומר שלא יכול........ כבר משפיל בתור אישה ועדיף להנמיך ציפיות.......

יש שיטות שאומרות לא להגיד לו מה לעשות, כי זה פוגע בו , הוא רוצה לתת מעצמו,

אלא להגיד את זה בתור משאלה, ואז הוא ירצה לשמח אותך ולא בתור שאת אומרת לו מה לעשות, עוד לא הצלחתי ליישם את זה

אולי תנסי ואולי יעבוד לך ........

נגיד לומר בתור משאלה - "בא לי את המכונת כביסה הזו!" ואז הוא יגשים לך את זה... אצלי בכל אופן לא עבד

השלמתי עם העובדה שיש לו גם את החיים שלו, והוא לא יכול לתת לי מעבר למה שהוא יכול, 

אם הוא מכין לי למשל קפה או עוזר במשהו בבית - אני צריכה להגיד תודה וזהו, לחפש תעסוקה/חברות/תחביבים ופשוט לא לנסות לצפות לרצות לקבל ממנו, זה סתם גורם בסוף למתח ולהרגשה לא נעימה שאת מצפה ומאוכזבת, עדיף מלכתחילה להשלים עם זה.... 

אולי העצה שלי לא נכונה אך כך מרגיש לי נכון... חיבוק על התחושה הקשה 

הרצון לתת הוא מצוין.

אבל בנידון זה, את שמת את הרצון הזה על בעלך - כלומר, עסקת בשאלה אם הוא נותן מספיק.

ובכלל, אל תעשי שינויים קיצוניים בתוכך בגלל מה שאומרים אחרים. 

תבדקי דבר דבר מה מתאים לך. מה נראה לך. 

נישואין זו מערכת של יחס הדדי. גם  נתינה, גם קבלה. לא צריך להקצין שום דבר.

יש כאן בעיה ספציפית, הבת שלו, שהיחס אליה עורר אצלך "השוואות" וכו' - אז בענין הזה צריך לשנות כיוון.

אחרי שזה ייעשה, תוכלי לבדוק ביתר אובייקטיביות האם ומה באמת חסר לך ביחס, באופן רציונלי.

ומן הסתם, כשהנושא של הבת ירד מעל הפרק, ולאידך את תעסקי בבנין נחמד של היחס עם בעלך ללא בדיקה מתמדת אם הוא "באמת אוהב אותך", כבר לא תצטרכי להסתפק בזה..

קודם כל, זה באמת נוגע ללב. ההרגשה שלך מובנת. עד שזכית להתחתן, את רוצה יחס חם, שגם יפצה אותך על כל  הציפיה.

נראה מדברייך - אם אני לא טועה - שנניח ולא היתה הבת ברקע, לא היית מרגישה שמשהו אצלו מאד לא בסדר.

בהיות שהוא אדם "מקסים, טוב לב ונעים", זה כנראה היה מספק אותך. לא היית עושה ענין גדול מכך שהוא לא יוזם לצאת לבית קפה..

מה שמפריע לך כנראה, זו ה"השוואה".

נראה לעניות דעתי, שלטובת הענין, את צריכה מצד אחד לא לחוש "רגשי אשמה", כי זה דבר די טבעי;

אבל לאידך, את צריכה לנסות יותר להבין מה קורה בראש שלו. תנסי רגע לקרוא את זה, כאילו את לא ברקע... כאילו את עומדת לקרוא כעת על מישהו ובת שכלל אינך מכירה ולא נוגעים לך (רק לרגע..).

הרי את אומרת "כשהבת מגיעה".. משמע, רוב הזמן היא אצל האמא. את צריכה להבין שקשר של הורים לילדים, זה משהו קריטי. הוא נמצא מן הסתם באיזושהי "תחרות" עם האֵם על לב בִּיתו. הוא גם רוצה בטובתה, רוצה לפצות אותה על כך שהפסידה את נוכחותו הקבועה. רוצה להיטיב לה. הרצון להיטיב לילדים זה משהו טוב, עמוק. אין "גירושין" מילדים. גם חשוב לו מאד מצידו שיימשך הקשר איתה. קשר טוב. מבין שהיא תגדל, בעז"ה יהיו לה ילדים. העתיד שלו.

בנוסף, הקשר אל הילדה הוא כבר קשר ותיק. איתך הוא בונה כעת את ביתו. ובאמת - לא על אותו מישור. זו ילדה, זו אשה (לא מצד המבוגרת והקטנה, אלא שני סוגים של קשר).

מה שהייתי מציע לך, זה לנסות "לשנות ראש". קצת קשה, אבל יכול להשתלם.

תגידי לעצמך, קודם  כל, מעכשיו אני מסתכלת בהערכה על הקשר עם הבת. רק הערכה, נהנית איזה בעל טוב יש לי, שהוא כזה אבא טוב...

אח"כ - לגבי הקשר ביניכם. תשקיעי במה שביניכם, ללא קשר לעניינה של הילדה. אל תחשבי על זה בכלל. תשוחחו, תתעניני מה קורה איתו, איך עבר עליו היום. תתני פידבקים חיוביים, תחייכי, תציעי לצאת מידי פעם.. תראי שבעז"ה ייבנה ביניכם משהו טוב, שבאמת  המקום של הילדה כלל לא יהיה בתחרות איתו. קשר בין איש לאשתו. יתאהב בך.

אחרי שתלכי כך כמה זמן - תוכלי גם להציע על פרטים. לבקש שייזום קצת יותר וכו'. מה שנראה לך טוב לך. ותדגישי, הבנתי, כל הכבוד לך שאתה אבא מעולה, אין "תחרות"... אני רק אומרת, איש כזה טוב, שיכול להיות אבא כזה טוב, יכול גם להיות בעל לא פחות טוב. אז אני אסביר לך מה אני צריכה בתור אשה - לא ילדה - תבין שזה אשה, ותעשה מאמץ... הכל בחיוך, ואחרי שקודם שינית קצת כיוון.

הצלחה רבה! לא להתייאש. יש סיכוי.

הנה קישור לדיבור על זה פה לפני שלוש שנים

חוף משפחות בכינרת | ערוץ 7

אתה לא מכיר זוגות שנשואים עשורים וטוב להם?

וודאי שיש קשיים. גם כרווקים וגם כנשואים.

אבל בסך הכולל- לא סתם הרבה אנשים מתחתנים.

יש בזה הרבה מאוד טוב.

ובזוגיות טובה ונורמלית זה באמת כיף וטוב וממלא, היחד.

גם לא נכון עובדתית.

90 אחוז חיים גרועים יותר?

חצי מתגרשים? לא נכון עובדתית

גם לא נכון שאי אפשר לעשות ילדים לבד מבחינה ביולוגית זה עדיין בלתי אפשרי.

