אין שם שום הבנה על זוגיות

''הוא בן אדם טוב, באמת. וגם אבא טוב'' חבל לפספס ככה סתם עוד בית,

בקשר לאישיות אולי תנסי להתייעץ עם עדנה נבון היא מבת עין יש לה נראה

לי סרטונים ביוטויב בד בבד תנסי לשמוע הרצאות של הרב אבנר קווס על זוגיות

ושלום בית,גם אני מתייגת לך ''נגמרו לי השמות'' בטח היא תיתן לך כיוון מחשבה אחר

@נגמרו לי השמות

כתבת מהמםם וברור,

לפי מה שתיארת זה לא מצב שאינו פתיר, זה מצב שמצריך התערבות חיצונית, לא משו שאפשר לפתור לבד,

להגיע למטפל טוב צריך סיעתא דשמיא רצינית, זה לא פשוט כלל,

אין שנאה, צריך להעלות את הדברים להבין את הקשיים ולהגיע לאהבה, אין מירבות הילדים לא רואים דברים כאלה זה נפלא!!!!

עבור הילדים ודאי וודאי שטוב להם כך, לעיתים עדיף לידלים וויכוחים בין ההורים ולא גירושים, וזו לא אך דעתי...

אז לפני שחושבים על גירוישן, ועדיף לחשוב על כך כמה שפחות כי לעיתים כשחושבים זה נכנס.. ומתחיל להיראות בסדר והגיוני... לפעמים זה נראה ששם יתחילו החיים הורודים, ההפך הגמור, כך זה נראה במצב שלך לפחות,

לנסות ללכת לטיפול רגשי זוגי, ויש לי להציע לך בפרטי אם תרצי, מבטיחה לך שיעשה לכם רק טוב, בG"ה לא תבינו אחר כך איך חשבת על להתגרש,

מטפל שגם אנחנו נמצאים אצלו, והטיפול הוא טוב הוא שורשי הוא מכיל, ייעוץ זוגי ולא מטפל עם נגיעות,

ועוד נקודה חשובה טיפול רגשי לך לבד זה אסון, את מתקדמת והוא לא, וגם האיזון שעוד יש בינכם מופר, זו טעות שלא מובילה למקומות טובים יותר, לתשומך ליבך,

מעבר לזה היה לי עצוב מאוד לקרוא אותך והלוואי ויכולתי לעזור יותר,

מעריצה אותך,

צריך להתשדל כמה שיותר להרבות בתפילה באמונה שהכל לטובה ובהודאה, הודאה הודאה הודאה!!!

אולי תלוי במצב הזוג??

לא נסיון אישי שלי, אננחנו מטופלים באופן זוגי,

אם הבעל לא רוצה, אולי זה עדיף מכלום, אבל כך הבנתי כך לימדוני ונשמע גם הגיוני מאוד האמת,

הייתי בוחרת טיפול אישי בתור אופציה אחרונה בהחלט 

''אוירה נעימה בבית'' כמה שזה מוסיף המילה הטובה ישר כוח.

ה' שפתי תפתח

יקרה,

את צודקת. אנשים באמת מתגרשים (גם) מדברים כאלה.

ואת צודקת שאלה לא חיים, במובן שאלה חיים שחסרה בהם חיות.

ואת צודקת שעדיף ממש שהילדים יגדלו עם הורים שמנהלים זוגיות אחרת ממה שאתם חווים כעת.

וטוב מאד שפתחת את הדברים וכתבת את הפוסט הזה. קשה עד מאד לחיות יום אחרי יום, שבת אחרי שבת, חודש אחרי חודש ויום הולדת אחרי יום הולדת ככה. ומכיוון שזוגיות זה דבר פרטי בסך הכל, אני מתארת לך שאת נמצאת במקום מאד-מאד בודד בלב 💔. אז טוב מאד ששיתפת אותנו והלוואי והשרשור הזה יעזור לך מול התחושות המאד לא פשוטות שממלאות אותך.

יש כמה נקודות שעלו לי כשקראתי אותך:

את מרגישה שהאהבה נגמרה - אהבה היא משאב. אחד המשאבים הכי יקרים שיש לנו בעולם. בואי נשווה אותה רגע לשמאב חשוב אחר: כסף. תדמייני זוג שמתחיל את החיים עם סכום מכובד מסוים של כסף, ומשתמש בו, ומשתמש בו, ומשתמש בו... אחרי תקופה, המשאב 'כסף' באמת ייגמר. אבל אם הזוג הזה יבחר להשקיע חלקים ניכרים מהכסף הזה, סביר שהסכום ההתחלתי פשוט ילך, יגדל ויצמח. 

ככה בדיוק פועלות האהבה והזוגיות. אם ניתן להן להתגלגל מעצמן, מכוח האינרציה - יש סיכוי די גבוה שבאיזשהו שלב הן תעצרו. שהן תגמרו. שלא יישאר שום דבר מהן. 

אבל אם נהיה מוכנים להשקיע, השמיים יהפכו להיות הגבול.

ההשפעה של ההורות על הזוגיות - אני לא חוויתי את מה שאת מתארת לאורך תקופות של שנים. אבל זה כן משהו שמוכר לי מתקופות קצרות יותר. שארכו כמה חודשים או כמה שבועות (תלוי בתקופות). לצד היופי והסיפוק האינסופיים שההורות מביאה איתה, היא גם מביאה מטען אדיר של -

- עייפות

- דאגות

- אחריות

- עלויות כספיות

- בעיות קטנות וגדולות

- מפגשים עם הצדדים הפחות זוהרים שבתוכנו 

- החלטות שצריך לקבל

- סזיפיות

- מטלות בלי סוף

- ביקורים אצל רופאים וכו' וכו' וכו'

היינו רוצים לשמר את הפניות שהייתה לנו אחד לשנייה כשהכרנו וכשהתחתנו, אבל כל הכוחות הנ''ל פשוט 'משיגים' אותנו. הכוחות האלה רבים, גדולים וחזקים והם לכאורה משחקים נגדנו. נגד הזוגיות שלנו. הם לא משאירים לה מקום!

הסופרת ואם ל-7 נגה הולמן כותבת שזה כמעט חייב לקרות, שבשלבים הראשונים של ההורות שלנו, הזוגיות שלנו תידחק החוצה. אני מאמינה שיש זוגות שזה יפסח עליהם ושיש יוצאי מן הכלל. אבל ככלל, זה נשמע לי דבר שמאד הגיוני. הורות היא לא פחות מצונמי, שמבלבל ומבלגן את כל מה שהכרנו עד עכשיו. אנחנו נבנה סדר חדש, אבל זה לוקח זמן, הרבה זמן... וכן, גם כמה שנים טובות זה זמן סביר כדי ללמוד להסתגל לדבר הזה ולהבין איך מתנהלים בצורה טובה בתוך המציאות החדשה הזאת, בלי לוותר על שום חלק קריטי של החיים (כמו זוגיות. או טיפול בעצמינו). לי עזר מאד לקרוא את הדברים שחור על גבי לבן ככה. מצאתי בם הסבר, נרמול והקלה.

תיעדוף - עדיין, גם אם כל הנ''ל נכון, אנחנו בסופו של דבר רוצים לשמור על הזוגיות שלנו. וכדי שזה יקרה, אני חושבת שאין קסמים. צריך 'פשוט' לתעדף את הקשר בינינו גבוה-גבוה-גבוה בסדר העדיפויות לנו.

