כבר מילדות לא אהבתי או התחברתי לפורים. לא לתחפושות ולא לכל המסביב. לא לשוק פורים שהיה בבית ספר ובתנועת נוער, לא לכל הבלאגן של המשלוחי מנות מי יתן ומה, ובטח לא למשחקי גמד ענק למינהם.
גם בישיבה לא התחברתי לכל עניין השתיה (כן, אני לא מת על יין), את הריקודים והשמחה אני אוהב אבל כל המסביב היה פחות נוגע בי.
ועכשיו, כלומר כבר שנים, כבעל, ואבא, כל היום הזה עמוס מאוד, אני משתדל לעזור בהכנות של המשלוחים וזה גם לא מוסיף, אנחנו משנה לשנה משתדלים לצמצם גם את כמות המשלוחים וגם את תוכן המשלוחים אבל תמיד זה מצטבר וכמובן שיש את של הילדים, והריצות מכאן ולשם, ולהספיק הכל, ובסוף הסעודה שבדרך כלל עושים עם כמה משפחות יחד וזה נחמד ואווירה טובה ובאמת רוצים להיות חלק מכל זה אבל עדיין משהו בפנים פחות מתחבר.
חייב לציין שרעיונית שאני חושב על ענייני החג, במהות שלהם, בחשיבה לעומק של הדברים, של משמעות המצוות, אני מאוד מתחבר ואוהב אבל לכל מה שמתלווה בפועל ליום הזה קשה לי איתו.
רציתי רק לפרוק
אולי יש מזדהים בקהל
אולי רעיונות בעניין
העיקר שבאמת נזכה לשמחה אמיתית
נעלבת מאד מאד וכועסת ועוזבת את השיחה - או רק שותקת או הולכת ממש.