גם לא נכון כי יש מחיר לחופש, יש מיעוט של "חופשיים" אחרי גיל 40 שהם היו מתים שתהיה להם משפחה או קריירה אבל הם התמכרו לחופש והם משלמים את המחיר החברתי של להיות "חופשיים" הרוב המוחלט חוזר לתלם אחרי גיל 20 ומשהו, מקימים משפחות, פוצחים בקריירה ומשמחים את אמא, זה האושר האמיתי, החופש שהוא מתאר בגיל 40 זה מקור לאומללות.

זה שיקוף של עולם ערכי מערבי מנותק משורשים, של אכול ושתה כי מחר נמות. כשאין מוכנות להשקיע, להתאמץ, ליגעת ומצאת - תאמין, באמת זוגיות נראת סוחטת.

כשחיים נכון, כשמבינים שאדם - לעמל יולד, כשבאמת דואגים אחד לשני ומתאמצים לראות אחד את השני - אין דבר שיותר משלים וממלא ונותן שייכות מזוגיות שמתפתחת למשפחה.

גם בתרבות המערבית, רובם המוחלט של האנשים מתחתנים...

לא כל דעה מוזרה היא תרבות מערבית

העלאת על נס דגל החירות.

הרווקות המאוחרת.

הפרוגרסיביות שרואה במשפחה אויב.

אחוזי הגירושים.

עשיית ילד "לבד".

מה זה כל החרא הזה אם לא תרבות המערב על סטרואידים?

וכמה אנשים מנסים באופן אקטיבי להטיף לזה שחתונה זה דבר רע?

מיעוט שבמיעוט.

הפרוגרסיביזם לגמרי תומך בהשמדת המשפחה.

מעצימים את האינדיבידואליזם.

הרבה מאוד באירופה ובארהב בוחרים שלא להתחתן אני לא יודע איפה אתה חי.

לא מיעוט שבמיעוט בכלל.

מרמור והתקרבנות

ויש גם דברים נכונים:

כ50% מתגרשים

אנשים נשארים לעיתים גם כשגרוע להם

ידע מגיע רק מניסיון (ולפעמים ניסיון גם הוא לא מספיק בשביל ידע)

מערכת יחסים יכולה להיות משהו רע (וגם אם היא בינונית היא יכולה להיות דבר מאד רחוק מזוגיות תקינה)

שקר גס.

השקר הכי ברור בכל הפוסט.

מבט מסוים על הסטטיסטיקה

גירושין סטטיסטיקה

זה מספר הזוגות שמתגרשים מתוך אלה שמתחתנים? מה פתאום? אפילו לא קרוב.

האחוזים פחותים

ומי שלא מוכן להסתכן להיפגע לא מוכן להסכים לחיות.

זוגיות היא לא סטטית

כל זוג עובר רגעים שחורים ורגעים מאושרים.

מי שמוכן ללמוד ולעבוד על עצמו ישיג יחס גבוה של רגעים מאושרים לעומת רגעים קשים

עובר רגעים מאושרים

כדי להשיג אותם לא די בעבודה ותהליך עצמי

צריך פרטנר מתאים

לפעמים הוא פשוט לא

מהסיבה שחווה רגע מאושר אחד עם השני

לידה, רגע שקט ונחת עם הילדים

זה רגע של אושר ביחד

אפילו תקווה ביום החתונה שהחיים יהיו מאושרים ביחד

מי שלא חווה שום רגע כזה בשום שלב של הדרך אני בספק אם יש עם מה לעבוד

רגע או חודש או כמה חודשים

של איזשהו אושר

לא יכול להיכנס למשוואה על חיים שלמים

עם מספיק נכונות אפשר להגדיל אותה

קטנות של אושר

זה לא בהכרח פוטנציאל

במיוחד בזוגיות ארוכת שנים

אנשים משתנים

ככל שאדם עושה יותר עבודה עם עצמו

הסטנדרטים שלו עולים

ואז הרגעים של האושר זה פירורים

מול חיים שלמים

אם יש נכונות משני הצדדים

וגם מודעות ויכולת לשניהם

אז אולי

אם זה רק מצד אחד

זה רק עוד פער לרשימת הפערים

אמר רבן שמעון בן גמליאל שלא היו ימים שמחים וטובים לישראל כמו ט"ו באב ויום הכיפורים, משום שבימים אלו היו בנות ירושלים יוצאות בבגדים לבנים שאולים כדי לא לבייש איש, רוקדות בכרמים ומוצאות את בני זוגן.

אולי הבן אדם לא גר בירושלים?

וגם אם נכון.

אין עצה ותבונה נגד ה'

שגילה דעתו שזה טוב להתחתן.

ואמר "לא טוב היות האדם לבדו"

ומכלל לאו אתה שומע הן.

ומתפרש כאיסור הלכתי.

"שלא לישב בלא אשה".

אנחנו לא יכולים לחלוק על ה'

גם אם הוא שלח אותנו לשדה מוקשים

של סיכויי הפסד של 90%

שנקרא "זוגיות"

הוא באמת לא ראה בחייו שום מודל זוגיות מתפקד? אפילו אחד?

ההורים שלו? חברים? הוא עצמו?

זה בעיקר נראה כמו דיבור מתוך כאב רגשי, ולא איזו התעמקות פילוסופית בטבע האדם.

ברור מאליו שמי שיש לו את התפיסה הזו לגבי זוגיות, לא יכול בהגדרה להיות בזוגיות מאושרת. זה למה אני ממש לא אוהבת את הבדיחות "נישואים זה כלא" וכל השטויות האלו. שפה ותפיסה משליכות על ההתנהגות בפועל. מי שבא מתוך נקודת הנחה שנישואים זה דבר אפשרי ודורש כבוד ההדי ועבודה על הקשר, יהיה הרבה יותר מאושר לא רק בזוגיות אלא גם בכל החיים שלו. זה דורש עבודת המידות שאנשים מהסוג הזה לא ששים לעשות.

ולא סתם מבחינה תורנית "קשר קליל ולא מחייב" זו זנות לכל דבר. להפריד את האינטימיות ממחויבות והתיחסות מכבדת לכל הרבדים באדם שמולי ולא רק הגוף, זה דבר מבזה לכל המעורבים בעניין.

זה הגיג של אדם מתוסכל, פסימיסט, לא-מדעי בעליל, שחי במעגל חברתי אומלל.

מה הסקרים אמרו על זוגיות מוצלחת לפני 30 שנה? מסקנות אחרות לגמרי.

מה החרטה הכי גדולה של אנשים עריריים לפי הסקרים? מסקנות אחרות לגמרי.

לרב חיים נבון יש המון מה לומר על זה.