כמו ההורות שלנו. הרי לא יעלה על הדעת שנרים ידיים ולא נשקיע יותר בהורות שלנו. ברור לכל אחד מאיתנו שכדי שהילדים שלנו יגדלו להיות אנשים טובים, אנשים מחונכים, אנשים שמחים בנפשם ובריאים בגופם, אנחנו מוכרחים להשקיע המון-המון-המון. אחרת, זה פשוט לא יקרה.

ויש שאומרים שזוגיות היא דבר שצריך לתעדף אפילו *יותר* מההורות. בכנות אספר לך שאני נתקלתי לראשונה בסדר עדיפויות כזה דווקא מפה, מכמה ניקיות בפורום, כמו @קופצת היקרה. כי ההורות שלנו בסופו של דבר נשענת (גם) על הזוגיות שלנו. (גילוי נאות, אין לי דעה על השאלה הזאת, מה צריך לזכות לתיעדוף גבוה יותר, ההורות שלנו או הזוגיות שלנו. אבל זה לא כל-כך משנה. הפואנטה היא שזוגיות צריכה להיות בין המקומות הראשונים בהחלט בסדר העדיפויות שלנו).

אפשר להבין את זה בשכל אולי, אבל כדי שזה יניב פירות, צריך להוריד את הקונספט הזה של תיעדוף למציאות.

והדבר הזה עשוי לבלגן לנו לגמרי את הסדר שהכרנו עד עכשיו! 🙂

- כי זה אומר לתת לקשר שלנו את מיטב השעות שלנו (לפחות אחת לכמה ימים), כשאנחנו ערים ועם כוחות. והדבר הזה עשוי להיות על חשבון שעות העבודה או על חשבון שבתות אצל ההורים או כל דבר חשוב אחר שהתרגלנו אליו.

- זה גם יכול לבוא לידי ביטוי בהשקעת מיטב כספינו בדמות בייביסיטר / יציאה לבית קפה / רכישית ספרים או קורסים דיגיטלים בנושאים שקשורים לזוגיות / מימון יעוץ או טיפול זוגי...

- כי זה אומר אולי שגם אם לא חגגנו ימי הולדת אחד לשני כבר שנים, עדיין אפשר להתחיל. אז זה בטח יהיה מוזר, וירגיש מאולץ ולא טבעי. ומביך אולי. אבל זה נקרא לתעדף את הקשר שלנו. לשים אותו במקום גבוה יותר מהמבוכה הזאת או מהקושי לצאת מהמוכר והרגיל שלנו. כדי להשיג משהו טוב יותר בע''ה.

אני יכולה לספר לך שכשהזוגיות שלנו יורדת קצת בסדר העדיפויות שלנו (מכל מיני סיבות, ולפעמים זה פשוט בגלל נסיבות שנוחתות עלינו), אנחנו מרגישים מהר מאד איך הקשר נפגע. ולפעמים זה מתפתח למשברים של ממש. ואין מה לעשות. ברגעים האלה, צריך כל פעם מחדש לבחור לקום, להפשיל שרוולים ולעבוד מה זה קשה. הזמנים האלה הם ממש לא כייפים. בין אם זה בא לידי ביטוי בעצבנות ובמריבות (שאני מבינה שזה לא המקרה אצלכם). ובין אם זה בא לידי ביטוי בתחושה של ניכור, שבו כל אחד עסוק בדברים שלו ופשוט לא מתעניין בשני. אבל אז בוחרים לחזור לעבוד - ומגלים, כל פעם מחדש, עד כמה זה היה שווה ב''ה.

כי זוגיות טובה משפיעה על הכל בסופו של דבר. זוגיות טובה (ביחד עם הורות ומימוש עצמי), זה באמת טעם החיים - כמו שכתבו לפניי. זה תורם לתחושת האושר שלנו, לאווירה טובה בבית, להרגשה של שייכות, של בית. וזה משפיע דרמטית על האיזון הנפשי של הילדים שלנו.

''אני דווקא כן משתדלת לראות אותו אבל מרגישה שהוא אדיש אליי לחלוטין. והוא בטח יגיד את ההיפך'' -

המשפט הזה נתן לי ים של תקווה לגבי המצב שלכם!!!

אני אנסה להסביר לך למה. מה אני שמעתי כאן?

שאת משתדלת! שיש לך רצון טוב ושאת מנסה, איפה שידך משיגה.

ושהוא מן הסתם גם יגיד שהוא משתדל! שיש לו רצון טוב ושהוא מנסה, איפה שידו משיגה.

ושזה עדיין לא מספיק.

כי המאמצים שלך איכשהו לא 'מגיעים אליו'.

והמאמצים שלו איכשהו לא 'מגיעים אלייך'.

יכול להיות שזה קשור לחוסר בכלים בתחום של תקשורת. אולי לזה את רומזת כשאת כותבת שהתקשורת שלכם הייתה על הפנים עוד מקודם ועכשיו בכלל. ובמקרה כזה, יש עוד עולם שלם שאתם יכולים לגלות. חוסר בתקשורת הוא עניין פתיר ממש!!! אפשר לקרוא על זה, אפשר לרכוש קורס ואפשר ללכת ליעוץ / טיפול יותר מתאים ממה שניסיתם. רק כדי לסבר את האוזן, יש מושגים שלמים שכדאי להכיר, להפנים ולתרגל כמו:

* 'שפת האני' (לדבר בלשון 'אני')

* שפת הצרכים (לבטא את מה שמרגיש לנו חסר)

* שיטת האימגו (שהיא שיטת תקשורת מדהימה ממש. אם תרצי אכתוב לך איך זה עובד)

* שיטת המספרים (למקרה של קונפליקט או אי הסכמה. כנ''ל. אם תרצי אכתוב לך איך זה עובד)

* ובטוחה שיש עוד הרבה כלים טובים שכאלה

יכול להיות שזה קשור להבדל בין 'שפות האהבה' שלכם. המושג ''שפות אהבה'' נתבע על-ידי מישהו בשם ג'ון גריי. יש הרבה חומר ברשת ויש לו גם כמה ספרים בנושא. בגדול יש כמה 'שפות' לאהבה. כמו מילים, מגע, מתנות, זמן איכות ביחד או עזרה לשני. אם אחד מבני הזוג מדבר בעיקר שפה אחת והשני שפה  אחרת, שניהם יכולים לנסות לבנות קשר אוהב במשך שנים ולפגוש חוסר הצלחה. כי זה כמו לדבר ביפנית למישהו שמבין רק צרפתית).

יכול להיות שזה קשור לחוסר בזמן ממוסד שהוא שלכם. זה סוד ישן אבל בעיניי אחד הגדולים בעולם. זוגיות זקוקה לזמן! למרחב! למפגשים קבועים!

אנחנו מדברים על מי שאנחנו, בשאיפה, רוצים לחיות בצוותא עד גיל 120!

אנחנו מדברים על מי שעמדנו איתו מתחת לחופה ושאיתו כרתנו ברית!

אנחנו מדברים על אבי או אם הילדים שלנו!

אנחנו מדברים על מי שבעקרון אחנו אמורים לממש גם קרבה בפן הגופני!

אנחנו מדברים על מי שחי איתנו באותו הבית!

מדובר בקשר מהותי כל-כך, חשוב כל-כך, יקר כל-כך ועדין כל-כך... והקשר הזה זקוק לזמן ולמקום כדי לפרוח. לעניות דעתי, מפגש קבוע של כמה שעות טובות, ככשני בני הזוג במצב טוב מבחינת הכוחות שלהם, אחת לשבוע לפחות - זה דבר בסיסי ממש. 

