פספסתי קצת את הדיון הזה, אבל עכשיו מישהו הקפיץ וקראתי ואני לא מתאפק מלענות.
לפני תקופה העליתי שאלה ש(נראה לי) די דומה לשאלה שפתחה פה את הדיון.
השאלה שלי עוררה דיון קצר עם מעט תגובות ולא הרגשתי שבאמת קבלתי תובנות חדשות.
אבל דווקא מתוך השיח שהתעורר, התגלגלו דברים, ובזכות @נגמרו לי השמות הבלתי נלאית, בסייעתא דשמיא פתחו לי משמים שער, והגעתי לתובנות חדשות ששינו לגמרי את נקודת המבט שלי.
מיותר קצת לשתף בתובנות עצמם, אבל כן חשוב לי לתת את המסגרת. וזה קצת דומה לתשובה שכתבת פה, ואולי גם רלוונטי לשאלה שפתחה את כל הדיון.
העליתי פה קושי זוגי שלא ידעתי כיצד לפתור. אחרי שהקב"ה פתח לי את העיניים הבנתי שכנראה אני עומד מול בעיה התנהגותית שלא קשורה בשום צורה שהיא לדינמיקה הזוגית בינינו. אני יכול לעמוד מול הבעיה הזו ולחשוב האם מתאים לי לחיות לצידה ואם כן אז כיצד. אבל דבר אחד אני וודאי לא אמור לעשות: לכעוס/להיעלב/להצטער מההתנהגות שנובעת ממנה. (כלומר: אני יכול להצטער על ההתנהגות בפועל, אבל לא על מה שעומד מאחוריה. זה הבן אדם וזה מה יש. אין לזה קשר אלי)
יש הרבה זוגות שמתמודדים עם אתגרים זוגיים. ובגלל זה, הנטייה שלנו כפרטים, וגם של האווירה שסביבנו היא לשייך כל בעיה למתחם הזוגי ולבנות ציפייה שהפתרון לבעיה יגיע גם מהמתחם הזה.
אבל במקום מסוים, אנחנו קצת מזניחים את ההבנה הראשונית שיש אנשים שמתמודדים עם מגוון ענק של בעיות בכל מיני תחומים שלא נובעים בכלל מהדינמיקה הזוגית, ואין לה כמעט אפשרות להשפיע עליהם.
המצב הזה מייצר תסכול וכאב שמי שלא חווה אותם לא יכול להבין בכלל. כשבן זוג מצפה מהפרטנר שלו לגלות שותפות, לפעול ולעשות ביחד, לגלות אכפתיות והערכה לעשייה, לחתור ליעדים משותפים ועוד ועוד, ובמקום לקבל מענה זוגי כלשהוא, הוא פשוט מוצא את עצמו שוב ושוב עומד מול קיר שכמעט לא נותן לו מענה. מי שלא חווה את זה לא יכול לדמיין איזה תהומות של כאב ותסכול זה מביא.
והכאב הזה מתעצם פי כמה כאשר השדר היחיד שאתה מקבל מהסביבה (חברה, משפחה, יועצים ועד) הוא שהפתרון נמצא בידיים שלך, כי אם זה המצב אז כנראה שמשהו בזוגיות צריך לעבוד אחרת. ורק אתה יודע בתוך הלב את האמת שיש פה בעיה אמיתית שכבר עשית הכל בכדי לנסות לפתור אותה אבל נאדה.
אז לא נראה לי נכון להתייחס באופן ישיר לסיטואציות שהוזכרו כאן כי אני לא מכיר אף אחד ואינני יודע האם הניתוח שלי נכון. אבל הצירוף של השאלה הפותחת, ושלל התשובות שנכתבו עד כה לפני התשובה הזו גרמו לי לרצות לומר בקול חזק: תפתחו את העיניים. אם מישהו מתנהג בצורה שלא עומדת בשום קו ישר של הגיון אנושי תקין, ובטח אם הוא לא רוצה ללכת ליעוץ זוגי, אז הוא סוחב עם עצמו בעיה שנח לו מאוד שבן הזוג נותן כתף ונושא אותה ביחד איתו. אבל בן הזוג שלו לא אמור לעשות את זה.
יש רף מינימלי של אחריות אנושית שכל אחד אמור להביא איתו לזוגיות, ואם מישהו מסרב לעשות את זה, אז שיתכבד להתמודד עם הקשיים שלו בעצמו לבד בלי לגרום לבן הזוג שלו לשקוע לתהומות של אכזבה וכאב.. (אני לא רומז פה דווקא לגירושין אלא לדינמיקה של התמודדות בתוך המבנה הזוגי. למשל: אם אתה לא מעוניין לקום בבוקר כמו בן אדם בוגר אז אל תקום ולא תקבל שום פרצוף מצפה/כועס/ מאוכזב. תקום מאוחר ותתמודד בעצמך עם חיים פח אשפה של אנשים שקמים בצהריים) לא הכל קשור לזוגיות ותלוי בהתנהגות של הבן זוג. הרבה מאוד פעמים זה הבן אדם, והמחשבה צריכה להתמקד רק בהתמודדות עם הנתונים היבשים של ההתנהגות שלו ובמשמעות שנגזרת מכך.
והתפקיד של הסביבה במצבים הללו, הוא להכיר בקושי המעשי העצום שיש כאן, ולתת תמיכה בלי לשפוט כל דינמיקה שמתרחשת ככזו שיש לה קשור להתנהגות הזוגית.
זהו. פרקתי.
) על כל המהות הזו בעצם של הנישואין ועוד דברים אחרים שקשורים,
טופל, תודה על הדיווח