כי בגישה כזו - אין הרבה סיכויים שהוא יצליח לנהל זוגיות מאושרת.

אני בעיקר מרחמת עליו... ומאוד מקווה שרוב קוראי הפוסט הזה יודעים את האמת - שבהחלט יש זוגיות טובה ומגדלת ונעימה, שעדיפה על פני כל בדידות שהיא.

(ואני יודעת שאי אפשר לקחת מדגם מייצג מאדם אחד - אבל אני באופן אישי מכירה הרבה יותר זוגות נשואים מאשר גרושים, והם נראים כולם חיים באושר ובשמחה על הבחירה להתחתן.)

– סטטיסטיקות גירושים הן בעייתיות כי למיטב ידיעתי אין ממש מעקב אחרי כמה מתוך הנישואים נגמרים בגירושים. כמובן משתנה ממדינה למדינה.

לדעתי הדרך הטובה יותר לחשב היא דווקא לפי כמות אנשים מתגרשים מתוך 1000 נשואים בשנה * טווח זמן.

בישראל זה בערך 2 מתוך 1000 של אוכלוסיה כללית ובערך 65% נשואים אז 2 מתוך 650.

תריץ כפול 40 שנה נניח מגיעים למשהו כמו 12% נראה לי?

לא הכי מדויק אבל נראה לי שזה נותן תמונה בערך, אז אפשר לתת לזה בערך 20%.

ממחקר אחר שבדקתי בערך 80% מהזוגות הנשואים בארה"ב מדווחים על סיפוק גבוה (לפחות בינתיים...) אם נוריד את אלה שמתגרשים בסוף זה יורד אבל סך־הכל סטטיסטיקה די בסדר.

מבין הקבוצות, אלה שאינם בזוגיות ורוצים להיות, מרגישים רמת סיפוק הכי נמוכה. אחריהם אלה שבזוגיות גרועה (סטטיסטית...), אחריהם אלה שאינם בזוגיות מרצון, והכי למעלה אלה שבזוגיות טובה.

דעתי האישית:

א' זוגיות כן או לא אני חושב שזה משתנה מאדם לאדם. אם מישהו נורא מעריך אוטונומיה, יש לו סיפוק מהקריירה כו' אולי חברים (או שאינו מרגיש צורך בהם) אז הוא נמצא במקום אחד. וגם אם הוא לא יהיה בזוגיות אז זה לא כזה נורא. יש אנשים שממש מתחרפנים להיות לבד וכל היום בדיכי למה הם ישנים לבד ואף־אחד לא בבית ואין מי שיפגוש אותם כו'. אז אין כל־כך מה להשוות בין שתי האוכלוסיות האלה.

ב' אני לא יודע בדיוק מאיפה ההסתכלות הזאת באה אבל הרבה אני רואה התייחסות לזוגיות כאל קזינו. כלומר משחק שרירותי של מזל/הסתברות או שניצחת או שאכלת אותה. כשלמעשה זוגיות זה דווקא אחד הדברים שהם הכי תלויי agency. כאילו זה ליטרלי תלוי במה אתה עושה מההתחלה (בחירת מועמד) ועד הסוף. וכל האינטרקציות היום־יומיות תלויות נטו ב־agency שלך, ביכולת פתירת הבעיות/דיפלומטיה/וכן הלאה שלך. אפשר להתחיל בקטן ועם הזמן להשתפר, בדיוק כמו בעבודה. זה ש־80% מהאוכלוסיה בארץ עובדים במגזר השירותים לא אומר שיש 80% שאעבוד במגזר השירותים. יש 100% שאעבוד בעבודה שאבחר לעבוד בה. אני יכול להיות גם חקלאי או ביולוג ימי. אז כאילו ברוב המקרים זה לא ש"אכלת" אותה אלא יש עוד המון דברים שאפשר לעשות בדרך.

ג' בסופו־של־ּדבר כדי שזוגיות תעבוד צריך לבוא עם תשתית מסוימת, אם מלכתחילה לא מוצאים כל־כך ערך חיובי בזוגיות ומעדיפים "חיים קלים" ובכן מה לעשות? מי שלא אוהב פיצה ולא רוצה לבזבז כסף, למה שיבזבז כסף על פיצה?

לילדים הנפלאים והאהובים שלי להיות בזוגיות.

'עצמאות אוטונומיה וחופש' אלה מילים חשובות, אבל ממש לא תכלית החיים.

עצוב לי על מי שמוכן להקריב את כל הטוב שבחיים על מזבח הצורך בחופש.

זה נכון שבחתונה (ובטח בלידת ילדים) אתה מוותר על חלק מהחופש שלך, אבל אתה זוכה בדברים ששווים הרבה יותר.

מאחלת לכותב התפקחות נעימה.

התרבות הזאת כבר נכשלה

בקצרה: אין הדבר תלוי אלא בי.

בהרחבה: כותב הפוסט המובא יוצא מנקודת הנחה מאוד מאוד עצובה וגם מאוד מאוד שגויה.

אולי הוא כותב מכאב אישי, אולי מכאב סביבתי שפגש, אולי מפחדים או חששות, אולי ממידע מוטעה, ואולי משהו אחר בכלל.

אך בשורה התחתונה - הדברים הללו הם סילוף מוחלט של האמת.

ויתר מכך, אפשר לטעון את אותו עיקרון ה"חופש" "אוטונומיה" "עצמאות" על כל דבר שמצריך עמל כלשהו.

אפשר לטעון אחד לאחד על ילדים.

הרי כאשר אדם מביא ילדים לעולם - הוא בהכרח נפרד מחלק מסוים באוטונומיה, חופש, עצמאות (כמובן שזה משתפר ככל שהם גדלים, וכמובן שיש עוד המון הסתעפויות ודקויות כאן, אבל באופן כללי).

אז מה, אדם לא יביא ילדים? העולם יקרוס לתוך עצמו?

אפשר גם לטעון את כל הנ"ל על עבודה.

הרי כל יום לקום מוקדם וללכת לעבוד כדי להביא כסף ולחם ודברים לעצמי (אם אני רווק או רווקה) זה חתיכת ויתור על "חופש" / "אוטונומיה" / "עצמאות" - שוב במובנים והסתעפויות שקשורות לעבודה.

אז מה, אדם לא יעבוד ויגווע ברעב?

הכל בשם הערך המעוות הזה של "לא צריך להתאמץ. צריך רק חופש, אוטונומיה, עצמאות. אפשר להקצין ולומר שצריך רק לשבת בלי לעשות כלום כל היום ורק להנות וזהו"?

אז לא.

אדם לעמל יולד.

וזוגיות היא העמל עם הפירות הכי הכי הכי מתוקים ומפרים שיכולים להיות בעולם.