ואני יודעת שזה קשה ממש להכניס משהו כזה ללו''ז!!! אני באמת באמת יודעת. אבל צריך להבין ולהפנים שגם טיפול זוגי זה קשה להכניס. שגם הליכים שקשורים לגירושין חס ושלום זה קשה להכניס. שגם הסעות לילדים מהבית של הגרוש של הבית שלנו חס ושלום, זה קשה להכניס... כנ''ל לגבי ההשקעה הכספית שמפגש כזה עשוי לדרוש. עולה יותר להיות בטיפול זוגי או לממן גירושין או את החיים שאחרי הגירושין חס ושלום...

יכול להיות שהקושי הזה בתקשורת קשור לחסימה רגשית של אחד מכם. במקרה כזה אולי שווה לשקול טיפול פרטני או זוגי כדי להצליח לפרוץ את החומות האלה...

יקרה, אני כתבתי לך את כל זה כי אמנם מצבכם לא פשוט היום.

אבל בעיניי הוא לא אנוש ולא אבוד.

נשמע שאתם שני אנשים טובים ועם רצון טוב

שסך הכל הלכו לאיבוד קצת בים הסוער והעמוס של החיים

ושזקוק לעוד כלים או לעוד הכוונה, ו*אולי* לעזרה חיצונית גם.

אבל כולנו בסך הכל כאלה, מי פחות ומי יותר... 🙂

אנחנו לא מגיעים לנישואין עם כל מה שאנחנו זקוקים כדי לצלוח את המסע.

אנחנו עושים צעד ועוד צעד, ונופלים, ונפצעים, ופונים לעזרה, פותחים ספרים, פותחים שרשורים, עושים עוד קצת ניסוי וטעייה, מתקדמים, מתרסקים שוב, בוחרים לקום, צוברים עוד קצת ניסיון, ועוד כמה הצלחות לרזומה... וככה, לאט, לאט, בסבלנות גדולה ובראייה שמתרחבת עם השנים ועם ניסיון החיים, בונים משהו מתוק, מדהים וממלא ❤

לבסוף, אני יודעת שהיא כבר תויגה, אבל אני אקרא שוב ל@נגמרו לי השמות הנפלאה. יש לה מערך מדהים על נושא ''מהות הנישואין'' ועוד טקסט פותח עיניים ממש על המשמעויות הרבות של הבחירה בגירושין חס ושלום. אולי היא תוכל להעתיק לך כאן ותוכלי לקבל מהם עוד הרבה חומר למחשבה בע''ה.

מאחלת לך את כל הטוב והברכה שבעולם! ואני שולחת לך הרבה הרבה כוחות. אני יודעת שהדרך לא קלה, מעייפת ויכולה להיות גם מייאשת. הלוואי ותקבלי את כל הכוח שאת צריכה כדי להמשיך לצעוד קדימה ושתזכי שהמילים ''הזורעים בדמעה, ברנה יקצורו'' יתגשמו בך ובבעלך היקר. ברכה והצלחה יקרה! ❤❤❤

איזו כתיבה!!! והסבר וידע....

זה בא מהפורום ההשראה הזו?

אלופה 

קראתי בשקיקה 

את פשוט מיוחדת! איזו תגובה מושקעת ומלמדת... 

תודה גם בשמי.

נגעת לי בלב

וכמה נכון

כותבת בחסד עליון..

שאלה שתמיד חשבתי עליה מנצלשת - 

האם כדאי להשקיע ביותר זמן ביחד או בפחות (כלומר דייט זוגי שבועי שמרבים לדבר עליו ) ? כי יש כאלו הסוברים שבזמני מתח דווקא לא לדבר אחד עם השני  אלא להיות כל אחד עם עצמו יותר טוב

או אשאל יותר מדויק - מה המינון המדויק (או הכלל) לכמה להפגש ולדבר זה עם זו? לפעמים זה רק גורם לתסכול .. שהשיחה לא מספיק נחמדה או בנושאי שיחה לא מספיק מענינים ולכן מתסכל ועדיף לוותר עליה מראש...

בס''ד

ממש תודה בחזרה על המילים החמות והמרגשות ממש! ושוב חיבוק על אתמול בבוקר (אאל''ט כבר שלחתי לך אחד בשרשור של זמן רנה) ❤

וואו! הילדים שלך בחינוך ביתי!!! איזה מדהימים אתם! איזו מדהימה את!

(הייתה תקופה ששקלתי את זה יחסית ברצינות אבל בסוף ירדתי מזה...)

לגמרי יכול להיות שהדייט הזה של ערב שבת עונה לכם על הצורך הזה של ''להיפגש כמו שצריך'' פעם בשבוע!

נשמע שזה זמן איכותי, שאתם בפניות ועם כוחות, ושאתם מצליחים לקיים שיחות משמעותיות... מה חסר?🙂

(ועכשיו מובן עוד יותר למה זה הניק שלך )

(אנחנו, בערבי שבתות, פשוט קורסים מעייפות. לא נשאר מאיתנו כלום כמעט...)

[אצלנו, אמנם עם הקורונה (סגרים / בידודים) קיימנו כמה וכמה דייטים משמעותיים במרפסת כשהילדים הושבו מול מסך - אבל בכללי יוצא יותר איכותי כשאנחנו מצליחים לצאת לבחוץ. כי בבית כל דבר בערך מזכיר לנו דברים שאנחנו צריכים לעשות. החוץ לעומת זאת עוזר לנו להתנתק. אבל כשאני חושבת על זה, השבת ממש יכולה ליצור את הניתוק הזה - זה הרי זמן שאי אפשר לעשות כל מיני דברים ושגם אי אפשר לדבר על כל מיני דברים]

מסכימה איתך במיליון אחוז ומחזקת את ידייך ממש!!! כמו שחשוב לתעדף את הזוגיות בין הדברים הגבוהים ביותר בסדר העדיפויות שלנו, כך צריך לעשות גם עם עצמינו... ומבחינה מסוימת, זה חושב במיוחד אם את כל הזמן נמצאת בבית עם הילדים (אמנם הילדים שלנו לא בחינוך ביתי אבל במצטבר הייתי כבר 5-6 שנים בבית עם הקטן התורן). המפגשים האלה עם עצמי ממש תורמים חד משמעית לבריאות, לשמחה ולתפקוד שלי ב''ה. הזמנים האלה באים עם מחירים ובעלי ואני משלמים אותם מתוך הבנה והפנמה שזה משהו חשוב מאד שכדאי לתעדף גבוה.

שבת שלום ❤❤❤

בס''ד

זה לגמרי סיפור... סיפור יפהפה וראוי להערצה ממש!

איזה כיף שאת רואה בזה ברכה ב''ה!

ובע''ה הזמן שלך לצאת לעבוד עוד יגיע!

(ומבינה לגמרי את השיקול להשאיר בבית בזמן כזה מורכב...)

שבת שלום יקרה!

תודה רבה לך על ההשקעה , מקסימה שאת

בירור הרצון שלך.

איפה את מרגישה שאת עומדת כרגע.

איפה את רוצה להיות.

מה את רוצה לבחור, מה את לא רוצה לבחור

אילו מחירים את מוכנה לשלם

אילו מחירים את לא מוכנה לשלם

אילו רווחים את חייבת שיהיו 

ואלו לא

ופשוט מקום שתוכלי לברר את כל הדברים בצורה מסודרת, אפילו רק עם עצמך אם אין שיתוף פעולה מצד בעלך.

אני חושבת שדבר כזה יכול לעזור ולתת תמיכה בדרך, הגם שאיננה קלה כלל, אבל מקום בו תוכלי לבחון את הדברים בצורה עמוקה, מסודרת, נכונה לך, מיטיבה איתך, עם דמות שתרגישי שעוזרת לך ונותנת לך כלים, שיקוף, אמפתיה, תובנות, מקום.

וכאשר הדרך שלך תהיה ברורה,

כאשר אותו הרצון שלך יהיה ברור לך - משם כבר הצעידה עצמה באותה דרך יכולה להיות יותר סלולה

(זה לא אומר כמובן שזה יהיה קל, אלא שהודאות עצמה, היציאה מהמקום המבולבל וחסר אונים, מהמקום של הספק - אל מקום של בהירות וודאות - הוא עצמו יוכל לתת כוח).

שולחת לך חיבוק גדול גדול ותפילה כנה להצלחה שלמה ושתזכי ב"ה בקרוב ממש לישועה שלמה ולמצוא את הדרך לאושר שלבך מחפש 🙏❤🙏

ורוצה להצטרף גם לכל תגובותיהן החכמות של כל הנשים הנפלאות שכאן,

ובמיוחד להצטרף לכל מילה מדהימה וטובה של @קמה ש. המופלאה, - תודה לך על התיוג, והתגובה שלך פשוט מדהימה אין לי מילים! כתבת כ"כ עוצמתי ונכון ומחזק ופשוט נפלא!!!

כל מילה ומילה שכתבת, כל הלב הטוב הזה שלך, כל הרצון להשפיע טוב לאחר... זה כ"כ ניכר וכ"כ עוזר ותורם ומאיר ומרים ואת פשוט קסם של בן אדם!!!

ותודה רבה גם לך @רויטל. יקרה על התיוג 🙏

אשמח להחכים

אולי כדאי לבדוק

לדעתי זה קשור לזה, אין לי זמן לבדוק בעצמי תכף יבואו לשפוך אור על הסוגיה

לא מדברים על פאה שנראית כמו שיער

עם שביל בצבע העור.

זה מותר לכתחילה רק בחב"ד.

לשאר ההיתר הוא פאה שניכר עליה שהיא כמו פאה.

השאר זה גזרה שהציבור אינו יכול לעמוד בה וירידת הדורות.

לפני 10 שנים לא ראיתי בחיים חרדים יושבים משפחות יחד, אלא שולחן גברים שולחן נשים.

היום כמה זוגות חברים יוצאים למסעדות, מתארחים אחד אצל השני.

גם החצאיות הפכו קצרות ומעל הברך, הבגדים צבעוניים וצמודים ובהתאם הפאות ארוכות.

עד פה עניתי לגבי הציבור החרדי.

לגבי השיער בחוץ לגבי הציבור הציוני דתי, לדעתי זה נובע מחוסר הקפדה כללי.

רוב הבנות עם סרט הן בנות שגם הולכות עם מכנסים או שיורדות לזרוק את הזבל בלי מטפחת בכלל.

למה הן צריכות פאה חמה ומסורבלת?

מי שמתות לעבור לפאה, ולא יכולות כי אין היתר, הן הספרדיות עם כיסוי מלא.

ככה לדעתי

אם הייתי רואה שגם במגזר התורני ממש מקפידים על שתי אצבעות (אגב להבנתי לפי הספרדים מותר שתי אצבעות אבל לא לפי האשכנזים. הודעה קודמת אמרתי שלא על זה אני מדברת אבל כנראה שכן.)

קצת תמוה לי

תודה על התגובה

מעניין אם ההיתר ללכת עם פאה הוא מדבר דווקא על פאות שרואים שהן פאות.

והקריטריון שיראה כמו שיער או לא יראה כמו פאה לא רלוונטי. עניין כיסוי הראש הוא לשם כיסוי הראש. לא להראות שהאשה נשואה. אין סיבה כזו. אלא נטו כיסוי השיער שמחובר לראש. (סיבות בקבלה.. שהשיער זה חיות ולא זוכרת מה עוד בדיוק)

לכן הפאה יותר טובה ממטפחת פשוט כי טכנית פחות זיכוי ששיער שמחובר לראש יצוץ החוצה. גם אם הפאה תהיה ארוכה עד לרצפה. נטו מעניין כיסוי השיער שמחובר לגוף האשה. בפאה(גם הכי טבעית שיש) לא קיים העניין הקבלי הזה. זהו שיער לא חי

זה יותר עניין חברתי- כלכלי

פאה זה דבר מאד יקר

לרכישה ולתחזוק

יותר יקר מכל מוצר לביש/ טיפוח

פי כמה וכמה

הסיבה כמעט היחידה לקנות אותה

היא חברתית

חרדיות קונות כי הן חייבות לקנות

אין להם כמעט אופציה אחרת

לכל מי שיש אופציה אחרת

(למשל להוציא קצת שיער/ מטפחת מספיק יפה)

אין סיבה להשקיע סכום עתק כזה

הן בוחרות כי זה לדעתן יותר יפה ומכבד.

את חושבת שמטפחת עם שיער קצת בחוץ זה יפה יותר מפאה?

בתוך קהילה כנראה.

אבל חרדית שמקיימת אורח חיים חרדית זה לא עניין של בחירה. זה כמו שברור שלא הולכת עם מכנסים וכו'.

זה הלבוש שלה. מתחתנת ושמה פאה

לק"י

או שמשלבות- לפעמים מטפחת ולפעמים פאה

או שדיברת על אשכנזיות חרדיות דוקא?

זה לא פאה

זה מדי מפונפן ומלאכותי

גם הפיאות היקרות והיפות

מטפחת עם שיער בחוץ יכולה להראות הרבה יותר טוב

זה עניין של סגנון .

פאה זה סגנון יותר מגונדר, מלאכותי, כבד..

מטפחת זה יותר פשוט, טבעי ונח.

בעיני הרבה יותר יפה, אמהי ועדין זה מטפחת, אבל זה עניין של טעם.

וכו'.

אז כמו כל דבר שקשור בהלכה /במצוות😊

כל אחד עושה כפי יכלתו לפי בחירה שלו על מה מקפיד יותר על מה פחות🤷🏻‍♀️

ולגבי לבוש אני חושבת שלנורמה חברתית בהחלט יש משקל.

לגבי החצי כיסוי וכו'

אשה שמגיל קטן גדלה ככה וכל הנשים סביבתה הולכות ככה אז גם היא הולכת ככה.

בין אם מכנסים ובין אם רק חצאית וכו'

החליטה לשמור יותר? אז תשנה לפי מה שנראה לה.

והאשה הכי צנועה שיש

אולי בכלל לא מקפידה על לשון הרע וכו'

מאיפה לנו לדעת..

כל אחד והמאמצים שלו לעשות הכי טוב שלו❤️

יותר מדויק לומר מי הפוסקים המרכזיים שפסקו ככה או אחרת. זה לא רלוונטי אם מישהי אשכנזייה אבל הולכת לפי פסיקה שלא מתירה פאה. (ממה שאני מכירה רוב הפוסקים, גם האשכנזים, לא מתירים פאה, לפחות לא לכתחילה.) אבל אני ממש לא מכירה את הסוגיה ההלכתית. אי אפשר לדון בנושא בלי לברר את המקורות. זה כמו שתשאלי למה אשכנזים לא שמים על הפלטה בשבת מאכלים לחים, במקום לאמץ את הפסיקה התימנית. פוסקים שונים, מסיבות שונות, הגיעו למסקנות שונות ואנחנו הולכים על פיהם. שום דבר לא עדיף פה יותר על פני השני.

השאלה לגבי פאה האם כיסוי הראש הוא כיסוי טכני של השיער הטבעי, או שנועד להסתיר את המראה של השיער, כמו שאי אפשר לשים בגד בצבע הגוף, ואז פאה לא תהיה כיסוי מספק.