הזוגיות והנישואין בפרט הם פשוט מערכת שטומנת בחובה פוטנציאל הכי עצום שאפשר לגדילה ולצמיחה של האדם בפני עצמו ושל הזוג כזוג.

אמר זאת ד"ר דיוויד סנארש, חוקר זוגיות מפורסם, שהנישואין הם המעבדה הטובה ביותר לגדילה של האדם.

וזה באמת כך.

זה נכון שיש בנישואין פוטנציאל לשיחזור פצעי ילדות שלנו, יש שם עומק עצום ולא סתם אנחנו בוחרים אחד בשנייה,

אבל דווקא מתוך כך וגם בהמשך ובנוסף לזאת - הדבר הכי משמח ומפעים שקיים בעולם - שהנישואין הם הם עם פוטנציאל הריפוי, התיקון, הגדילה, והצמיחה הכי הכי עצום שלנו!

אנחנו יכולים ללמוד זוגיות

להבין שבאמת זוגיות היא לימוד

ללמוד מה עושים כאשר נתקלים בקושי, באתגר, במשבר זוגי, במשבר אישי, בפערים, בקונפליקטים, בריבים, במטענים, בצלקות?

ללמוד איך להיות בנפרדות בתוך הביחד ואיך להיות בביחד בתוך הנפרדות,

ללמוד ויסות עצמי וויסות זוגי,

ללמוד תקשורות מקרבות,

ללמוד את עצמי עד הסוף

ללמוד את השני/ה

ללמוד כלים רבים ותובנות רבות וידע רב

שכולם יעזרו לנו גם להיות זוג חזק וגדול וצומח יותר

אבל לא רק, וזה הפלא הגדול שלא נגמר! זה באמת באמת מפעים ומרגש איך הקב"ה בחוכמתו ברא זאת, ממש מה רבו מעשיך ה'

כי פוטנציאל הגדילה והצמיחה היא גם של האדם עצמו. ממש האיש בפני עצמו, האישה בפני עצמה, והזוג שהם.

אני ממש יכול להיות אדם טוב יותר,

מפותח יותר,

גדול יותר,

צומח יותר,

ממש להרחיב את כוחות הנפש שלי,

ממש להיות הגירסא היותר משודרגת של עצמי -

וכל זה מעצם היותי נשוי או נשואה. מעצם היותי עובד על עצמי, על הקשר, מתפתח וצומח ללא הרף.

והשמים הם הגבול ביכולת הצמיחה שלי כאדם!

וכמו שיש כאבי גדילה

או צירים שמובילים ללידה

או כאוס ותוהו לפני ה"בראשית ברא" - לפני הבריאה החדשה

כך גם מעבר דווקא דרך הקושי יכול להגדיל אותנו ממש ממש.

ואדרבא,

ככל שפוטנציאל הטוב גדול יותר - כך גם העבודה והשקעת האנרגיה עליו.

לדוגמא פלא החיים שזה תינוק.

צריך 9 חודשים לסחוב אותו, לידה שהיא טראומתית לגוף ולנפש, גידול סיזיפי ואינטנסיבי, לא לישון בלילה, אחריות 24/7 ומה לא...

אבל איזה פלא עצום זה תינוק! אדם! ליצור אדם!

כך באותו עיקרון ממש גם עבודה והשקעת אנרגיה, פניות, זמן, מרחב, מקום, מחשבה, מאמץ, כיוונון, לימוד בזוגיות שלנו עצמה.

*כי* היא כזאת עצומה.

אז באמת שמי שיקבע איך הזוגיות שלו תיראה

זה הזוג עצמו

הזוג עצמו וכל אחד מחלקיו - האישה עצמה והאיש עצמו.

גם אני

גם אשתי / בעלי

וגם הקשר שלנו, הביחד שלנו

אלו 3 רבדים שחשוב מאוד לפתח ולהשקיע וללמוד אותם - את עצמי, את השני/ה, ואת הביחד.

וכמובן הכל מאיתו יתברך שהוא השותף השלישי וממנו הכל

* שולחת וממשיכה בהודעה נפרדת הרחבה נוספת כדי לא להעמיס.

הדברים שכתבתי קודם וגם על המהות הזו של הנישואין עצמם.

האמת האמת שאין דבר יותר יקר מהאהבה הזו שבין איש לאישתו,

שבין אישה לבעלה,

שממשיכה וצומחת *ומתגברת* וגדלה ככל שהזמן עובר, ולא להיפך.

כמובן שזו עבודה. אבל זו עבודת חיים.

עבודה אהובה ויקרה מאין כמוה.

עבודה שמגדילה גם אותנו בתור האדם הפרטי שאנחנו

וגם את הזוג שאנחנו

עבודת המידות

עבודת הלב

וגם עבודת השם כמובן.

יש בתוך חיי הנישואין סוד גדול מאוד ופלא גדול מאין כמוהו שבכוחו ומתוכו אפשר להגיע לכך.

כמו שאמר לנו הקב"ה בתורתנו הקדושה: "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו"

"על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"

ויש בדברים עומק אדיר ובאמת פלא אדיר.

השאלה הזו "מדוע בכלל כדאי להתחתן?" היא שאלה משמעותית וכדאי לעיין בה.

חשוב מאוד שנזכיר זאת לעצמינו, לבית הפרטי שלנו, למקדש שלנו.

אז מדוע בעצם מתחתנים?

כותבת כמה סיבות עיקריות, כמובן שיש עוד:

1. הולדת ילדים למסגרת ברורה, יציבה ומבורכת – טוב לנפשם של הילדים וההורים כאחד. מחויבות אמיתית ועמוקה לנצח.

2. איחוד נשמות במובן המילולי פשוטו כמשמעו – תחת החופה הופכים לאדם אחד שלם. חצי נשמה של האיש והחצי השני של האישה – יחד אדם שלם.

3. פיתוח האישיות ותיקון המידות – נהיים בעצמנו בני אדם יותר טובים. תמיד צריך להתחשב בעוד אדם, בזולת, זה משכלל אותנו ומגדיל אותנו.

4. שייכות - נישואין מעניקים לבני הזוג שייכות אמיתית זה לזו. מרגע שעמדנו תחת החופה - הוא האיש שלי. אני האישה שלו.

כמו שבעתיד ב"ה הילדים שלי יהיו הילדים שלי ואני אמא שלהם - שייכות. עמוקה, בסיסית, יציבה ומקיפה.