שוב, זאת סוגיה שפוסקים שונים הגיעו בה למסקנות שונות (ממה שהבנתי הרוב נגד פאה, אבל מי שהולכת בהחלט יש לה על לסמוך, אבל שוב, ממש לא עיינתי בסוגיה) אבל כל אחד מרגיש חכם גדול להמציא סברות ולהיות נחרץ בלי לפתוח שום ספר הלכה.

באופן כללי הלכות צניעות, בגלל שהן מאוד בולטות וגם באמת תלויות במנהג המקום, הפכו לאיזו סוגיה חברתית שדנים בה בלי הפסקה הרבה מעבר לפרופורציה בריאה או הגיונית. הייתי רוצה קו חיזוק עם סיפורי ניסים בנושא כשרות, או פשקווילים שמתריעים בחשיבות התפילה, וכזה אומץ של בעלי בתים ונשים שלא פתחו בחייהם ספר הלכה רציני להביע את דעתם בנושא הרכב הבד של ציצית (אבל זה קשור למה גברים לובשים, זה לא מעניין).

יש ציבורים שפחות מקפידים על ההלכה. זה לא אמור להיות חדש לאף אחד. זה בולט מאוד בבגדים שהם לובשים, ואם תסכלו זה מתבטא בעוד הלכות, אבל זה פחות מעניין (ובזה מתעסקים הגברים שטוענים שהם רוצים לשמור עיניים. אבל זו סוגיה נפרדת). ויש גם ציבורים שומרי הלכה שהולכים לפי פסיקה אחרת מציבורים אחרים, ויש להם על מי לסמוך והכל בסדר.

כמו שפשקוויל לא ישכנע אף אחד להקפיד על כשרות ספציפית אז הוא גם לא ישכנע אף אחת להתלבש אחרת, אם לפי הפסיקה שלה היא בסדר גמור. שאלה הלכתית שואלים רב שמקובל עלייך. זה לא משנה מה עושה השכנה או הבת דודה. אני מכבדת לחלוטין את הלכות צניעות כמו כל הלכה אחרת, ואין סיבה להפוך אותה לסוגיה חברתית של קביעה לנשים מה ללבוש לפי מה ש"נראה" נכון.

את מזמינה להפוך את הדיון הזה לדיון עם מקורות?

אין לי בעיה עקרונית. אם יש לנו רצון להעמיק.

את צודקת שזה כנראה בולט מאוד כי זה חיצוני מאוד.

יכול להיות שאת מדברת על חב''ד?

או חסידויות מסוימות?

אני לא מכירה פסיקה אשכנזית (שהיא לא חסידות) שמתירה פאה.

שייכות שלי- דתית לאומית תורנית, הולכת עם מטפחת ולא מוציאה שיער, לא מקדימה ולא מאחורה.

(חוץ כאמור מחבד)

מתירות פאה

הרבה פעמים זה עם כובע על הפאה

לאורך השנים מהרגיל... לפחות בעבר היה מדובר בציבור מאוד פשוט שפאה לא מתאימה לסטייל כ"כ פשוט, (גם אם היום המטפחות כבר לא פשוטות כמו בעבר) בנוסף לכך שלדעת רוב הפוסקים היא גם פחות מומלצת הלכתית

ממה שאני מכירה בסביבה שלי דווקא יש קצת דת"ל עם פאה, ומי שאני מכירה אלו נשים לא תורניות שהחלופה שלהן היא חצי כיסוי ולוקחות פאות מאוד ארוכות וטבעיות. ומי שבאמת תורנית הולכת עם מטפחת ולא מוציאה שיער או מוציאה ממש קצת. לא מכירה הרבה נשים שמתות ללכת עם פאה

הרבה נשים דת''ל שהיו הולכות עם חצי כיסוי ראש ועברו לפאה לתמיד או לאירועים כי פאה מבחינתן זו אופציה יותר יפה.

כלומר הפאה לא מגיעה ממקום הלכתי אלא מצד היופי.

מכירה מקרוב מישהי שהולכת ביומיום עם סרט סמלי ובאירועים יש לה פאה מפונפנת במקום שיערה הדליל.

ומבחינת הפסיקה שפאה זה לא צנוע,

הרי שכמו שהם הולכות עם שיער בחוץ ולא מקפידות על ההלכה, כך הן הולכות עם פאה ולא מקפידות על ההלכה.

כלומר ההלכה היא לא פונקציה בעניין

אלא שאלת היופי.

רוב הפוסקים הדת"ל אומרים שעדיף מטפחת, ולכן רוב הנשים עם מטפחת, ולכן זה מרגיש מוזר ויוצא דופן להיות עם פאה, אז מי שרוצה מראה של שיער כבר מעדיפה להוציא קצת יותר שיער מאשר לשנות לפאה שייתן מראה פחות מקובל. יש גם כאלה ששמות פאה חלקית מתחת למטפחת, ואז אי אפשר לדעת אם זה פאה או שיער. ועם הזמן אני רואה יותר נשים דת"ל עם פאה.

אישה חרדית קלאסית לא תעז ללכת בלי פאה, לפחות לא באירועים או דברים ייצוגיים, פשוט כי זה לא מכובד.

ויש מטפחות שמכסות היטב את כל השיער, כמו של חסידיות ממאה שערים, כך שאני לא "קונה" את התירוץ של זה שפאה מכסה את כל השיער טוב יותר ממטפחת... (חוץ מאשר אצל חב"ד, שאצלם זה באמת חלק מה"תורה", ללכת בפאה)

אז כמו שהתקבעה נורמה אצל החרדיות ללכת בפאה, אצל הדת"ל התקבעה הנורמה של ללכת במטפחת.

באמת מעניין להבין מאיפה זה הגיע... אבל לא נראה לי שזה קשור נטו לפסיקה.

(בבית הספר של הבנות שלי, אגב, בית ספר דת"ל תורני, אסור למורות להגיע בפאה... גם אם הן חרדיות. כי הם הולכים לפי הפסיקה - האשכנזית - שאומרת שפאה זה לא צנוע...)

באופן אישי אין לי שום חשק ללבוש פאה🤭 כבד, לא נוח, יקר... מסתפקת במטפחות הפשוטות שלי (ושמחה שאני שייכת לציבור שבו מטפחת היא הנורמה... גם אם אני חובשת מטפחות שלא כל כך בנורמה בציבור הדת"ל כיום)

בעניין הפאה נכונה בפוסקים חרדיים ולא באופן כללי

גם מרוויחה מראה של שיער טבעי וגם פותר את העניין ההלכתי שלא צריכה להוציא את השיער האמיתי שלך. זה ממש הולך היום במגזר הדתי לאומי, ממליצה ממש!

על אף שזה בוודאי עדיף מלהוציא שיער אמיתי.

כי בקוקו קליפס מאוד קשה להבחין שזה פאה, וזה מרגיש לי להיות צנועה ולהראות לא צנועה, כאילו מה עשינו בזה... מה גם שיש קשירות ומטפחות מאוד יפות בכיסוי מלא

נראה לי מתיק ביותר האמת וחם.. פחות מתאים לי, אבל אם כבר - אז כן הייתי מוציאה שיער

אבל אני לא

מה לעשות, שיער זה יפה🤷

אבל היא יפה ועם סרט ואנשים מניחים שהן פשוט הולכות רק עם סרט כי לא מבינים שזו פאה...

יש הרבה בנות דתיות לאומיות, במיוחד צעירות עם פאת חצי, זה נראה חצי כיסוי. ועד שלא הכרתי מקרוב מישהי שהתחתנה וקנתה את החצי פאה, לא היתי מודעת לזה. אני מבינה ממנהשזה ממש מתחיל להיות נפוץ.

וזה בדיוק השלב להיות רגישה והורמונלית.

אז נראה לי קודם כל לקבל את עצמך

לקבל את הרגשות שלך והתחושות.

לפעמים אנחנו מרגישות עלבון או צער אבל במקביל באות בביקורת לעצמנו על התחושות האלו...

אפשר להפריד.

לקבל את המקום שאת נמצאת בו, הרגישות שלך (את ישנה בלילה? כי זה גם משפיע) הצורך לטפל בתינוק הרבה שעות, הצורך של הגוף להתאושש ולנוח.

ורק אז - יש את המקום של האחרים, אולי הם לא מודעים/ לא מבינים

לר בטוחה שהכל נעשה בשביל לפגוע בך

ועדיין יש לך לגיטימציה מול עצמך להרגיש מה שאת מרגישה.

ואחרי כל זה הייתי מפנקת את עצמי בבית איך שכיף לי

נהנת מהשקט

ומתכננת בילוי זוגי עם הבעל למחר, למקום שאתם יכולים לצאת.

מתעוררת כל שעתיים בערך, זה שגעון..

ולצערי אין דרך ליום זוגי מחר, כל הילדים עלינו

ותודה על המילים החמות והלגיטימציה

העיקר גיסתי הרווקה כששאלה אותי בשולחן החג כמה פעמים הוא קם בלילה וזה מה שעניתי לה היא עושה לי אהה סבבה לא כזה נורא

אוף זה פשוט חירפן אותי

ובעלי נתן לי לישון בצהרים שעה וחצי כי לא הצלחתי לתפקד מרוב עייפות וכשקמתי היא עושה לי פששיי איך התפנקת לך!

זה כל כך החליש אותי...

ואז ראיתי מה המקורית כתבה.

אויש באמת שתהיה בשקט. לא מבינה כלום.

אבל תכלס זה לא אמור להחליש אותך

אפשר לענות לה: נכון? מותר לי, כן?

איזה משפט חסר טקט להגיד ליולדת..

דנה אותה לכף זכות שכנראה היא מאד צעירה..

דנה אותה לכך זכות שזה נאמר מתוך קנאה כנראה.. הייתה עושה הכל בטח כדי להתחלף איתי

ועדיין זה חירפן ברמות אחרות

חצופה

בא לי להעיר אותה כל שעתיים בלילה

סתם שלא תישן רצוף ונראה אותה מצייצת

מבינה את התחושה.

זוכרת שאחרי לידה בקיסרי, פעם בחג אנחנו היינו אצל ההורים שלי מנסים לעבור את השלב הכואב, וכל הצד של בעלי היו במלון. לא היה רלוונטי להגיע בשום צורה ועדיין נצבט לי הלב מהתמונות. זה גם די היתה פעם אחרונה שזה קרה בגלל סיבות מסוימות. ממש הרגשתי מאחור. למרות שזה באמת לא היה הגיוני.

אני חושבת שממש החלטת נכון.

תנסי להשתיק את הקבוצות, שימי לך מוזיקה נעימה, תנוחי כשהבייבי מאפשר, אם יש חברה בבית אולי תשבו יחד לאיזה שעה. אני והילדים היינו אתמול לבד בבית כי בעלי עבד והכל היה הפוך שלא הספקנו לאפס לפני, בלאגן מבניית הסוכה, ערמות כביסה וזה. אני חושבת שאם סתם היה יוצא לשבת עם שכנים לשעה זה היה משדרג את היום, שווה לראות אם יש מישהי בסביבה, לא כולם במרתון טיולים. או באמת סתם לנוח... סופר תואם שלב! ויש משהו טוב בזה שהילדים נהנים ולא סובבים אותך ממורמרים...

תודה על העצות הטובות

לא רוצה לפרט אבל מכל מיני סיבות אנחנו גם לא בבית אז לא מרגישה הכי בנוח ואין חברות באיזור קיצר באסה ממש

בדיעבד מתחרטת שהזכמתי לזה בכלל

אבל כן, בטח שעוזר שהגדולים לא מסביבי כל היום

וזו באמת תקופה מאתגרת. אבל תזכרי שהכל עובר ומשתפר...

תהני מהשקט ומהלבד.

כשהייתי לפני אי כך שנים שבועיים לאחר לידה, ארגנו מהצד של בעלי חופשת סופ"ש באיזו וילה מושכרת כדי לחגוג יום נישואין לסבא וסבתא. (חמישי ללינה, לא שבת)

האירוע היה בצפון הרחוק מאוד מאוד.

התינוקת בכתה כל הנסיעה (הייתי ברכב עם הגדול ועוד שניים) אני הייתי עצבנית והתבאסתי כל הנסיעה למה לא נשארתי בבית ושלחתי את בעלי עם כולם, ממש היה לי צער מכך, כל כך רציתי שקט וזו יכלה להיות הזדמנות מעולה.

עד היום מבואסת מזה...זה היה טעות.

התינוקת גם בכתה בלילה ולא היה לי נעים

והכי עיצבן שהיתיחסו אליי כאל עוד אחת

ולא כיולדת

פרט לסבתא שפרגנה שכל הכבוד שהגעת אחרי לידה, אף אחד לא פירגן וכלום.

ובאמת הייתי נשארת בבית זה היה טעות.

להפך.

ביקשת לא להגיע. הכי הגיוני במצבך. הם לא רוצים לכפות עליך משהו שלא מתאים לך ולא בריא לך. מהחינתם את נחה בבית. לפחות לא עושה מעבר למה שאמורים לעשות בחל"ד- להיות עם התינוק, לאכול ולישון כשאפשר. הילדים לא איתך אז יש לך שקט מהבחינה הזאת. למה שישאלו או יגידו שאת חסרה? את היית שולחת לגיסה אחרי לידה שלא באה למסלול חבל שלא באת?! זה סתם היה מצער אותה ודורך לה על היבלות...

אם נפגשים אחרי המסלול בבית, אולי את יכולה להגיע רק לשם, או שכמשפחה תגיעו למפגש שבסוף המסלול?

ואפשר לעשות משהו בבית בנחת עם הילדים, לא מתוך מסכנות, אלא מתוך הבנה של ראיה משפחתית כוללת של מה נכון לנו עכשיו. אפילו להזמין משהו טעים הביתה, לראות סרט עם פופקורן, משחקי קופסא, הכנת עוגיות, יציאה לגן משחקים לא מוכר בשכונה/יישוב ליד וכו

לתכנן למשפחה שלך יציאות שמתאימות לשלב שאת נמצאת בו? נגיד לפארק, פינת חי או מעיין שהילדים יוכלו לשחק ולהנות, בעלך יוכל לעזור עם התינוק ואת תוכלי לשבת כשתצטרכי ולא תהיי לבד? ובערב תהיו עם שאר המשפחה.

זה לא השלב שלהם, אנחנו היחידים עם ילדים והם כבר קבעו את הלוז

מה יעשה לך עכשיו נעים בלב?

אל תיכנסי למקום של "אני מכבידה עליהם".

פשוט תקשיבי לרצון שלך וליכולות שלך ותני להם מקום.

יש עוד כמה ימים של חול המועד. שווה לחשוב מחדש ולראות מה מתאים לכם בצורה שלא תרגישי נטושה ובודדה.