המקום הזה של השייכות גורם גם לכך שהזוגיות שלנו תיהפך למשהו חי ויציב, למשהו בטוח ונצחי. ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי - בלי לבדוק כל הזמן האם אנחנו מתאימים אחד לשני, אלא מתוך ידיעה שאנחנו שייכים אחד לשניה לכן עם כל ההתמודדויות והאתגרים שיגיעו (ויגיעו, לכולם) - נצא מאותה נקודת מוצא בסיסית - אני שלו והוא שלי. אני והוא זה לנצח. מכאן נשאל את עצמינו - ואם קשה/מאתגר - מה עושים? ויחד נחשוב על פתרונות,

ולא חלילה נצא מתוך נקודת מוצא של "האם זה זה?" (גם אחרי שעמדנו תחת החופה הכוונה! ברור שלפני כן צריך לשאול את השאלה הזו!) - כי אז עצם שימת סימן השאלה המרחף הזה מעל הזוגיות שלנו יכול בעצמו לגרום לנו על כל קושי או התמודדות להרים ידיים או לשאול את עצמינו "זה בכלל זה?! אולי לא בחרתי נכון?!" ואז מאוד קשה לעבוד ולפעול לשיפור הזוגיות והעמקתה מתוך נקודת מוצא כזו... 

5. כמובן רצון - כאשר מוצאים את האחד/האחת, הלב כבר אומר את שלו,

רוצה לחיות יחד, לגדל ילדים יחד, להזדקן יחד, לבנות בית שלם, לבנות משהו עמוק שאחד + אחד שווה הרבה הרבה יותר, ליצור אחדות מופלאה ואפילו שמימית וניסית וכן הלאה... הרצון הזה יכול לבעור גם בשכל גם ברגש וגם בגוף,

וכמובן שע"י הנישואין אנו ממלאים את רצון ה' ולא רק את הרצון שלנו.

מעבר לכל הסעיפים הנ"ל,

לי אישית התשובה לשאלה "למה בכלל להתחתן?" היא "איך אפשר שלא להתחתן?"

מכ"כ הרבה סיבות,

עבורי זה עיקר החיים,

רצון לחיות בשלמות בכל המובנים עם בן/בת הזוג,

גידול ילדים למסגרת יציבה בטוחה וחמה - בשבילם ובשביל ההורים,

מסגרת שמאפשרת פיתוח האישיות/עבודת המידות בצורה הכי מקסימלית עבור כל אחד מבני הזוג,

מסגרת שמאפשרת לשני חצאים של נשמה להפוך ממש לנשמה אחת (כן, הכי קלישאתי, והכי נכון)

מחויבות שלמה,

אפשרות להיות נאהבים ולאהוב עד הסוף,

מסגרת שמממשת בפועל את רצון ה' והידיעה הברורה - שאם כך אמר הקב"ה, זה שברא אותי ואת העולם - זה הכי טוב עבורי, ולו רק בגלל שהוא מכיר אותי הכי טוב ו"לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו".

וכבר אדם הראשון שאל את אותה שאלה את עצמו ולבסוף קבע "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי... על כן יעזוב איש... ודבק באשתו והיו לבשר אחד"

- ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

- ולגבי ההחלטה להתחתן עצמה - אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שנשאר לעשות זה להיות שלמים איתה.

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלכם - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנ/ת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך! -

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

בהצלחה רבה

ויש לי דעה חתולית בנושא.

ראשית המסקנה בסופו־של־דבר בנויה על הר של אקסיומות שמן־סתם מולידות אותה בהכרח. וייתכן שהן מובנות מאליהן כמו אקסיומת הזהות אבל ייתכן גם שלא? אפשר להאשים את הספקנים בסופיזם מנותק אבל... זה בערך מאפיין הדור. חברה דינמית, אנונימית, ערכים לא־מוחלטים, אינדיבידואליזם, כו', התוצאה היא שנקודת המוצא של ה־מודערנער מענש לא בהכרח מכירה באף־אחד מהערכים המובנים מאליהם לכאורה וגם לא ממש מבינה מה הם אומרים או במה הם קדושים.

– גדילה צמיחה והתפתחות – מה זה אומר? מה זה אומר "לצמוח"? במה זה נמדד? אוקיי, נניח שנמצא כמה מדדים (קצת שרירותי). למה אי־אפשר להגיע אליהם לבד בעצם? האם הנשואים בהכרח צומחים גדלים ומתפתחים או שהמציאות הרבה יותר אפורה ובנאלית למעשה? ונניח שהכל נכון, למה צריך בכלל לצמוח ולגדול? מה זה משנה אם בוחרים להיות עץ גדול או פרח קטן? מלומד זקן או puer æternus? מה זה משנה עד־כמה אני "משודרג"? מה זה אומר בכלל להכיר את עצמי? אני צריך כל הזמן לחטט במעמקי נפשי? מה אם אין לי באמת צלקות משמעותיות לחטט בהן? או שאני מעדיף לחטט בהן לבד, בהצלחה מרובה?

– ביטחון ושייכות – האם אי־אפשר להשיגם בדרכים אחרות, בטוחות יותר? עבור האדם העצמאי, מה יותר בטוח מהשקט והשלווה של הבית הריק? לעומת בית כאוטי ובלתי־צפוי, כל רגע משבר ואתגר אחרים? ימים שבהם עדיף כבר לברוח אל העבודה במקום ממנה? מה בדיוק מעניקה הזוגיות, מלבד פנטזיה – או פרשנות דיעבדית של המוח שלנו ביחס לסידור כזה או אחר של מולקולות במרחב (אם לקחת את זה לקיצון האחרון)?

– איחוד נשמות – חוץ מהיות זה מיתוס מגניב (לא במובן השלילי: מיתוס כאגדה מכוננת, רעיון מפטיזי), אממ... האין זה קורץ למי שזה מלכתחילה קורץ לו? כמו נבואה, או אמנות, נראה שהארכיטיפ מדבר אל אלה שהוא מדבר אליהם, אבל אפשר לראות כיצד אצל רבים, הרעיון הזה לא אומר דבר. לא מתוך ספקנות ניהיליסטית קיצונית, אלא פשוט כי זה לא מובנה אצלם. למה שאחפוץ להתאחד עם נשמה אחרת? לא מספיקה לי נשמתי שלי? אני בכלל מרגיש חסר? למה אני צריך שיגידו לי שאני חסר וחצי, כשאני ממש לא מרגיש ככה?

בקיצור איני בא להיות סנגורו של השטן אבל אני חושב שהמחשבה המקורית אינה באה מתוך סילוף או מרירות (הכל יכול להיות) אלא מתוך מערכת שאינה מושתתת על אותם עקרונות, ואיני רואה כיצד ניתן "להשתיל" עקרונות כל־כך מסובכים במערכת שבה הם אינם.

מעניינת

בתהיות

במסקנות

ביכולת חשיבה עצמאית שכ"כ חסרה לפעמים

שמעתי כל־כך הרבה רווקים שמדברים על הרעיון של איחוד נשמות ו"חצי שני" כמובנים מאליהם, "ברור שאני רוצה להרגיש שייך / שלם כו'" והתגובה הראשונית שלי היא תמיד: "מה?"