מותר וחשוב לראות את הצורך שלך(:

לנו היה מפגש היום עם כל המשפחה, אחת ילדה לא מזמן ולא הגיעה, האמת לא חשבתי בכלל על זה שהיא מסכנה שלא באה... חשבתי לעצמי טוב שהיא נחה ולא באה, וטוב שהילדים שלה קצת יצאו מהבית ויהיה לה שקט עם הבייבי ... בחג מאוד עמוס ורועש עם כל הילדים, בלאגן ולכלוך... שחשבתי שזה אחלה בשבילה .. עכשיו כשאת כותבת לא נעים לי שאולי הייתי צריכה להתקשר לשאול מה שלומה ושהיא חסרה... לא רציתי להפריע. אז תנסי אולי לראות את זה ככה, כמו שאני ראיתי.

על פני תחתון נח עם פד חזק ולא השתמשתי

יותר דק

מפד עבה שם בין הרגליים

וגם זה לא זז לי כמו שפד יכול להתקפל/לזוז.

תודה על התגובה ❤️

אז לא יודעת מה ההבדל

גם אחרי לידה וגם ברגיל הכחולים/ שחורים של אולוויעז עם ספיגה גבוהה היו ממש טובים ולא הרגשתי שזז כלום האמת

אבל זה אינדיבידואלי

מעולם לא השתמשתי

למרות שהשתמשי בלידה קודמת והייתו שמנה אז 😅

בלידה הנוכחית אגב החלטתי שצריך 'צת לרענן את מלאי התחתונים, אז פשוט השתמשתי ברגילים שכבר צריך להעיף

בבי''ח שהפנו אותנו אליו (בהסדר עם כללית, היא היתה בת 4)

בגדול הגענו בצום, עשו לה הרדמה עם מסיכה כזו, כשבזמן ההקדמה נתנו לנו להיות לידה.

אח''כ טיפלו לה בכל מה שהיה צריך לטפל בפה וכשהיא הועברה להתאוששות ישבנו לידה וקיבלנו הוראות מה לעשות ואיך (אם צריכה להקיא או משהו).

אח''כ עברה ל'חדר משפחות', מעין המתנה נוספת אחרי הטיפול והיא קיבלה לאכול מעדן כי רצו לוודא שבולעת טוב וגם לא מקיאה

ואז השתחררנו.

בריאות!

לק"י

כי אצל הבן שלי לא עשו בדיקה יסודית. הרופאה רק הסתכלה בפה ואמרה שכדאי בהרדמה.

אחרי ההרדמה הרופא המטפל מיפה את הפה וטיפל בכל מה שהיה צריך

אבל אולי יש שיטות שונות במקומות שונים.

אצלנו זה היה עניין של שניות עד שנרדמה

שהילד רדום עושים עירוי

עם הילד עצמו ולספר

כמה זמן חיכיתם לטיפול של ההרדמה בביה"ח?

לק"

אבל אמרו לנו שבדרך כלל מחכים שנה.

אנחנו עושים דרך מכבי.

את מתכוונת אבל באסותא או ביה"ח ציבורי?

מגיעים בצום, קבלה אצל האחות, הרופא מרדים מגיע לדבר עם ההורים והילד להסביר.

אצלנו זו ממש לא נרדמה ראשונה והיא מאוד חוששת מזה אז נתנו לה טשטוש דרך הפה לפני, מחליפים בגדים, נכנסים לחדר ניתוח, שם ההרשמה עם מסכה. תוך כמה שניות הילד ישן, אחרי שהוא נרדם ההורה יוצא.

מחברים עירוי ומכניסים משם חומר מרדים אחרי שהילד ישן.

מבחינת טיפול- אצלנו היה צריך לעשות לפני צילום פנורמי. לא ידענו מה בדיוק הטיפולי שיניים שיעשו, רק אחרי שסיימו אמרו לנו.

כשמסיימים מעבירים להתאוששות, ואחד ההורים נכנס להיות עם עם הילד כשהוא מתעורר, צריך לשתות שם. אחרי זה להסתובב עוד בערך שעה בבית חולים, לאכול משהו רך- גלידה/מעדן, ולהתפנות.

אח''כ אם הכל תקין משחררים הביתה.

אנחנו חיכינו ממש מעט זמן בתור, אולי חודש. דרך מכבי, באסותא תל אביב

ירדנו לקנות בקיוסק למטה..

לק"י

אבל אולי נתחלף באמצע. אז נוכל להביא משהו בהחלפה.

צריך להגיע שעה וחצי לפני הזמן שנקבע, אם זה מקום עם עומס תנועה וקושי למצוא חניה -להקדים מספיק.

הילד בצום לפי מה שאמרו לך. מה שזכור לי שש שעות מאוכל ואפשר לשתות מים עד שעתיים לפני ההרדמה.

מגיעים לקבלה הם לוקחים את המסמכים לפי מה שרשמו לך בזימון. ביקשו מאיתנו ת.ז. של שני ההורים עם ספח וסיכום רפואי מרופא ילדים - מסמך שאת לוקחת מרופא ילדים, אני ביקשתי באפליקציה.

ותשלום אם זה מעל גיל 5 והקופה לא מכסה.

מכניסים לחדר המתנה אישי עם מיטה שם אתם מלבישים את הילד בבגד מתאים לחדר ניתוח כמו חלוק שפתוח מאחור. כובע וכיסוי לכפות הרגליים.

וההורה המלווה גם לובש חלוק כיסוי נעליים וכובע, רק שאצלו זה מעל הבגדים שלו.

מגיעה רופא שיניים מסביר על התהליך וגם המרדים שגם מסביר על התהליך.

אצלנו לא ידענו באילו טיפולים יש צורך כי הייתה התנגדות עזה גם לבדיקות. הם בודקים הכל כשהוא בהרדמה. בגדול מנסים לשמור על השיניים כמה שניתן אבל אם הם חוששים להחמרה במצב השן בהמשך הם עוקרים. כי מדובר בילדים שכנראה לא יפתחו פה לרופא שיניים בטווח הקרוב. עושים שם הכל- עקירות סתימות טיפולי שורש כתרים ושיננית.

לוקחים את הילד לחדר ניתוח, אצלנו עשו את זה אטרקטיבי במקום בכיסא גלגלים לקחו במכונית קטנה מנגנת שאפשר לשבת בתוכה. שיהיה חוויה..

בחדר ניתוח מרדימים לפי החלטה או דרך שאיפה ממסכה - שזה לרוב, או דרך וריד.

קחי בחשבון שאם הילד לא משתף פעולה בכלל הוא עלול להתנגד גם לשים את המסכה ואם לא מצליחים לשכנע אותו עושים את זה בעל כורחו. זה מרגיש מזעזע אבל יש מקרים שאין ברירה אחרת. זה עניין של עשר שניות בערך. רק כשהוא מורדם פותחים לו וריד להמשיך את העירוי של חומרי הרדמה ונוזלים. ועושים את כל הטיפולים, לוקח סביב שעה/ שעה וחצי, תלוי מה יש לעשות.

המלווה נממצא עם הילד רק עד שהוא נרדם ומיד יוצא, מלווים אותו לחדר המתנה.

יש מסך שרשום שם באיזה מצב נמצא כל מטופל לפי מספר - חדר ניתוח/ חדר התאוששות/ אם אפשר להכניס מלווה.

כשמוציאים את הילד להתאוששות שזה מקום גדול עם כמה מיטות בהפרדה של וילונות ויש מסכים שמראים את כל המדדים ואנשי צוות להשגחה-

קוראים להורה שיהיה נוכח כשהוא מתעורר.

לא תמיד מתעוררים מיד. ילד אחד התעורר לי אחרי עשר דקות, וילד אחר אחרי שלושת רבעי שעה.