אולי באמת יש לי אופי של חתול ספקן קיצוני או משהו. נמצא בשולי החברה ולא קונה ממנה כלום. אבל גם ככל שניסיתי להבין את הדברים האלה, אני מבינם פחות ופחות.

נגיד כל הקטע הזה של גדילה. יש מלא, מלא זוגות לא בוגרים. או שהנישואים שלהם לא בנויים סביב גדילה אלא סביב האפור הבנאלי. או שהפוך: דווקא המסגרת הזוגית יוצרת איזה echo chamber, איזו ברירת מחדל, מעין מקום התחלתי שאליו כל־הזמן נסוגים, דווקא כגורם מעכב גדילה (כמו: "אנחנו נגד העולם" ילדותי כזה). או בעלים עצלים ונשים עצלות שמפילים את הכל על הצד השני? ויכלו לצמוח וללמוד הרבה יותר כישורי חיים לבד? או למשל כל הקטע של עבודת המידות, כאילו נולדנו בשביל באדיבילדינג רגשי. למה? מה העניין לשים את עצמי ביחד עם אנשים מעצבנים כדי שאחרי 30 שנה אלמד לא להתעצבן (אחרי ששחקתי לעצמי את כל העצבים), במקום פשוט לחיות בנחת ובשלווה ולדבר עם חתולי רחוב ידידותיים? כאילו, נראה לי ש־99% מה"אתגרים" שבשבילם צריכים את כל ה"צמיחה" הזאת, נובעים מהזוגיות מינה ובה (קושי עם הילדים מחלות במשפחה נכויות קשיים פיננסיים אי־הסכמות הצבת גבולות כו' כו'). ואם כל הקטע זה למידה, נראה לי שיש בערך אינסוף דברים שאפשר ללמוד בעולם? לדוג? לבשל? עריכת דין? כימיה? ראיית חשבון? אנתרופולוגיה?

ולגבי קשיי החיים, האין זה הרבה יותר קל להתמודד איתם לבד? כשאין מערכת שלמה שתלויה בך? שלא מאפשרת לך "לקחת חופש" (מהאישה, מהילדים)? שהכל תלוי בך, שצריך להעמיד פנים ולחייך ולזייף כל הזמן? שמצפים ממך כל הזמן? אכלת יום נוראי בעבודה עכשיו בהצלחה עם הטנטרומים של הילדים, אשתך גם ככה חסרת סבלנות, וכולם קפיצים מתוחים? להירדם בקושי באחת בלילה כדי לקום בחמש בבוקר לארגן את כולם, יום אחרי יום, עד שהנשמה נשחקת? לא? לעומת האפשרות אחרי העבודה לנסוע לים, לצעוק את העצבים החוצה, ללכת לישון בשמונה בערב ולחלום חלומות מתוקים עד הבוקר?

שוב, כל־הכבוד לעוסקים במלאכה ומי שזה אינטואיטיבי עבורו, ואשריהם עבור קיום העולם... אבל זה באמת נראה מוזר מהצד.

אם כי גם נזירים בדרך כלל יחיו בקהילה ולא יתבודדו. היצור האנושי צריך את זה. אם כאן יש הסכמה, הרבה יותר קל להגיע למשפחה.

ואיני מסכים איתה כל‏־כך.

אפילו אם כן, יהיה זה ברמה של מנעד החל בסכיזואידים טהורים כלה באנשים תלותיים אבל המנעד באמצע הוא כה־רחב, שאני לא מבין איך אפשר לדחוס את כולו לתוך מערכת של משפחה.

נכון, שיש הרבה פעמים שחיקה והרגשת הישרדות בנישואין ומשפחה, ועדיין אלו החיים, ושם המקום להגשים את עצמך באמת.

הטענה שעדיף להסתכל על החיים מהצד, "בלי ששום דבר יפריע לך באמת", דומה לטענה שעדיף לא לחיות בכלל חלילה, כי יש הרבה קשיים ושחיקה בחיים...

מסכים, שגם בנישואין עצמן חשוב לשמור על נבדלות, ושכל אחד יקח אחריות על החלק שלו וכו'.

מה זה בדיוק אומר "להגשים"? במה אני "מוגשם" יותר אם הלכתי דווקא בדרך הזאת? ולמה אני צריך להגשים את עצמי? ב"הסתדרות בזוגות" כמו שעשו כבר מיליארדים לפני ויעשו מיליארדים אחריי, חלקם בהצלחה מרובה יותר חלקם פחותה יותר?

סורי, זה אבסטרקטי מדי בשבילי.

ולא אמרנו בסוף ש"טוב לו לאדם שלא נברא"? אלא שאם אנחנו כבר כאן, ננסה לעשות את מה שאפשר לעשות.

ואומרת את זה מישהי שמתמודדת הרבה בתוך הזוגיות.

זה חד משמעית עדיף על פני בדידות.

נשמע שהוא נפגע קשות ממערכת יחסים כלשהי.

תודה רבה על המסירות שלכם לעם ישראל

בהסתייגות - אני לא מכיר אותכם. רק תאור כללי של סיטואציה.

מרגיש כמו משהו של הוא מגיע עם אנרגיה אחרת ממה שאת רגילה אליו. התרגלתם להפעיל בית זוגי לפי כל מיני עקרונות. והיה לכם טוב.

עכשיו הוא חזר מהצבא עם דפוסים חדשים. הוא לא יכול להגיד לך שום דבר כי הוא יודע שככה הקמתם בית. מצד שני הוא כבר לא הגבר שהיה לפני חודשיים. הגוף השתנה, הנפש השתנתה.

ו"אסור" לו לבטא את זה כי את אישה גיבורה ומחזיקה הכל ו"צריך" להיות איתך/לעזור לך/ כל הדברים הקודמים.

אז זה מתבטא במריבה.

מריבה לפעמים זה "פיתרון" לא מודע. אם הוא רב איתך, אז הוא "כועס" ואז אתם לא צריכים להיות בקשר. אבל כמובן שזה לא פיתרון לשום דבר.

קשה ככ

עכשיו סיים אחרי תק מאוד ארוכה

בהצלחה לי להתרגל לנוכחות שלו בבית.....

גם לפותחת @רק שואלת10

אולי אפשר לתאם ממש ציפיות לפני החזרה, כולל לחדד אותם לפני ההגעה ממש וגם אחרי.

אולי לשים גבולות גזרה שכאלה, לפחות להתחלה, כדי "לא לדרוך" זה על זו.

ליצור בתוך כל החזרה הזאת גם זמנים זוגיים של שניכם.

יש היום לא מעט הדרכות והכוונות לזוגות מגויסים, שווה להירשם/ללמוד דרכם

בהצלחה רבה רבה

אבל זה גם לא קל

כי לדבר על זה לפני שהוא יוצא הביתה - מרגיש לי לא כ"כ שייך

וכשהוא כבר בבית לא תמיד יש אווירה מתאימה לשיחה כזו.

גם הריטריטים הם לא לעכשיו אלא רק לאחר כך..

אתמול הוא פתאום משום מקום סיפר לי קצת על המציאות שם במילואים.. ובאמת זה נשמע לא קל

והמעבר בין להיות דרוכים 24/7 לחיי בית רגילים מאוד לא פשוט לו

אבל תודה רבה לך!

מקווה לטוב

אני קצת מכיר את החוויה (לא ממילואים, סתם מהשריטות שנולדתי איתן)

לפחות בעבר, הייתי יודע שבדרך למקומות מסויימים צריך ללכת ברגל לפחות 10 דקות, לשרוף אנרגיה פיזית. זה היה מועיל לי מאוד כדי לתפקד במקום היעד בלי הדריכות והחרדה בגוף.

לא להתייאש ונשמע שאת רואה שיהיה טוב ורוצה בזה. מאוד חשוב

אולי אפילו לדבר על תקופת המילואים הבאה. הרי יבואו עוד.

למצוא את הדרכים שהמעבר בין הצבא לבית יהיה לו קל יותר. וכמובן גם לך. מה הכי יקל על כל אחד מכם כדי להשתלב באווירת "המשפחה" מחדש.

זה שאת מבינה אותו עכשיו יותר טוב עוזרת מאוד וזה גם מראה כמה שאת רואה אותו.

עכשיו צריך להביא אותו שיראה אותך.

לא חייבים ריטריטים, יש גם הדרכות/הרצאות/סדנאות של שעתיים כאלה בערב אחד.

יש הכל

אני מחלק דירוג

כי מן הסתם תרצי שמישהו

יתן לך דירוג

ואף אחד לא יתן כי את שאלת ומצפים

לפידבק ממך.

שמצמיחה ולא מכבה/ מוחקת

מכילה ומקבלת ולא שיפוטית

מבוססת על דעות/ אמונות/ רצונות משותפים ולא מלאה בקונפליקטים בלתי נגמרים

ראיתי תכונות, ראיתי יעדים בזוגיות.

החכמתם אותי.

תנו עוד.

לפרק הבא כבר אגיע מצוייד בע"ה.

אני חושב שגם צריך להיות אמון,תמיכה הדדית ותחושת ביטחון. ויחד עם זאת, שהזוגיות תעזור לכל אחד לפתח את עצמו בפני עצמו.

זה הבסיס לדעתי.

בלי זה קשה לנהל זוגיות תקינה

מכאן זה עולם ומלואו.

לפי תפיסת עולם שלו והמסגרת שבה הוא נמצא.

תכלס, מה שנכתב זה מאוד כללי. זה כמו לכתוב שיהיה החבר הכי טוב שלי

ברור שכל אחד מההשקעה שלו

וכן למרות שזה כללי

זה יכול לעזור למי ששואל את עצמו

מה זה זוגיות תקינה

מצד שני

עולה לי חשש עכשיו

שמי שיקרא את זה יתחיל לחשוב שלא תקין אצלו

בזמן שכן תקין אצלו

בקיצר אין בשרשור הזה לקיחת אחריות

כל אחד מחליט לעצמו מה ההגדרה שלו לזוגיות תקינה.

בדר"כ אלה שיש להם בעיות בבית נניח יגדירו את זה אחרת ממישהו אחר

בדור הזה אנחנו נוטים להגיד על זוגיות כלשהי שהיא לא תקינה כשבדורות קודמים זוגיות כדוגמה היתה נחשבת תקינה

או שאף אחד לא היה שואל את עצמו בכלל

מה היא זוגיות תקינה לפי מה שהוא חש וחושב. אין משהו אובייקטיבי

חברות

אהבה

כבוד

תקשורת טובה

חשמלית ושמה תשוקה

לק"י

מוזמנת לשאול גם בפורום הריון ולידה (אפשר לשאול שם גם דברים נשיים, לא רק שקשורים להריון ולידה).

מובן בפורום פתוח.

ממליץ:

1. למצוא עזרה מאיש מקצוע בעולם האמיתי. אם צריך הכוונה לאיש מקצוע - אפשר להתייעץ באנונימיות עם הקו הנשי של מכון פוע"ה בשעות הערב.

2. לך ולכולם - להזהר מאוד מכל מיני 'נשמות טובות', שהשאלה שלך תביא אותם לשיח בפרטי...

זה מקום מעולה, במובנים מסויימים הרבה יותר טוב מהצאט'.......

נשמע שבלי קשר טיפול יעשה טוב, אבל ככלל, בהרבה מקרים אישה זו לא הכתובת לפרוק אצלה חולשות.

בפרט כשהמצב בינכם הוא כזה.

טיפול.

בן אדם שחי מהחולשות שלך

אתה לא רוצה להיות נשוי לו.

דרך אגב גם להיות גרוש ממנו זה לא הכי נחמד.

או מפציצים אותו באהבה ובחמלה

בתקווה שהוא יצליח להתיישר

כמו שיש לך ילדה שמתחילה להרביץ

ולהתנהג לא יפה

ואז אתה בבת אחת מתעלם מכל זה

ואומר איזה ילדה טובה

ומזכיר את כל הדברים הטובים שהיא עשתה

ואז מרוב הלם היא מוחמאת

וחוזרת לתלם.

אבל ללא ספק יש פה בעיה אצלה

שהיא רואה שלילי וחותרת לפירוד.

שמישהו יעשה לזה סוף!!!!!!

באמת חצה גבולות

הבן אדם בבעיה.

האשה משפילה אותו מול הילדים.

הוא סופג ניכור הורי.

וניכור אישי.

לא נשאר לו תמיכה מלבד הגיפיטי.

מה אתה מציע לו לעשות?

הכי קל להגיד טיפול טיפול טיפול

מבחינתי זו אמירה ריקה

כי אשה כזו ברור לה שהיא מעליו

וכל הבעיה אצלו, והיא משפילה אותו

השכם והערב

אשה כזו לא תלך לטיפול בשום אופן

והיא אולי אולי תשלח אותו לטיפול

לכן תרגיעו.

יש לבן אדם בעיה

תנסו לעזור לו עם עצות אמיתיות

לא עם דיקלומים.

ובטח לו להוציא את התסכול עלי.

בלי קשר. נכון יותר נעים לקרוא

דברים נחמדים על אנשים שטוב

להם בחיים

והם נהנים.