הרופא מגיע להסביר מה עשה ולתת הנחיות להמשך - לתת משכך כאבים, איך יודעים אם יש צורך באנטיביוטיקה וללכת לביקורת במרפאת שיניים שלנו נראה לי אחרי חודש.

כשהוא מתעורר מעבירים שוב לחדר אישי כמו בהמתנה.

אתם מלבישים אותו. הם רואים שהוא מתאושש, מוציאים את הונפלון של העירוי, נותנים לו לשתות, לאכול ארטיק או שלוק, רואים שהוא מתפנה וחיוני

ומשחררים אתכם

סיפור של כמה שעות סך הכל. צריך לבוא עם סבלנות אוכל ושתיה להורה.

וכדאי גם אוכל לילד כי הוא עלול להיות מורעב אחרי הצום. דברים רכים כמו מחית פירות לדוגמה. וקנינו לו מעדן שם באיזה קיוסק כשיצאנו.

אולי תעסוקה אם התור יתארך. אנחנו לא חיכינו אבל הבנו מהם שלפעמים יוצא להמתין אפילו שעה.

מקווה שלא ארוך מידי הפירוט אבל לי היה עוזר אם הייתי יודעת הכל לפני גם כדי להכין את הילד וגם בשבילי.

המון הצלחה

לק"י

ואני גם לא מבינה למה אין מלווה במהלך הטיפול עצמו😒

אני יכולה שאולי לעשות לך הכנה ולשתף שאחרי השבת שלי הורדמה, הייתי ממ שעם דמעות בעיניים.

הגיוני שזה מציף שא''א להישאר לידם וזה נראה שהם חסרי ישע

הקטע המשעשע שהיתה שם אמא אחרת שממש ניסתה לומר לי שזה שטויות וכבר עברה את זה עם ילד אחר ושלא אבכה.. ואז הבת שלה נכנסה וגם היא יצאה משם עם דמעות(:

בסוף אנחנו אמהות..

וב''ה על הרגישות.

ברגע שהילד נרדם כשההורה עדיין איתו ומתעורר כשההורה איתו- הוא לא מרגיש לבד..

לק"י

ולא שיש לי חשק לראות טיפול שיניים בהרדמה. אבל תודה...

שנחשבת יותר רפואית.

במקרה שלנו זה היה במקום סטרילי, כמו חדר ניתוח כזה. בסוף זו איזושהי פרוצדורה רפואית מסוימת.

חוצמיזה שאני מניחה שהם לא רוצים את ההורים על הראש שלהם..

לבת שלי היה לפני כמה שנים. מרגע שהופנינו עבר המון זמן בגלל המלחמה אז התווספו לה עוד חורים וטיפולים. לכן עדו צילום נוסף באותו יום, אם אני לא טועה בהרדמה עצמה ואז ידעו במדויק מה לעשות, והיה לה הרבה..

הגענו הרופא הסביר מה עושים. מתישהו לקחו אותה, אני לא רציתי להכנס לראות איך מרדימים, אז בעלי נכנס וברגע שנתנו את ההרדמה הוציאו אותו. היא היתה בפנים בסביבות שעתיים שלוש, בסופן הרןםא יצא והסביר מה עשה, אח"כ ביקשו ממני להכנס כי עמדה להתעורר, עזרתי לה לקום. היא הייתה בהיי ושמחה שלא הרגישה כלום. עוד קצת נשארנו שם, הלכנו לאכול גלידה ואחכ שוחררנו. תיקחי בחשבון שיום אפילו יומיים אחרי הוא צריך להיות בבית עם משככי כאבים.

אם את המכבי, קבעו לך לאסותא ת"א? שם אנחנו עשינו

רציתי לראות שהוא מתאושש ואין לו כאבים.

וגם לא רציתי משהו אחר,

שאלתי את הרב ואמר לי לא להסתכל בכלל ולשים תחתון שחור ותחתונים שחורה וזהו.

וידאתי בטוח כדי לא להיות עם נרווים, אמר עד שלא מתמלא ברמה שחייב פד זה בסדר.

תשאלי את הרב שלכם אולי.

היא אמרה לי גם

אז שמתי מגן תחתון באמת ובה הוא לא מתמלא ברמה שחייב להחליף לפד

אבל אי אפשר לקיים יחסים ככה ומרגיש שזה גם יכול ליהיות עוד שבועות עד שזה יעצר וזה באסה

וגם על האי ודאות הזה קשוח

אם ממילא את נוטלת סרט, שזה גלולות, מה אכפת לך לנסות עוד סוג?

זה לא שסרזט פחות הורמונלי, זה אמנם הרכב שונה אבל גם הורמונים

מפחדת שיעשה אותי הורמונלית

גם ככה בחודשיים האחרונים התפרץ לי חרדות ( קרה לי אחרי לידה ראשונה ) אז מפחדת שיחמיר לי את זה

שכן שווה לך לנסות.

כי גם עכשיו את עם גלולות, ואת הורמונלית לא פחות מאשר עם גלולות משולבות. ולהרבה נשים גלולות משולבות עושות פחות תופעות לוואי ופחות דימומים מגלולות רק של פרוגסטרון (גלולות הנקה).

אם את ממילא נוטלת גלולות אני לא רואה מה יש לך להפסיד מלהחליף סוג, זה לא כמו להיות עם הורמונים לבלי הורמונים, זה רק לעשות שינוי בתוך ההורמונים...

ומקסימום תפסיקי

ככה אני הבנתי לפחות. שזה אותו דבר ואין סוגים באמת.

מבחינת ההרכב.

בשלב כזה שההנקה מבוססת והיא כבר לא מניקה הרבה ממילא אפשר לעבור למשולבות והרבה סיכוי שזה לא יפגע ההנקה.

אם היא חרדה על ההנקה אז באמת לא כדאי לעבור, אבל זה לא מה שהתרשמתי במקרה הזה ( כמובן ייתכן שאני טועה)

הייתה איתי בכיתה טלאור

ומכירה כמה כולל ילדות קטנות...

משהו ברצף אותיות הזה מוזר לי,

אבל כמובן שזה שונה לכל אחד.

טל אור

2 שמות ולא שם אחד

הצליל מהמם

עם מקף באמצע טל-אור שיבינו שזה שם אחד ולא יקראו רק טל או רק אור

על טלאור לא שמעתי

אם דעתי חשובה...

פחות מתחברת.

זה מה שהייתי עושה.

אוסתאופתיה

היה לי גם.

בעיקר מנוחה.

חושבת שזה הגיע יחד עם גדילת הבטן.

הריון תאומים הוא אתגרי.

ויש יותר עומס על המערכות.

בריאות ושמחה.

של קו החזיה פחות.או יותר. הבעיה שאני לא מצליחה לשבת לאכול ארוחה. לא יכולה לשבת בשולחן שבת

בחג עכשיו לא יכולה להתארח כלום. ממש מגביל אותי. ויש לי עוד זמן עד הלידה...

כן היה לי גם.

לוקחת משהו לצרבת? אולי זה-זה?

בגב/בטן בקו חזיה. אבל לא ממש נקודה קצת יותר מפושט. לאחרונה התחלתית ללכת עם חגורת הריון וזה ממש פתר את הכאב (חשבתי שזה יותר לכאב גב תחתון אז לא השתמשתי למרות שהיה לי בבית).

כמה זמן זה כבר הכאב הזה?

מאז שהבטן גדלה משמעותית.

לא הספקתי לדבר על זה עם הרופא. גם די ברור לי שזה מגיע מהכבוד משקל על הגב והבטן.. קבלתי הפניה לקניית חגורת בטן.

הלוואי וזה יהיה הספור. זה נהיה מצב בלתי נסבל.