בשביל זה יש פורום גרושים גרושות

שם מכיייפים (:

בחרת להכנס לפורום הקשוח

של נישואין טריים.

אז מה ציפית לקרוא שם על פרחים

ופרפרים. בן אדם מספר לך על בעיה.

תביעה אמפתיה תעזור תייעץ מנסיונך.

מה קשור להתקומם נגדי?

נראלי זה פחות מתאים.

זה רק שובר אנשים, ולא מביא אותם לתיקון.

אדם פרו

מגיב ממש טוב

(:

אני מגיב סבבה

עיינו ב200 תגובות

אחרונות (:

תודה ממש הייתי צריך את העידוד

מידי פעם נוהגים לחבוט בי

בפורום זה או אחר.

הבעיה היחידה שיש בי,

שאני לא סוגד למילה "טיפול" ו"מקצועי"

אני חושב שחבר טוב

שנמצא ועבר דברים דומים,

אם כי לא זהים.

הוא הכתובת לתמיכה.

כי הוא יבין אותך

יודע לתת לך עצה מהזוית שלך

וזה שאין לו אינטרס כלכלי קצת מוסיף בעיני

אם כי לא איכפת לי שיהודים נוספים יתפרנסו

הבעיה עם כל הרבנים והמושלמים

שהם יכולים רק לעשות בכאילו אנחנו מבינים

אותך.

אופס, התחתנת בגיל 20 ואני 30

אבל לא נורא אני אתעודד ממך

אם אתה מתעקש

אנשים כותבים בפורום

לא כדי שיגידו להם: טיפול.

אגב אני בטיפול רגשי

ועדיין

השיחה עם אנשים על בסיס חופשי

כמו בפורום או עם חברות

יש להם איכות אחרת

טיפול רגשי הוא חשוב מאוד

יחד עם זאת

זה לא הדבר היחיד שעוזר.

הם חסרי תקנה והמוצא היחיד הוא גירושים.

אגב להתגרש מאדם שמזלזל ומקטין, אם יש ילדים, יהיה כואב ויתחום קצת את הפגיעה אבל לא יכחיד אותה.

ולפעמים הקטנות וזלזול נובעים מממרמור שנובע מתחושה דלא רואים אותי, מטינה הדדית, מדפוסים כאלה מהבית, דברים שהם ברי טיפול.

אם לא הולך מתגרשים, זו גם אופציה.

אבל כדאי להביא בחשבון שלפעמים יש עוד אופציות.

טיפול זוגי יכול להציל חיים, או לכל הפחות ליצור פרידה סבירה.

והמסקנה שלי

באופן מכליל

ואני ממש לא מומחית

בהכללה גסה מאוד

אני משערת

שכמו שאנחנו מתאהבים ולא יודעים לתת הסבר

ככה גם מתרחקים

וקשה להסביר איך הריחוק התחיל

זה יושב על הרבה דברים

זה נכון שאנחנו לא תמיד מודעים למה מישהו מוצא חן או מרתיע אותנו אבל זה בדרך כלל לא מיסטיקה אלא סיבות שניתן להתחקות אחריהן.

למשל זה אדם שנוהג בהתאם לדפוסים שאנחנו רגילים אליהם ומוכרים לנו. אדם שמשלים משהו שחסר לנו. אדם שדומה לנו מאוד בצורה מסוימת (מנטליות, אופי, הרגלים, צורת חשיבה וכו') ימצא חן בעינינו יותר.

יכול להיות שבהמשך נגלה שהוא עושה לנו רע בדיוק בגלל זה (לא כל הדפוסים חיוביים...)

בטח כאלה שחיים בזוגיות טובה, יש לא מעט תכונות ואופי של הפכים זה מזה.

רק עצם העובדה שגבר ואישה מתאחדים לבית אחד זה כבר נס ענק כי מדובר על שני בני אדם שונים זה מזה במהות

אבל אני לא כאן כדי להתווכח

וכמובן אנחנו שונים מעצם היותנו גבר ואישה אבל לרוב הדומה רב על השונה.

ולא עשיתי מחקר אז בהחלט יכול להיות שאני טועה.

מה שהתכוונתי שגם בזוגות שיש בהם הרבה דמיון יש בינהם לא מעט תכונות/תחומי התעניינות/דפוסי התנהגות ועוד שיהיו הפכים זה לזה.

ואחרי שאמרתי את זה אני מקבל את התיקון שלך

גבר ואישה לא אמורים להיות דומים

על כל האופציות שאפשר וצריך וגם על גירושין. לצערנו לא מעטים המקרים שהגירושין מאוד מכוערים. מתלווה להם, לפני, תוך כדי וגם אחרי משקעים גדולים, מריבות קשות מאוד, לא מעט על חשבון ועל גב הילדים וזה נורא ביותר.

וכמובן שיש גם מקרים של ניכור הורי/ילדים.

כאב עצום ממש

תודה על הארת העיניים

מלהגיד טיפול טיפול טיפול

קודם כל - תשים גבול, אין דבר כזה לדבר בצורה מזלזלת כלפיך, בוודאי שלא מול הילדים.

אחרי זה - תלך לטיפול אישי, שיעזור לך לעמוד על שלך ולזקוף את קומתך.

כדאי גם לקרוא חומרים על 'הקוטביות הבריאה' באתר של יהונתן ומרים קליין. גם הקורס האינטרנטי שלו - 'יצאת גבר', יכול לעזור לך.

בהצלחה רבה, תתאמץ ותצליח לחזור לשאוג

יש לך מנגנון כנראה שמתכווץ מולה ומזמין עוד מהרעל הזה. תתעלם ממנה ותתמקד רק בעצמך. במנגנון שלך.

במה מפעיל אותך.

היא דורכת על משהו שהיה שם לפניה. כשהוא יעלם, אתה תהיה אחר.

תאמין, ותלך בצדקת דרכך.

האנשים הגדולים ביותר בעולם הלכו נגד כולם,

סללו דרך חדשה שהמציאו והאמינו שאפשר אחרת.

ואם הייתה לך אמונה בצדקת דרכך - לא היה לך שום בלבול.

תמשיך לחפש ולבקש את הדרך הישרה לך ללכת בה.

• אישה וילדים הם בני אדם רגילים כמו כולם, לא שונים מאף אחד בעולם. ויכול להיות שאשתך גם פחות חכמה מהממוצע... האחריות היא עליך להוביל את משפחתך למקום טוב יותר. דאג למשפחתך לא רק בפרנסה אלא גם ברוח ללמד מה טוב ונכון.

ותזכור ש'טוב' אמיתי זה לב טוב נתינה חסד יושרה שמחה. גם להיות אדם טוב זה צדקת הדרך.

בטח בה' הכל ממנו והוא ינחילך למקום טוב.